כותב אורח: אודי שרבני | ביום שהחליפו את האבא של סיינפלד מסיינפלד | קטע מתוך "למה אתה לא מחייך"

ביום שהחליפו את האבא של סיינפלד מ'סיינפלד', ראית שלא צריך להתייחס למה שלא צריך להתייחס אליו. הוא היה בסך הכל אבא של דמות ראשית. כמו שאף אחד לא דיבר על זה שהחליפו את השכן מ'שלושה בדירה אחת', שהכול המשיך כאילו כלום; אולי הוא מת ואז כאילו עשו חושבים מה יותר חשוב – הסדרה או השכן האמיתי.

ביום שהחליפו אותו באבא אחר, אף אחד לא דיבר על זה. זה חלף, זה היה כמו העברה בכדורגל המודרני: אין יותר לויאליות, אין יותר אגודה של פעם. יש רק זקנים שאומרים שהכדורגל של היום הוא לא מה שהיה פעם, שהיום זה הכול כסף, שבוכים אם לא מזמינים אותך ליציע הכבוד במשחקים של האגודה שלהם, ואם הם כן מוזמנים ליציע הכבוד, אם הם משכנעים את עצמם בגלל הבורקס שמחולק במחצית ואומרים שאין מה לעשות והכדורגל התקדם וצריך לקבל את זה. מראיינים אותם והם נזכרים שוב ושוב בעברם המפואר, בזמנים שאגודה היתה אגודה, בזמנים שלא שיחררו אותם לקבוצות אחרות, והזמן והרגע רק צוחקים עליהם. אומרים להם ללא שכנוע עצמי שהוא – הסיפור – צדק, אז כשאמר שיבוא יום והם יצחקו על זה שלא שיחררו אותם לקבוצה אחרת, והנה הגיע היום. הוא מחכה להם, הסיפור של הסיפור. מחכה להם בסוף הרחוב, כופה עצמו עליהם, כמו החיים; אתה עוד תצחק על זה.

ישנם אחרים, אמיצים, ששומרים טינה על כך שיו"ר הקבוצה לא שחרר אותם אז, לעתיד אחר. הכול נוזל להם מתווי פנים שלא זוכים להכרה. הם מתעוררים לרחובות עיר ריקים, שם יש עוד רק זקנים עם ותק באגד שעדיין קמים בחמש בבוקר כי ככה הגוף שלהם הורגל ואין להם לֽמה.

כולם מהנהנים בראשם לעבר מוסכם. בצהריים מגיעים להחליף אותם שחקנים צעירים שמנשקים סמלי אגודות על חולצה אחרי שהם מבקיעים גול. הווה תלוש. השחקן הזה, החדש, ממילא יעבור לקבוצה אחרת בשנה הבאה וינשק סמל של מועדון חדש.

לעזאזל, יש שחקנים שאפילו מתבלבלים ומנשקים את הדיאדורה או הפומה או האדידס שלהם שנמצא בצד ימין של החולצה במקום את סמל המועדון, אבל זה רק אני שחושב שזאת יכולה להיות פרסומת סמויה של חברות הלבשה, כי רק לי יש זמן לחשוב על זה, כי אני פצוע, וכולם חוגגים, משתוללים אחרי גולים, עולים על גדרות, יורדים מגדרות, מורידים חולצות. פעם היו חוזרים ישר לחצי בלי חגיגות, אבא סיפר לי. הוא דואג להתרגז כל פעם מחדש כשאנחנו רואים בטלוויזיה השתוללויות של אחרי גול. לפעמים נראה לי שההתרגזות החוזרת שלו היא טקסט שמחה בפני עצמו. שוב. ושוב. ופעם היה יותר טוב, הוא אומר, ואני כבר לא מנסה להגיד לו שיכול להיות מאוד שהוא לא אובייקטיבי, כי כבר למדתי שאין דבר כזה אובייקטיבי, כי הכול ביחס למשהו, ואני, אין לי משהו להיות ביחס אליו. אין לי כלום. בדיוק כמו ביום שהחליפו את האבא של סיינפלד, כלום שלא מצביעים עליו, כמו התוכנית עצמה; היא לא היה תכנית על כלום, אלא רק כששאלו אותם – את הדמויות בתוך הסדרה – על מה הסדרה, כשהם ניסו למכור אותה בפרק ששיחק סטנגה עם עצמו, הם אמרו שזה על כלום. עד אז, כולם סתם נהנו, כל הצופים. אחרי זה כולם התחילו להגיד שהם אוהבים את הסדרה הזאת כי זאת סדרה על כלום. לפעמים אנשים צריכים שגם יגדירו להם כלום, ככה הם מסדרים הכול בראש. לפעמים אנשים צריכים רוורס כדי לדעת דברים. לפעמים אנשים צריכים עלילות, כי הם לא יכולים בלי.

בטח יש סופרים שכותבים ברומנים שלהם משפטים שכאילו נמצאים מחוץ לסיפור שלהם, שמסתכלים על זה מלמעלה, אבל מתקשרים לספר עצמו, לסוג שלו, ולכתיבה שלהם. משם זה מובל למבקרים שנהנים לרכוב על הדוגמה של הכותב עצמו, ולהשתמש בדוגמה שלו עצמו בשביל לתחזק את עצמם. אבל הם לא מבינים שהם סתם מקצרים תהליכים, שהם גולשים בתוך צינורות של גלים ונוגעים עם האצבע במים שעוטפים אותם, שהם חיים על נפילות אסימון. שהם הבקיעו גול, אבל עצמי.

אנשים לא מבינים כלום. באמת. חי אלוהים שבאמת.

לדף הפייסבוק של למה אתה לא מחייך 

יונה וולך - תשובה לרחל: 3 הערות קצרות

1.

וזה לא מה ש

ישביע את

רעבוני לא

זה לא

מה

שיניח את

דעתי

לא

זה לא זה.

השיר המוקדם הזה, שהודפס בתקופת 'נוטראדם' הירושלמי, הופיע בחוברת 13-12 של עכשיו בקיץ 1965, ויונה וולך בת 21. השיר הקצר והאקסטטי הזה שונה ממה שכתבה באותה עת. יש בו 17 מילים, אולי 18, רובן מילים מקשרות, כינויים רומזים, מילות שאלה, שלילה ויחס. פרוצדורות תחביריות נעדרות עומק סמנטי. ורק שני צירופים: 'להשביע רעב' ו 'להניח דעת'.

השיר הזה הוא חתרני בשלילה המוחלטת שלו. זה שיר של התנגדות והיעדר סיפוק במה שהעולם מציע, דחיית מציאות ואיזו כמיהה, ילדותית כמעט, למשהו אחר. זה שיר של התנגדות כי אין בו רגיעה, אין בו שקט, הוא כמו בטן שמקרקרת ברעב רגשי, כמו מוח שקודח. זה שיר של התנגדות כי בצורה שלו, בדרך בה הוא מאורגן ומסודר על פני הטורים, על פני החיתוכים, על פני הפסיחות הוא מבטא תנועה מתמדת, הוא מבטא חוסר מנוחה. דבר אינו נינוח במשפט הארוך של השיר. כל שורה גולשת בדיוק ברגע שעומד להניח את דעתנו, ומותיר איזה חסר, איזה רעב. מתוך תאי הכוורת הקטנים של 'נוטראדם', השיר הזה הוא שיר של התנגדות כי הוא מבטא מחנק ("שאנחנו עיפים ונחנקימאוד" ב"שיר קדמשנתי" עמוס ההיפר-חיתוכים), אבל הוא מבקש לנשום, לקחת אויר כל שתי מילים, לפעמים כל מילה. זה שיר שנלחם, ונרגע רק עם השורה האחרונה, השורה השלמה היחידה, השורה עם השלילה הגדולה: "זה לא זה".

2.

