יום שלישי, 27 במאי 2014

רבקה גובר נגד יהושע בר-יוסף: אנטומיה של פולמוס

בין התאריכים: 28 בנובמבר 1958 ל 16 בדצמבר אותה שנה, פִרסם יהושע בר-יוסף מעל דפי עיתון "הארץ" סיפור בשם: סיפור הארבעה, שפורסם  בהמשכים, מדי יום, בחמישה עשר חלקים: בימי שישי במוסף הספרותי, ובימי חול – בעמ' 2 של העיתון, בחזית האקטואליה, בין עמודי החדשות.
במה עניינו של הסיפור? זה סיפורם של ארבעה: יחזקאל, לאה, שוש וראובן החיים בכפר עולים בגליל, והחושפים בשורה של מונולוגים פנימיים, ללא התערבות מספר, את מחשבותיהם הנסתרות וסודותיהם הכמוסים ביותר. לאה ובעלה ראובן הם הורים ששכלו את שני בניהם במלחמת השחרור, מסרו את המשק שבבעלותם למדינה, ופנו להדרכה והוראה בכפר עולים, שאותו הם מנסים לחבר לרשת החשמל. שוש היא מורה צעירה, שאינה מוכנה לקבל עליה את מרותה של לאה בבית הספר, ויחזקאל הוא נציגם של העולים החדשים מארצות המזרח, אב לחמישה-עשר ילדים ומועמד ודאי לקבלת פרס הילודה. המונולוגים של יחזקאל וגם אלה של לאה הנוגעים לדמותו, חושפים אדם שטוף במחשבות זימה אודות לאה, שיכור, חסר היגיינה, שמרן וצר אופקים, אלים, חסר ביטחון עצמי ובעל רגשי נחיתות.
מאחר והסיפור לא מובא כאן, וגם לא כונס מעולם, הנה כמה קטעים קצרים מתוך קולותיהן הפנימיים של שתי הדמויות המרכזיות: ראובן ולאה.
"יחרב ביתה, כלבה אשכנזייה!", כך נפתח הסיפור החושף את תודעתו של יחזקאל. ובהמשך: "[...] ואני גם רוצה לתפוס פעם ככה את השדיים הקטנים שלך ולסחוט אותם כמו רימון טרי, ולתפוס זה מה שאין לך מן הצד השני ולתת לך מה שאת לא קבלת הרבה שנים. ראובן שלך יש לו תאנה קטנה מצומקה ולא מה שצריך להיות [...]".
וכן: "ואת תיסעי לעיר ותביאי בשבילי את פרס הילודה מאה לירות ותעשי חגיגה ותדברי דברים חשובים מאוד על עם ישראל ואיך זה יופי להביא הרבה חיילים וחיילות לצבא הגנה לישראל, ואת בעצמך הבאת שני ילדים בעולם, אלה שמסתכלים כל הזמן מן התמונות שעל הקיר וגם אותם קברת יא עלובה [...] אף אחד מן הילדים שלי לא מת, יבורך הרחמן! [...] אני במקומך הייתי בוכה כמו מעיין כל היום וכל הלילה. רחל אמנו בוכה בלילות על ההרים ואת לוקחת את בקבוקי הקוניאק ומסתירה אותם שאנחנו הפרנקים נשתה בירה פשוטה". בפרק אחר אומר יחזקאל בינו לבינו: "את לא רואה אותי כמו בן-אדם עם הרצון שלי והכבוד שלי אלא כמו עולה חדש [...] שצריך לשמוע את הנאומים שלכם ולקרוא את הספרים שלכם ולהתלבש כמו שאתם מתלבשים ולהיות קופים אחריכם". יחזקאל תופס את מפעלה החלוצי של לאה כפיצוי על מות בניה: "צריך לעשות [...] את האדמה לגן עדן. אם לא יעשו ככה אז אין טעם למוות של הבנים שלה ואין טעם לזה שהיא וראובן יושבים פה בכפר".
לאה חושפת במונולוגים שלה רגשות של התנשאות ופטרונות כלפי העולים. כך בתחילת הפרק החמישי: " הורדתי את הבקבוקים כדי שלא ישתכרו כחזירים ולא ילכו