כשילד רוצה מאוד משהו שהוא רואה הוא אומר: 'אני רוצה ת'זה'. זו סיטואציה דיאיקטית, אני מצביע על אובייקט פיסי שאני תופס אותו. בעצם, כשאני אומר: 'זה X' מתקיים נתון חושי שאני תופס, והנתון החושי הוא 'של' אובייקט פיסי: 'זה ספר', אבל גם של תחושה כלשהי: 'זה אושר'. בשיר של יונה וולך יש הצבעה ללא אובייקט. מה זה 'זה'? מהו אותו 'זה'? יונה וולך כמו משייטת בתוך ערפל, אבל זה "ערפל בתבנית". אותו 'זה' שב וחוזר ברבים משיריה בצורות לא פחות קיצוניות, כשהסדר הלשוני יוצר אשליה של מבנה, של משמעות. כך, באחד משיריה: "היינו מוכנים לזה/ זה לא הפתיע אותנו/ תמיד ידענו שזה יקרה [...] היינו מחונכים לזה/ לפעמים אפילו שמחנו שזה כך". ה 'זה' של וולך בשירים כאלה הוא ערטילאי, אין בו דבר, אבל יש בו בעצם הכול, הוא עמוק, הוא מוחלט, הוא שלם, הוא בלתי תלוי, הוא נוצר מכוח עצמו. בשיר "עברית" (עם השורה "עברית היא סקסמניאקית"), אנחנו קוראים: "וכל הדברים הם זה", ובשיר אחר: "רק זה לבד", ובשיר: "חלקים": "האדמה נהפכת/ וזה מצב/[...] המים שוטפים/ וזה מצב [...] הוא נהיה זה/ מכוח המבפנים".

בראיון עם הלית ישורון מאפריל 1984, אומרת יונה וולך בין היתר: "אני לא יודעת אם אני רואה את זה ורוצה לראות את זה. אבל החיים של כולנו הם כישלון. וכולנו ערים ומודעים לזה [...]". "כישלון מפני מה"? היא נשאלת, ועונה: "כישלון כלפי חיי הנצח שלנו. כישלון כלפי הנצח. כישלון שלנו להבין הכול ולהיות אלוהים. כישלון שלנו בתור אלוהים. כך היינו צריכים להיות, וזה הסמטוכה של כולנו, וזה הקטסטרופה של החיים". ואחר כך היא אומרת: "הכישלון הוא לחיות. ההצלחה היא חלקית". השיר: "וזה לא מה ש" מבקש להצביע על החיים. העניין הוא לא בחסר שמתקיים בחיים, חסר במין, חסר ביצירה. החיים הם חסר, החיים הם כישלון כלפי הנצח. השיר הזה הוא חתרני בכך שהוא חושף את העובדה שהיש הוא אין, והוא מתנגד בהרואיות, הוא נלחם במה שאי אפשר לנצח, ולשם כך הוא לא נזקק אלא ללשון. בשיר מאוחר היא כותבת: הלכתי אצל מי שהציע לי יותר חיים./ הלכתי אצל אלוהים/ הציע לי את כל החיים/ רציתי יותר רציתי את כל החיים". השיר הזה הנאמר בזמן עבר, מסופם של החיים, מנסה להשיג, לתפוס, לאחוז את כל החיים החומקים. החיים בתנועת התמעטות והישרדות מתמדת. כל החיים בשורה השלישית אינם כבר במעבר לשורה הרביעית, ולכן: "רציתי יותר רציתי את כל החיים".

3.

בראיון שנתן נחום כהן, מעורכי כתב העת קילטרטן המיתולוגי, ל כתם הוא מספר מעט על יונה וולך: "יונה לא ידעה שום דבר. כל דבר שהיא עשתה זה מעצמה, נטו. אין מה לעשות היא פרא אדם באמת. פראית, לא עושה חשבון עם אף אחד, לא עם מדע, לא עם קלסיקה, לעולם לא תצטט שירה כי היא לא קראה שום דבר, כל מה שהיא המציאה היא המציאה מהבוהן". למרות הדברים האלה, השירה של יונה וולך ניזונה, מגיבה ומתמודדת עם עולמות פואטיים של משוררות ומשוררים. בעת ששהתה ב'נוטראדם', יונה וולך סיפרה למשורר הירושלמי דניס סילק (כתב אנגלית, נפטר ב 1978) שהייתה רוצה לתרגם מט.ס. אליוט את" “The Love Song of J. Alfred Prufrock” – ,  "שיר אהבה של ג' אלפרד פרופרוק". הם ניסו יחד לתרגם לעברית שורה של אליוט, כמו: "זה בכלל לא זה/ זה לא מה שהתכוונתי כלל". כמובן, הייתה זלדה, בביתה היא חוותה "רגע של עדן", בלשונה של חברתה עזה צבי, ואלזה לסקר-שילר, ודליה רביקוביץ, ודליה הרץ ונתן זך ("משנה לשנה זה" או "יש כרגע כזה [...] או אפילו לא זה") וכמובן רחל. המשורר אשר רייך סיפר לפני כ 20 שנה שיונה וולך האמינה מתחילת דרכה כיוצרת שהיא גלגול של רחל. היא סיפרה לו: "כשהייתי רחל הייתי פחדנית והחלטתי להיות נחמדה ונעימה לחבר'ה, אבל עכשיו כשחזרתי לחיים ולא לשנים ארוכות – אני מתכוננת לכתוב על הכול". נדמה שוולך לא התחברה לרחל של ענווה, זו ה "שקטה/ כמימי אגם, / אוהבת שלוות חולין" אלא לרחל של גאווה, של "לאחד הייתי עם הרוחות הגדולות/ עם צריחת נשרים" (רחל, "משכבר הימים"). בשיר: "וזה לא מה ש" יונה וולך מקיימת מפגש ישיר עם שירה של רחל משנת 1929: "בבוא":

וזהו? רק זה?

ואל זה לשאת עינים כלות,

ואל זה שפתיים צמאות לשרבב,

ובזה לחמם את הלב

בצינת לילות?

בשל זה לנאץ אלוהים,

ולבעוט בעולו?

זה... ותו לא... תו לא.

השיר של רחל מבטא אכזבה גדולה מהקיום (אהבה? מין? משמעות?) יש בו היעדר סיפוק במה שהעולם והחיים מציעים. השיר של רחל, המקיים איזו מלאות סמנטית ביחס לשירה של וולך, מפיק מבוכה גדולה ברצף של  תהיות וגישושים. השאלות הגדולות שלה הן סימנים להתנגדות וראשיתה של חתרנות. בפראפרזה על השיר: "איך לפתוח שטיח", יונה וולך מתגלגלת לאחור. בתנועה חופשית היא מפנה את מבטה לאחור, לרחל. היא מקשיבה, וכמו משכפלת "זה" אל "זה" ו "לא" אל "לא". בהמשך לפראפרזת השטיח, וולך אוחזת באניצי שירה של רחל, תופסת מלפנים ותופסת לאחור, כמו מלחימה מילה ראשונה לאחרונה ("וזהו"? "לא") ופותחת ב : "וזה לא", ומסיימת ב "זה לא זה", משבשת את רושם הטורים השלמים של רחל, מציעה הפרעה, נתק ומתיחת גבולות מפתיעה ובלתי צפויה בתוך הסדר של הלשון, ויוצרת פעולה חתרנית ופסקנית של אמירת 'לא'.

והשאלות הופכות לתשובות.

 

   

מבטים קטנים על העיר: על בקצה הרחוב מאת איריס ארגמן

1.

ז'ורז' פרק כותב בספרו: חלל וכו': מבחר מרחבים: "הרחוב הוא חלל, שבשוליו, בדרך כלל בשני צדיו הארוכים יותר, עומדים בתים, הרחוב הוא מה שמפריד בין הבתים, וגם מה שמאפשר לגשת מבית אחד למשנהו". פרק משתעשע בהגדרה פורמלית, אבל, אנחנו יודעים,  ברחובות יש אי סדירויות, פערים, שינויים בצורה ובמקצב, הפתעות ואי הבנות. התחביר העירוני רצוף במשפטי רחוב זרים ומוזרים, קצרים וארוכים, צרים ורחבים. יש רחוב ללא מוצא, יש רחובות מתעקלים, מתפצלים, משתלבים ונעלמים, יש סוגים של שדרות, דרכים וכיכרות, וכולם מספרים לנו סיפור. אבל מה זה אומר להימצא בקצה הרחוב? לכתוב, לספר מן הקצה? האם זה המקום,  הנקודה במרחב ממנה רואים רחוק, רואים ברור? האם הקצה הוא מיקומה של נקודת התצפית הלימינלית המאפשרת מבט אמנותי, חקרני של היות בפנים אבל גם בחוץ, מעורב אבל גם זהיר ובוחן? האם הקצה הוא הפרספקטיבה הילדית, אותו גילוי ראשוני, אותו מבט נקי, תמה, מבט משוחרר מהבנות מקובלות, מסייגים, מבט מחודש על העולם ועל הרחובות שבו?

2.

קצה הרחוב היפה היפה של איריס ארגמן ושל המאייר שחר קובר ממריא לאורך אזורי העיר, לרוחב האיורים, ולעומק שלושה עשר השירים שבו, כמו שטיח קסמים.

מתוך מכלול של סיבות, ספרות הילדים הישראלית, ודאי זו שבשירה, לא פינקה את קוראיה במחשבות או בתיאורים רבים על החוץ העירוני. החלל הביתי, הסביבה הכמו כפרית, ומרחבים פנטסטיים, כמו לא אפשרו למסורת מהודקת להתגבש סביב עולמות פואטיים של רחובות, צמתים, מפגשי אקראי, הצטלבויות של מבטים וחוויות של עיר גדולה.

3.

ומתוך המעט אני מבקש לחלץ איזו תנועה של מילים ושל עיר, איזה קו עדין של מגע עם הרחוב. לאה נאור. שם השיר: "ברחוב":

איש אחד, לא שמן ולא רזה, הולך מהר.

לאן הוא מאחר?

ילדה עומדת לבדה

עם סרט ושמלה.

היא מחכה למישהו,

או סתם עומדת לה?

ילד צועק מתוך חלון

ואף אחד לא שומע אותו.

אולי כואב לו משהו?

אולי הוא קורא לחבר?

ואולי סתם רב עם אחותו?

חתול צהוב מקמר את הגב.

למי הוא אורב?

על מה הוא חושב?

יש עוד המון דברים

שצריך לברר,

אבל אמא מושכת אותי ביד:

"נו, מה אתך? צריך למהר."

במפגש הזה עם הרחוב מתקיימת פעירת עיניים אל הסובב, האזנה ל"מרוץ הקולות שברחוב הפתוח", בלשונו של אלתרמן, איזו קירבה לתרגילי הרחוב של ז'ורז' פרק. אנחנו לא יודעים לראות, כותב פרק. הוא מציע לרשום מה שרואים, לכתוב את המובן מאליו, את הנדוש ביותר. הרחוב: לנסות לתאר אותו, את מרכיביו, המכוניות, הבניינים, החנויות, מה מוכרים בחנויות? אולי כפתורים? אני שואל, אולי יש כבר קרמבו במכולת? האנשים ברחובות, תוהה פרק, מאיפה הם באים? לאיפה הם הולכים? מי הם בכלל? פרק מבקש לגלות קצב כלשהו, לקרוא את הכתוב ברחוב: עמודי מודעות, שלטים של חנויות. הוא מבקש מאתנו להמשיך, לפענח פיסת עיר. הוא מבקש מאתנו לכתוב, להותיר אי-שם תלמים של מילים. במבט הילדי התוהה, החוקר, המשתהה לרגע, בשיר של לאה נאור (אמא מאיצה להזדרז) יש רגע של הולדת, מתקיים גילוי לנוכח החולף והחמקמק שהרחוב מציע, לנוכח התחלות וסופים של סיפורים.

4.

והנה תרצה אתר. "ערב בחלון". "נוני אוהב לעמוד בחלון", והנה לקראת סופו של השיר הקסום הזה:

 הוא מביט ברחוב... בכוכב... באישה שעומדת... באיש

שהולך...

 בחושך המלא חלונות של זהב... ואז הוא שואל:

 -אמא,

 איך?...

יעל דר בספרה החדש: דודה של שום איש: קלסיקה וקלסיקונים בספרות הילדים העברית, מפנה את תשומת לבנו לכך שהאם בשיר הזה של תרצה אתר אינה עונה לילד השואל, היא לא אומרת דבר. שתיקתה היא שתיקה לירית אל מול עוצמתו של היפה והמילים נעתקות. הבן והאם מתפעמים ביחד, מתפעמים בשתיקה. מילותיה שך האם מחוץ לסיטואציה הן מילים מגומגמות. הן מילות השיר. 

ואם נוני, אז גם יעל מטיילת של תרצה אתר, והשיר "האיש", שאיריס ארגמן, המודעת היטב למסורת הקטנה הזאת של שירים, מהדהדת, כך נדמה לי, בשיר משלה: "האיש של הספסל". אבל קודם תרצה אתר:

'"אמא, אמא –

הנה איש

לבדו בצד הכביש

לבדו על הספסל

לבדו

בכלל בכלל.

אמא, למה הוא שותק?

למה הוא כזה מסכן

רק יושב

ומפהק

אין לו אמא?

הוא זקן?

אמא אמא יש לו בן?

יש לו אח?

תגידי – כן?

אמא,

למה הוא מסכן?"

גם כאן השאלות נותרות בלא מענה, בחזקת מה הן המילים אם לא שתיקה אל מול צער העולם. איריס ארגמן בשיר שלה, לא יכולה להותיר את האם דוממת אל מול המבט החשוף והשואל. התיווך של האם הוא מינימלי, אבל הוא מעצים את הרחוב. הוא מעצים הרגשות חיוניות שיש בהן בדידות, ויש בהן אמפטיה. והרחוב? גם הוא בית.

האיש של הספסל

מול הבית שלי

עומד ספסל עץ בודד.

לפעמים, בשעות היום,

אנשים יושבים על הספסל.

איש עם כובע קורא עתון,

אשה עם עגלה ותינוק

מנדנדת את העגלה ושרה שירים לתינוק שלה,

שתי חברות מפטפטות על הספסל

ולפעמים גם לוחשות סוד,

אשה מבוגרת יושבת וסורגת אפודה במסרגה אחת.

אבל כשיורד החושך על השכונה

ופנסי הרחוב דולקים ומזמזמים

זמזום חרישי וקצת מעצבן,

אני רואה את האיש של הספסל.

הוא מוציא מתוך שקית

כרית

שמיכה

וסדין

ואז... נשכב על הספסל,

מניח את הראש ועל הכרית ומתכרבל

ונרדם.

אמא אמרה לי שזה איש בלי בית

ושבעצם הרחוב הוא הבית שלו.

אני מסתכל על האיש בלי בית

דרך החלון של הבית שלי

וחושב לעצמי,

מעניין מה מרגיש האיש בלי בית

והאם פעם היה לו בית

ואמא ואבא שכסו אותו בשמיכה

לפני השנה.

אני מסתכל ומסתכל על האיש

ובינתים נעצמות לי העינים

אני סוגר את החלון

וגם את הוילון

והולך לישון

במטה שלי.

האיורים בספר מאת שחר קובר
עיצוב גרפי: מיכל מגן

5.

השירים בבקצה הרחוב, השירים הפרסונליים של דובר ילד, בן (בחירה מעניינת ואולי מפתיעה כשלעצמה) משלחים פנים טובות אל העולם. הם מקיימים תנועה, הם מקיימים שוטטות מושכלת בסמטאותיה של מחשבת העיר.

ג'יין ג'ייקובס בספרה הקלאסי, הביקורתי והמשפיע: מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות, רואה בעיר מערכת מורכבת של ניגודים משתלבים המציעה עושר הזדמנויות אינסופי ומפתיע. המגע הציבורי, היא כותבת, הוא אקראי ועל כולו חולש האדם הנוגע בדבר. הוא בונה את תחושת הזהות הציבורית ויוצר רשת של כבוד ואימון, ועם חלוף הזמן נעשה למשאב של צורך אישי או שכונתי. רחוב טוב, היא אומרת לנו, משיג איזון מופלא בין פרטיות חיונית למידות שונות של מגע. האיזון הזה מורכב מפרטים קטנים ועדינים, המתחלפים באופן אקראי. זו אותה אנונימיות המתוגברת באינטימיות, המציעה, טווח רחב של קשרים אפשריים, של סיכוי לצמוח ולהתפתח, לפגוש את החדש, את הלא-מוכר, את האנונימי, ולשלבם בפמיליאריות מוכרת ובאינטימיות.

בספרה של איריס ארגמן, כמו גם ברוזלינדה הנהדר שלה, האנונימיות של הרחוב היא מרחב להתבוננות, להקשבה, לתנועה, לאינטימיות ולמפגש. רק מתוך קשב כה מופלא יכולות לצמוח מילות הסיום בשיר האחרון: "בלילה":

"ביום

הבתים שומעים את הרחוב.

 ובלילה,

 הרחוב שומע את הבתים".

זו גם ההבנה שמציע רוז'ה פול דרואה בספרו: 101 ניסויים: פילוסופיה בחיי היום-יום. בעיר, ללילה אין מידה משותפת עם היום. לא אותם צפנים, ולא אותן תנועות. המחשבות שונות, ולא ברור כלל שהאנשים עצמם הם אותם אנשים.

השיר הפותח: "ספסלים", המהדהד מעט את "גברת עם סלים" של חיה שנהב: "על ספסל אחד [...] על ספסל אחר [...]", על התנועה שבו, על המבנה הכמו קטלוגי ומרפרף שבו, מציע ריבוי פנים, ריבוי תמונות שכולן דמיון קסום מפרספקטיבה של ילד שאין לו מה לעשות. מנגינות המפוחית מטפסות אל צמרת העץ, האוזניים הארוכות של הכלב כמו מאזינות לקריאה הדמומה בספר העבה והמסרגות של האישה הזקנה מרקדות באוויר. הנה, איריס ארגמן כמו מאמצת את הקריאה של נחום גוטמן, שנים רבות לפני ז'ורז' פרק, בהרפתקאות חמור שכולו תכלת, ב"מילים אחדות אל עלם צעיר שמשתעמם": "הדברים המעניינים אינם רק במקום שאינך שם. פקח עיניים! הבט באנשים [...] תן עיניים!  כמה דברים מופלאים תשמע ותדע. הבט דרך החלון [...]".

6.

השיר "ספסלים", כמו גם השירים: "שלוליות", "ציור עיר" ו"כביסה", מציעים מתוך אימת ההחמצה שבעיר, מתוך החשיפות החלקיות, מן השאלות והפערים, מבט הממציא מחדש ובכל רגע את הרחוב, ואת הקריאה בו. הרחוב כמרחב פעולה, כאפשרות ליצירה מסתחרר בשיריה של עוד משוררת, אישה, נורית זרחי. כך ב"פס על כל העיר":

"על הגדרות,

על סורגי המעקה,

על חלונות, שערים מאובקים

כשאני עובר,

אני באצבע אחת פורט

כמו על פסנתר,

לאורך כל העיר

פס דק אני משאיר.

ותישאר המנגינה שציירתי באבק

עד שתבוא הרוח ותמחק".

הסינסתזיה המופלאה: "המנגינה שציירתי באבק", היא כמו פעולה יוצרת  חתרנית, בעיר הגדולה. וכך איריס  ארגמן ב"ציור עיר", קטע בלבד:

"אני הולך ברחוב עם מכחול,

מקשקש ומשרבט לעצמי.

הרחוב הוא כמו דף לבן

ואני ממציא ומוסיף דברים חדשים.

באמצע הרחוב ניצב בנין נטוש

מתקלף ומתפורר וכולו מלא סדקים.

אני משרבט במכחול

פס צבעוני לאורך כל העיר".

מפגש של פסים לאורך כל העיר. והשיר "מילה ברוח" שכמו מהדהד את שתיקותיו של השיר "הו!" המופלא של נורית זרחי, והמילה שעפה לו לאיש אחד מתוך הפה, אולי "הו"? ונוחתת בין שולחנות בית הקפה. וכשאני קורא:

"האיש לקח את המילה בקצה הכפית,

טבל אותה בספל הקפה

ערבב ובחש

ושתה את המילה".

אני לא יכול שלא להיזכר ב"פת שחרית" של ז'ק פרוור. כל כך מפתיע:

"נתן קפה

בספל

נתן חלב

בספל הקפה

נתן סוכר

בקפה-בחלב

בכפית הקטנה

בחש

שתה את הקפה-בחלב

והניח את הספל

בלי לדבר אלי".

המילה ברוח. המילים הטובות על העיר בקצה הרחוב.

כותב אורח: אודי שרבני | מתוך משהו שאולי יקראו לו לא להיות בשום דבר עד הסוף

בואו אספר לכם קצת על עצמי: השם שלי לא ממש משנה. לא בגלל חיסיון או משהו, אני פשוט לא חושב שלדמויות בספרים צריך שיהיה שם; הזדהות עם דמויות לא צריכה להכיל או לעבור דרך השם. ואם קראתם כבר דברים שלי, אז ראיתם שאף פעם אין שמות. בכל מקרה, אני פונה אליכם כמישהו בלי שם, כי גם אתם, הקוראים, ללא שם. הרי מאיפה אני יודע מי אתם ואיך קוראים לכם? את חלקכם אני אפילו שונא.

נמשיך.

את הדרך לכאן עשיתי עם גימל על הכתפיים. לא היו לי הרבה ברירות, היא אהבה שהייתי עושה לה שק-קמח. אני מתאר לעצמי שבירושלים היו מסתכלים עלינו אחרת, אבל ניחא. עשיתי את השיגועים הרגילים שלי כשאני מעביר אותה דרך סבך עלים מענפי עצים, הורדתי אותה היכן שהיא היתה צריכה והמשכתי. לא מזמן, חצי שעה ככה, נפרדנו. שוב. אנחנו כבר לא מדברים על זה, על מה שקורה בינינו. מדי פעם מישהו מאיתנו דופק על הדלת של האחר ונשאר לכמה חודשים. ועוזב. הבנאדם, הוא זקוק למישוּהים, ואנחנו קצנו (ביחד) משאלות עצמיות (בנפרד) איתן כל אחד צעד מביתו של האחר, לבד, מובס, מלא תהיות. שאלות עצמיות שנוברות בקורי האבק של יחסים אלה; תפיסה של שטח נפשי וביטול יחסים אחרים אם וכאשר יבואו. והבנאדם, אם הוא זקוק למישוּהים, יש והתמזל מזלו ואכן יש שם מישהו. עוד בילדוּת, בפעם הראשונה שנתקלתי במונח "דֽבָר-מה", שאלתי את עצמי למה אין "דֽבָר-מי". והבנאדם, כמו שהוא צריך לאכול דבר-מה, לראות דבר-מה, הוא צריך דבר-מי.

לא הופתעתי שהמשקל הפך כבד יותר אחרי שהורדתי את גימל מכתפיי; עכשיו היה מקום רק למשקל שלי, משקל שלא חוּלק ואוּזן לכדי התמודדות עם משקלם של האחרים. עכשיו אני בעצם זה שעל כתפיי, היחידי, אני ומחשבותיי. והולך כבד, ונתמך בעצמי, ומשקל המחשבות מורגש עם כל צעד, מכביד. תלות כבדה. אני תלות כבדה על עצמי, לעצמי. מחכה לירוק בהמתנות הרמזוריות.

ובהמתנות הרמזוריות, שוקע באדמת מלט רטובה, מתקבע, נחפר. יורד עוד ועוד בשל משקלן של המחשבות; אני עמוד עירוני במפגשים של כביש ומדרכה, מונע פלישת מכוניות, עמוד שעליו רוכבי האופניים העירוניים משעינים רגליהם האחת. ומחכה לרמזור הירוק למרות שאני יכול לעבור; הרי בעירי אני. מחכה להתחלפות הרמזור, ויודע: מבחנו של האחר, הלא נמצא בעירו, ולפני כן הלא נמצא בארצו, מבחן קיבוע הקיימוּת, החיוּת, החופשיוּת – הוא בפני, ואל מול, רמזורים אדומים. שם, מרכין הוא את ראשו אל מול חייו, מחכה. שם מבחנו האמיתי. שהרי.

שהרי אם יעבור באדום – הרי שהרגיש חופשי, חופשי מדי. התהלך ללא פחד, ללא חשש. שאנן, יהיר, יקיר העיר. חמוש ניסיון וכבר לא חדש. ידיעה בטוחה, נהנתנית, גאוותנית, מדושנת בתוכו. אוחז בחזו את חזוּת העיר, את ידיעת העיר, את בסיסו החדש, את הלא מכבר. לא יערבו לו, לא יערבו לו פקחי הניסוחים, פקחים אשר יקיאו עליו את חוקי העיר, העיר החדשה, הלא מודעת לו, להולך, למשוטט, הנפעם, הנפעם במתכוון לפעמים. יעבור ללא חת, יחצה. יחצה את הרמזור האדום כשמזמן כבר השכיח מראשו את אותה הרגשה ראשונית, את אותו פחד מהול בהתרגשות, זה המפעם בתוכו, המזמזם אי ידיעה כמו בפעם הראשונה שעמד מול רמזור, בעיר זרה, בארץ זרה. ועכשיו, מבלי משים לניסיונו הנצבר, שהרי כבר הולך בחופשיות, עולים בנחיריו ריחות אחרים שלא קשורים לחצייה גנובה. שהרי העיר כבר נטולת גינוני חדשנות בשבילו, לא סוגרת עליו עם אי הידיעה, אי הידיעה המצמיתה, המרגשת לפעמים, הנושפת בעורפו, שחיכתה לו תמיד בין שיחי הכרך.

זהו חופש מיותר כמעט. הרי הוא עירוני בעירו, אומנם לא המקורית, אומנם הלא מכבר, אבל עירוני בעירו על גבול הנלוזות וכבר לא מופתע מחוקי העיר. מודע הוא לכל תחביר רחובות, להנחת יסודות, לחניות הסודיות פשוקות הרגליים, המגולחות למשעי, נקיות וריחניות. ואפילו חניות נכים לפי שעות – אלה הן סודותיו הכמוסים ביותר של העירוני בעירו – ערגתו מתפרצת להן. זהו חופש מיותר כמעט. שהרי הזמן יגיד את שלו, ואם לא נולד בה, אז עוד מעט. ועל כך נסמך, ועל כך נסמכים, ואז, יעברו ברמזורים אדומים. ומשם.

ומשם, הרווחים כבר לא סוגרים עליו, אבל מתרחבים עוד ועוד ללא ידיעתו; רגליו שעמדו בטוחות על מפת העיר –  קו נבקע ביניהן, שבר סורי אפריקאי מרחיב את רגליו עד פישוקו הרחב, ומשם שפגאט שהוא לא היה מודע ליכולתו לו, הרגליים מתרחקות זו מזו, ואין לו אלא לנסות להצמיד את המדרכות עם רגליו האוחזת בהן, אבל אז. אבל אז קריעת המפשעות, הרגליים.

צילום: עמית ישראלי

אסור להשתחצן אל העיר, אסור לקחת אותה כמובן מאליו. ירוק. רק אז אני חוצה.

לאן רגליי סחבו אותי? אני מאכלס את הפֺה והשָם. משוטט בעירי. קרעי טקסטים בראשי, קִרטועי סוליות. קרסוליים מגמגמים זה לזה. מעל חנויות הרחוב, חלונות הבתים צהובים, מנורות משתלשלות מתקרות, ענבל לשונות. תריסים אפורים פונים אל החוץ, מלוכלכים מדיבורי ההולכים. חלקם מוגפים, פתחי נשימה מתוך שלבים שבורים; אימהות קוראות לי לעלות כי מאוחר. תריסים אחרים, שלביהם מחשופים עמוקים; נשים דשנות אוחזות שדיהן, מצמידות אותן, מאירות עלי עם פנסי הפטמות, מבקשות, משדלות.

אטמוספרה. מהמכונית שלצידי, זאת שהמשיכה איתי משדרות רוטשילד ימינה לאלנבי, עולה אי נוחות, כך נראה, לצעדיי. היא היתה לימני ברוטשילד, עכשיו היא לשמאלי. חמודה, היא משתדלת. אומנם נוסעת לצידי, אומנם במסלול התחבורה הציבורית, אבל רוצה לבוא לקראתי. חטיבת השמחה.

איאן קרטיס, עיניו פנסים, פניו חיוורון, שר, מדבר, בוקע מתוך המכונית. נוהם, נואם. שם השיר, "אטמוספרה", הבוקע מהמכונית שלצידי, הוא משהו שהוא המשהו עצמו. אווירה, אם היו מנסים לנסח אותה, הייתה יוצאת ככה. אווירה היא הדבר עצמו ולא תיאורהּ. והשיר הזה, בסופו, הוא סגנון מוזיקלי הנקרא אווירה, וכך גם קוראים לו.

פני ההולכים ברחוב נוזלים מסביבי. לסתותיהם שמוטות, עיניהם יוצאות מחוריהן מרב שיברון. ידיהם בצידי גופם, אין להם במה להיאחז, שכן יש להם רק את עצמם, ועצמם לא מספק, ועצמם הוא האחר, ועצמם לא מכיל את קבלת האחר. זרים הם לעצמם.

הולך, הולכים, בשתיקה. מהמכונית, התופים רודפים את זנבם עם כל מכה. הליכה מדודה, לא מתפזרת. לכל צעד משקל משלו. אני מנסה להעריך כל צעד, להרגיש כל שריר, וריד, נים, בהליכתי. אני מוליך בראשי את הדם שעובר בוורידיי. אני מסעף את וורידיי כמה שיותר. מה פתאום להוליך את הדם בצורה קלה? אסור להיות שאנן. צריך להתכונן לכל דבר. לא להיות בשום דבר עד הסוף. פעם בכמה זמן אני נותן לזה לזרום, ואז, כהילוך מהיר, הדם שבתוך וורידיי מבין את גודל המאורע, מעריך את מחוותי, וטס במהירות אל כיוונו הרצוי. מנסה להספיק. אבל אחרי זה אני סוגר על זה. אצבעות הרגליים שלי מקדשות כל נחיתת צעד, הן לא סגורות, הן לא מכווצות. צפיתי, לא מעט, באצבעות הרגליים של, לא מעט, אנשים בימי הקיץ; הרבה מהם לא מרפים, לא משטיחים את עמידתם. אצבעות רגליהם עומדות על סופיהן, מנקבות את כפכפיהם, והדימוי היחיד, למרבה האירוניה, שיכול לעלות לתיאורו של מצב זה הוא מאצבעות אחרות, של כפות הידיים; ילדים שרוצים להעביר הוויה חתולית, נמרית, שורטנית, ומכווצים את אצבעות ידיהם. כך אצבעות רגליהם של, לא מעט אנשים, שעליהם, לא מעט, צפיתי.

מפותלים, מתפתלים, נשלחים ממני עורקיי, ורידיי, בתוך מפת הגוף. מסועפים. אסור לוותר לגוף. בחן אותו! בחן אותו! רוקן אותו מעצמו, מתפיסתו העצמית. לאחר מכן יש לעבור לשרירים, להרגיש אותם בכל צעד, להרגיש כל שריר. אני מרגיש כל שריר ברגליי. אני מנסה להיות מודע לאלה שלא הכרתי, או לכל הפחות שלא שמתי אליהם לב. אני מצליח. אנחנו הולכים לאט. הרחוב הומה כלום. אני מאכלס, אוחז את הפֺה והשָם. הסוליות שלי צמיגיות, נשרפות מחום המדרכה, הנעליים שלי כמו הושארו ביום חורף קר על גג תנור ספירלה. לא הוצאתי בזמן, שכחתי. עכשיו אני משלם. איך אני יכול ללכת אם כל צעד ממיס אותן, את הסוליות? אני, אנחנו, בכל זאת הולכים.

סביב, הדיבורים בנויים מלט.

אומנם פני ההולכים ברחוב נוזלים, אבל דיבוריהם מסולעים, חצובים לפי גורלם שנקבע להם ביום היוולדם. תמיד סכנה. תמיד צריך להתכונן למשהו, איזשהו משהו. צריך להסתכל לאחור, הצידה. לבטל את הגב, לבטל את העורף. אל תלך בשתיקה. לא להיות בשום דבר עד הסוף. צריך שלָרחוב תהיה דלת, צריך שמישהו ישאיר את הדלת ברחוב קצת פתוחה. תמיד צריך דרך מילוט, תמיד צריך שתהיה אחת כזאת. פיזית, או בראשך. תשובות, שבילים, חדרי מדרגות, חצרות, מנהרות, ניסוח מדויק של משפטים, הברות, מקומות, מחצבות, מכתשים, חיפויים עצמיים. הרחוב בשבילי, מאז ומתמיד, הוא שיח הסוואה שמושם על קסדה. צריך לשמוע הכל, לא להראות ששמעת הכל. צריך לראות הכל, לא להראות שראית הכל. לשמוע, לראות, להאזין, להבחין. להיות מוכן. לשמור בפנים, לא להוציא. לשמור בפנים ולפרק את זה במקום אחר. הנח את זה בזהירות, שב איתי אם איכפת לך. רחשי הרחוב הם רחשי הלב. תהיה זמני בכל מקום. אל תקָבּע, אל תקוּבּע. הישאר לזמן קצר ופרוש משם. לא להיות בשום דבר עד הסוף.

איאן קרטיס לצידי, נָדַן בחגורת הרחוב, מחזיק מדרכות שלמות. הנהג מהמכונית שלצידי מחזיר שוב ושוב לאותו שיר. אל תלך בשתיקה, אל תלכו בשתיקה. תגידו משהו. תגידו דבר-מה, תהיו דבר-מי. אל תסתכלו על זה בקלות, אל תתייחסו אל זה בקלות. אל תיקחו את זה, את כל זה, בקלות. שבילי זיעה מסומנים על גבם של האנשים, יורדים ממעלה העורף, חולצות מכופתרות נשענות לאחור, נצמדות.

הערב מלהטט. הערב החליט באופן סופי שהוא יורד בפינה של בלפור ואלנבי. הוא יודע מה הוא רוצה, הערב. כמו עד עכשיו ספק התמהמה, ספק עינה את הנוגעים בדבר. לבסוף החליט לרדת, חמל על הרחובות, ערוגות העיר. בבת אחת רוח מוזהבת מזיזה את גמדי הצהריים. גגות הבתים שבמשך כל היום ביקשו רחמים מהשמש הלוהטת יכולים עכשיו לצאת בריקודים, להשתטח. משקפי השמש של האנשים עולים למעלֶה המצח, נחוֹת שם. כיווצי עיניים הם עכשיו אך ורק לאנשים שלא מבינים את דבריו של האחר; עד כה, גם השמש המסנוורת היתה אפשרות לכך, אולם מעתה רק עם, לגבי, אל מול, אי הבנה לדבריו של האחר. תחנת תל-אופן ריקה מאופניים. עמודיה, ראשם ירוק, משפריצים מפיהם צינורות שחורים קטנים, רופסים; ברז רחוב מטפטף שסביבו צמחה ירקת. עוד מעט תקופת החגים תחלוש על כולם, על כל האנשים. גם אם לא ייקחו בכך חלק – הם ייקחו בכך חלק. לכאן או לכאן, יהיה שם מישהו שיתחיל את הסבב; זה יהיה ראש השנה הראשון שלו כשיקירו או יקירתו אינם כבר בין החיים, יום הכיפורים הראשון שלו כשיקירו או יקירתו אינם כבר בין החיים. וכן הלאה. אולם לפני כן, ממילא, אין צורך באותם סממנים כבדי משקל; הנה, עכשיו, לפני כמה ימים, שעות או דקות, היתה זאת לגימת המים הראשונה שלו ללא יקירו או יקירתו. או תהיה בעוד כמה דקות, שעות או ימים. היתה או תהיה שריכת השרוך הראשונה שלו ללא יקירו או יקירתו. היתה או תהיה תספורתו החדשה ללא יקירו או יקירתו. היה או יהיה, פיזית, צעדו הראשון באותו יום ללא יקירו או יקירתו. וכן הלאה, וכן לאחור. ואל תלך בשתיקה, והנח את זה בזהירות, ושב איתי אם איכפת לך.

תנועה איטית. אני לא מעז להסתכל על הנהג שנוסע, מזדחל, במקביל אלי. שוב ושוב אותו שיר, שוב ושוב הוא מחזיר אותו לאחור. אטמוספרה. בס, תופים מפציעים וחוזרים למחילתם, סינתיסייזר אחד מרפד אחוריים, אחר מתיז חץ; התעוררות נמהרת שבידה פיקדון של חלום. עם הזמן, התופים מתקבעים על תפקידם, עם הזמן הם מרשים לעצמם, מתפתים ויוצאים אל הגבינה הצהובה שהשיר הניח להם. איאן קרטיס, קולו סמכותי, אך שבור. איך סמכותי יכול לאחוז שבר? שבר כמעט מולד? אני, אנחנו הולכים בשתיקה. בצידי הקירות כספומטים סוגרים שפתיים דקות; אנשים מצמידים פיות לפתחיהם. שטחם נדל"ן קבצנים, אלה שכובים מתחתם על פיסת קרטון. שמיכתם ידעה או תדע חורפים, ידעה או תדע גם קיציים. צמר עבה על, או מוסט מרגליים חשופות, אכולות כוויות וחיתוכים. פסוריאזיס, נוירופיברומטוזיס, קריאטוזיס פילאריס, אטופיק דרמטיטיס, פמפיגוס. אלים יוונים על גופם, מפות מחיקה. מפות מתריסות מביאות שקלים. ההולכים מדלגים מעליהם, עוקפים. נשים ממהרות אל תוך חולצות הבטן שלהן, נופלות לתוכן. מה יש להן, לנשים, למהר, ליפול לתוך חולצות הבטן שלהן? גברים עמוסי מבטים, סיבובי עורפם מנסה להספיק כמה שיותר בטנים, מטביעים אישוניהם בתוך לובן עצמם, נעלמים, לובן האוחז לא אלא ריקנות צחיחה, צחיחה מדי. עורפים חלודים נתקעים בגבול מסוים, לא יכולים להשלים סיבובים, לא ינשופיים. ראשים שותקים. אנשים יורדים ממוניות השירות, אין תחנות למוניות שירות. אנשים יורדים היכן שהם מבקשים, מפנים את מקומם והאחרים עולים במקומם. מוניות השירות הן התחלופה המדויקת ביותר לחיים ומוות; עולים ילדים, אבל יורדים זקנים. אלה שיורדים, עומדים בגו כפוף לפני ירידתם, מזדקנים בעמידה, מתנמכים, חפויי ראש, מרכיני חיים. אלה שעולים, עולים זקופים, הולכים מכופפים עד לכיסאם, מתיישבים עד צאתם; מסדרונות הרחוב הזז מחלונם הוא זה מכבר כבר עברם. ואז שוב נעמדים כפופים אל המוות הנכסף, להשלכתם באיזור בהם בחרו לרדת. המתת החסד בידם. מחוץ או בתוך הגדר. רחוב אלנבי קורס לתוך עצמו. הנהג, ידית ארוכה לצידו, זורק אותם בחירייה העירונית. וממשיך.

אני צריך לצעוק. אני יודע, פיזית, שאני צריך, פיזית, לצעוק. עלי לא להיות, לא לדעת דבר על עניין הצעקה. אין בצעקה דבר טוב אם היא באה ממקום לא נצבר. אני גם לא מאמין בצעקות שנגרמות מבהלה. צעקה אמיתית מתהווה, עליה להשתחרר בזמן, מתי שהיא צריכה. בינתיים אוגר. עלי לצעוק. אני מרגיש שעלי לצעוק. אם בנאדם מרגיש צורך לצעוק, אז עליו לצעוק. אבל קודם עליו לצבור. אני רואה סביבי יותר מדי דברים, אני שומע סביבי יותר מדי דברים. עלי לשמור בפנים, עלי לא להוציא. עלי לצבור את זה. ואז עלי לפרוק את זה, פעם בכמה זמן, במקום אחר. בהפֺה והשָם.

כבר צעקתי בעברי. אולם אלה היו צעקות דלוחות, מלוחות, צעקות מוקומנטריות. היתלתי בעזרתן את המקום והזמן. את הפֺה והשָם. תפקידן נטמע. שתי הצעקות שצעקתי – היום אני יודע את זה – תפקידן היה להתבטל אל מול העולם, אבל היום, בדיעבד, אני יודע שזה, העולם, הוא שהתבטל עם פתיחת הפה. זאת אומרת, המשיך להתקיים כרגיל.

מקרה ראשון היה בשוק הכרמל. חדור מטרה, ביקשתי ממוכר ביצים לעמוד מאחורי הדוכן שלו ולצעוק את מרכולתו. הייתי זקוק לביצים בשביל לצעוק יאללה ביצים. זו היתה התחלה טובה לצעקה ראשונה. צעקה שתרעיד את עצמך; הרי מעולם לא צעקתי במקום ציבורי. הייתי בטוח שהעולם יקפא, כל המראות מכוונות אלי.

וצעקתי. וצעקתי במלוא הגרון.

ודבר לא קרה. נטמעתי בשוק ההומה, ביום-יום הלא מעונב, הצבעוני בלכלוכו, המהלך כפכפים כשסביב ידי גברים בוחנות סחורה, עיני נשים יודעות היטב את ההבדל בין כוסברה לפטרוזיליה. אף אחד לא הסתכל עלי; לא שזה היה הרצון שלי, ולא-לא שזה היה הרצון שלי, אבל בעודך אוחז מצב חדש, אין לך אלא להאדיר את עצמך בכפייה. ונעדרתי. נמזגתי אל ביטולו של הרגע. היום אני יודע שהצעקה שם, בשוק, היתה תרגיל נחמד להתמוססותו של האגו, בסך הכל תרגיל נחמד; העולם לא קפא, הכל המשיך, המשיך עד לכרמלית עמוסת האוטובוסים היתומים, כשבדרך, צעקָתיּ משכה איתה שובל של כלום. כלום שאוושתו נגעה בדוכני הפיתות, המיצים הטבעיים, התבלינים. המתוקים נשארו, כמו תמיד, גאים אל מול חיידקי הרחוב; צבעם הנוצץ, הגבישי, המסוכר, מבריח את אלה.

מקרה שני נפל לתוך הים. שבת הומה ילדים מנוזלים, שמשיות לא ממושמעות לרוח, דרדרי מערבונים, מתגלגלות בחול הים הדק. שבת שהקדימה את צעקָתיּ שהיתה צריכה – היום אני יודע את זה – לחכות עוד קצת. נכנסתי אל המים ושחיתי אל מתחת למשפחה ממוצעת. אל תשאלו אותי מה זה "משפחה ממוצעת", אבל בחרתי בהם למרות שקבוצות-קבוצות התפזרו במי הים וזזו בהתאם לסחף הגלי כך שרווח קבוע תמיד נשאר ביניהן. ושם, מתחת לפני המים, למטה, ליד בצקות מבוגרים ואכילס ילדים שמקפץ במקצב קבוע על מנת להשאיר ראש רך מעל המים – פתחתי את הפה.

וצעקתי. צעקתי במלוא הגרון. ועליתי למעלה. והעולם המשיך כהרגלו. ניסיתי שוב. קול יותר חזק, פה יותר פתוח, עיניים מלוחות יותר (פתחתי את העיניים, אני זוכר שאמרתי לעצמי שאני רוצה לראות את הצעקה). בועות ארוכות יותר, גדולות יותר. ושוב עליתי למעלה.

וממשיך בהרגלו. המשפחה הממוצעת לא שמעה מזה דבר. למרות שהכל קרה להם בין הרגליים, הם לא שמעו דבר.

נטמעתי. שתיהן, שתי הצעקות – היום אני יודע את זה – תפקידן דומה: להיטמע. צעקות למתחילים. אומנם צעקות שעושות את העבודה שלהן; השתחררות ממשהו, ריקון עצמי, אבל פחדניות, עלובות. מקצועני הצעקות – אם יש כאלה – היו מגחכים להן. צעקה אמיתית לא מתחבאת מאחורי עצמה. עליה, על הצעקה –  ואין לה ולצועק ברירה – להיות שחצנית במהותה. כמה שלא נברתי בכך: צעקה, שום ענווה או ביטול מניירה לא הולכות איתה יד ביד. צעקה, אין לה אלא להיות גאוותנית. משמע: אני כאן. אפילו צעקה מבודדת בהרים או בעמק, אמות הסיפים של הטבע יזוזו לקראתה בשאלה עצמית.

ועכשיו, ברחוב, עוד מעט, עוד קצת, צעקה תצא ממני. אבל אני שומר, אוגר, צובר. וממשיך ללכת. והאם להתל במכונית שמשתרכת לצידי? האם לקחת אותה בחשבון? היא עוקבת אחרי. לא, היא לא עוקבת אחרי. פרנויה היא השחצנות הגדולה ביותר. היא כן עוקבת אחרי. אני מסיט מבט, הנהג מביט קדימה, על אחוריי האוטובוס שלפניו. השפתיים שלו נעות, אני לא יודע אם הוא שר או מדבר בדיבורית. לבסוף מנצחת האפשרות השלישית: אני לוקח בחשבון שיש והוא מדבר עם מי שבמושבים שמאחוריו. המישהו הזה שכוב שם, המישהו הזה מחזיק אקדח, מחכה לקפוץ מהדלת ישר אלי. בעודי הולך, אני יודע שהנקודה היא לא שרק ייתכן שיש שם מישהו שהוא מדבר איתו, אלא שיש שם מישהו, שרק ייתכן שאו שהוא מדבר איתו או שהוא שר. אבל כן, יש שם מישהו. מה עשיתי? למי הוא מודיע מה? אני כל-כך חשוב? שחצנות היא הפרנויה הגדולה ביותר. אני מנסה לחשוב על אנשים שיגידו עלי טובות. אני מוצא כמה, בקושי, בראשי. לא בגלל שאני אדם לא טוב, אלא כי אני לא מכיר הרבה אנשים שמכירים אותי, שמכירים אותי טוב. אני לא נותן להם ממני, וזה בסדר, זה בסדר מצידי, אבל פתאום החשש הזה, הסומר, שעולה, שבעקבותיו אני מנסה, בעודי חטוף ואזוק, יושב כפות על כסא בהאנגר ריק ומאובק, לאפסן במוחי אנשים שיגידו שיש לשחרר אותי, שזה לא אני, שהתבלבלו עם מישהו אחר, שיגידו עלי טובות. האם הבנאדם אוסף אנשים סביבו לא אלא רק לכדי יום הדין, איזשהו דין? ומהו יום הדין האישי. ומתי הוא אותו יום הדין האישי.

בעברי דליתי עלי טובות מאנשים, הייתי זקוק לכך. לא אכביר במילים, אבל הגעתי לשוקת שבורה. פיזית, ליקקתי רצפות. האפשרות בה אדם אחר הלך עם מידע מוטעה עלי, כשלפני כן, אני – האידיוט! – נפתחתי בפניו, ועוד יותר לפני כן החלטתי להיפתח בפניו, לשים בידיו את מבטחי, ובידיי את מבטחיו, ובהתחלה זה הלך טוב, ובהחלט שבהתחלה זה הלך טוב, והבה נדייק את הפרטים: האדם האחר היה היא, איזשהו היא, אולי עתידית, שחשבת שהנה, על אף היותך, ישנה מישהי, תהיה מישהי, איזושהי מישהי, שאוהבת אותך על אף היותך, ושעם הזמן, למרבה האירוניה, יהיה זה בגלל היותך. והדבר הזה, סיקל את עצמך באבנים שסחבת בכיסיך, חירב את יחסי הגומלין בינך ובין העולם, או לכל הפחות, החזיר אותך לאחור אל אותם יחסי הגומלין שיצאת איתם אל העולם. כן, החזיר אותך, אבל הבה נדייק את הפרטים: אותי, החזיר אותי לזה שאסור, שפשוט אסור. אסור מה? שאסור. וזה החל וקמל משם, רועד בין הידיים, פרח שמושם בכוס שמונחת על שיש המטבח. כוס פשוטה, שקופה, לא רק העלים שלמעלה הם שנראים.

דפקתי על דלתות אנשים וביקשתי מעלותיי. לפני כן, התנצלתי על כך שפגעתי באותו אדם.

"אני מתנצל. אם אתה שונא אותי אני מבין את זה."

"מה?" הצד השני היה אומר.

"אני מצטער אם פגעתי בך."

"על מה אתה מדבר, לעזאזל?"

כאן היה מגיע פירוט על משהו שסחבתי איתי זמן-מי (וכמו "דבר-מה", שבעקבותיו השאלתי לעולם את "דבר-מי", המשכתי הלאה אל "זמן-מי", ביטוי זמן שמתייחס אל מול האחר).

"מה? מי זוכר את זה בכלל."

"אני."

"אתה דפוק?"

"אני לא דפוק, אני פשוט זוכר."

"אני לא זכרתי את זה בכלל."

"בדיוק. זאת הבעיה שלי, יש לי בעיית זיכרון הפוכה."

"נהדר!"

"שניה, אל תתרכז בניסוח היפה הזה. בוא נחזור רגע לאחור. תסלח לי."

"שמע, אתה ממש דפוק. מה יש לך?"

"עזוב רגע. אני מבקש שתסיר לרגע ניסוחים, דעות, השגות, ורק –"

"רק מה?"

"לא יודע, חוּס עלי? ככה אומרים? 'חוּס' עלי?"

"אני חס."

והנה, המחשבה הבאה שהיתה עולה בראשי – והיום, ברוך השם, אני כבר יודע לא להתייחס אליה – היא שאותו אדם שלא זכר בכלל על מה אני מדבר איתו, על המקרה בו סחבתי בתוכי זמן-מי, הוא אדם שאין בעתיד לשים בו את מבטחיי; שהרי אם הוא לא זוכר דבר שהדיר שינה מעיניי, קרום עיניים שלא יכולתי להיפטר ממנו עם קימת הבוקר, אז שדברים אחרים שהוא זה שאמר לי הינם עלים ברוח, מילים זולות, לא התכוונו באמת. לוגיקה מקרטעת היתה אז בכיסיי, בחינות בלתי נראות, מחילות. ייתרתי כך אנשים, ייתרתי כך אנשים בזמן שדפקתי על דלתותיהם לבקש מעלותיי, זרקתי גופי וזה התדפק על דלתותיהם. ניתך.

אבל היום זה כבר לא כך. הזיכרון שלי חזר למוטב והוא שוכח, בזמן, דברים.

מה שנשארתי איתו, הוא לא ביטול האנשים שלא זוכרים דברים, אלא אי ביטולו של אני הנעצב. ובכוונה לא כתבתי כאן "האני הנעצב", כי לעזאזל, אני לא מוכן לתרום את תודעתי למדע ולהשליך מקרים עצמיים אל נחלת הכלל, אל "האני" הפסיכולוגי, אל גוף ראשון כללי (סתירה גדולה, אך נניח לנושא זה כרגע), אל גוף ראשון-מאשים (שהרי כל דיבור הנושא עימו "האני" נשמע כמאשים), אל פסיכולוגים אוכלי ליבידו. אלא אני, בלי ה"א הידיעה, זה שאתם קוראים אותו עכשיו. בכל מקרה, מה שנשארתי איתו, אני, היא ההרגשה שבאמת פגעתי באותו אדם, ומשם, ברגע שהידיעה הזאת ניצתה, לא היה לי, ועדיין, לא יום ולא לילה. מיותם, נטוש על מרכבתי כשסוסיי המצפון שלי ניתקו ממני, דוהרים ומתרחקים מול עיניי.

הדברים כמובן – איך לא – מכונסים יותר בתוך עצמם. במקרים כאלה הדברים עובדים הפוך, לפחות אצלי; אדם קם בבוקר עם הרגשה לא טובה, ומשם, הולך נובר, מחטט בנפשו, תעלות מעוקלות, חזהו משתנק ומרים כמנוף אל מוחו מקרים, מקרים בהם אמר משהו, דבר-מה, שפגע במישהו, דבר-מי, שאיתו, הוא, האחר, הלך איתו, זמן-מי, יד ביד. ויש בידיו מקרים. הו! תסמכו עליו, על האדם, שיש בתוכו מקרים למכביר בהם חשב שפגע באחר. אפסון אינסופי. עליו רק להצית את זה.

ומכאן כבר הבנתם: התדפקות על דלתותיהם של האחרים, גוויה שזורקת עצמה אל האחר, מבקשת, מתחננת לסליחה. ומשם, תפארתי מוגזמת, כבר לא בידיי. הנה, באותו הרגע מניותיי עולות אצל אותו אחר; אני רגיש, רגיש מדי, לא משחרר דברים. מי זוכר את זה בכלל? תירגע נו, מה יש לך? אולי תשתה משהו? יש לך נפש טובה, אתה. יותר מדי טובה. זה לא טוב לעולם הזה.

וכו'.

ובכן, תודו שזהו ריפוד נחמד, אבל לא לשם כך כיוונתי. לעזאזל, אנשים לא יודעים לקבל סליחה ללא שדרוג המבקש אותה. אנשים יותר מדי מסיקים דברים, מחזיקים מספריים לכדי נגזרותיהם. ואני זה שנשאר מתאבל על אשת חיי המסרבת למות, הלא היא יֶתֶר שְׂאֵת.

כמו "אווירה" שהוא סגנון מוזיקלי, כך היא היֶתֶר שְׂאֵת. לא תיאור, אלא דבר. זה המצב. ככה נולדתי. זאת אומרת שגופי מומיה, מומיה עטופה באותה יֶתֶר שְׂאֵת. מצב נתון, קיים, מולד, פשוט נולדתי עם יֶתֶר שְׂאֵת בתוכי. אין בחיי מאורע מחולל של לפני ואחרי, בדיוק כמו שאני שונא ספרים עם מאורע מחולל. תתמודדו עם הרִיק, כלבים עלובים. תתמודדו עם האָין שמניע. במפגיע.

והולך ברחוב, והרחוב הוא הר געש של שקט, המדרכות בולענים. עוד מעט הצעקה תיצעק והכל ייזרק על פני האנשים. לוחיות הרישוי – פניהם – יומסו והמספרים ייזלו זה בתוך זה; אף שיימס אל תוך פה, פה שיתחבר לסנטר, אוזן תודבק לרקה. הכל יתקמט, יתערבב. פני האנשים יקרוס לתוך הבעתם, הבעתם תקרוס לתוך פניהם. הרחוב יקרוס לתוך עצמו. מילה שמכילה את משמעותה תתכנס בתוך עצמה, משמעותה של מילה תתכנס בתוך צורתה והגייתה. הכל יסתגר בתוך עצמו, זוגות, צורה ותוכן, הפֺה והשָם יומסו לתוך עצמם ולא ייצאו לעולם. מישהו צריך לצעוק.

המשכתי ללכת. המכונית לצידי. חנויות, חנויות. בחלונות של אלה מוצגים משקאות, תכשיטים, ספרים, בגדים, מזכרות שמריירות ריר על עברן. חנויות התכשיטים, מוארות במידה, עמוסות זהב ומחכות לערב. אז, לקראת הסגירה, בעליהן ישלחו ידיים, יטרידו מינית חתיכות לֵבֶד ויגנבו עגילים ושרשראות מנשים ללא ראש, ייקחו את השלל למשך הלילה, ובבוקר שלמחרת יתנצלו ויחזירו. חנות משקאות, תכשיטים, ספרים, בגדים. חנות מזוודות, תצוגתה בולעת את עצמה; מזוודה גדולה מכילה בתוכה קטנה יותר ובתוך זו קטנה עוד יותר. מהכללי אל האישי, מסיפור הכיסוי אל האמת. בבושקות לבורחים. ושוב חלונות ראווה וביניהן כוכים קטנים, בתוך כל אחד מאלה, תחת אור זורח, יושב מוכר בודד, פתיין תמימים, נייס גיא, בחור נחמד, ומוכר שינויי תודעה כוזבת. ושוב משקאות, ספרים, בגדים. בובות ראווה לבושות מהודר מדי, חנוט מדי אל מול היומיום. מדי פעם מוזיקה צועקת מחנות כשבפתחה אריזות דקות, מאוד דקות, של דיסקים וסרטים צרובים. עדיין יש לו, לרחוב הזה, נאחזוּת ברעש. ברגע שיפסיק להיאחז בו – ימות. קלטות הילדים, עטיפותיהן צבעוניות מדי, עליהן דמויות מבוגרים, מחויכות, מחויכות מדי, מתאמצות מדי. ליצני תודעה. אני נעמד ומסתכל על אחד מהם. הוא מסתכל אלי. יש לו כינוי. לי אין כינוי כי גם אין לכם את השם שלי. בשביל כינוי, אדם צריך קודם שם. האם יכול אדם להיוולד כאשר שמו הראשון יהיה כינויו?

אל תקראו לי ישמעאל.

אודי שרבני הוא כותב.

http://udisharabani.wordpress.com/

דף הפייסבוק של למה אתה לא מחייך, ספרו שהופיע בהוצאת מודן:

https://www.facebook.com/WhyArentYouSmiling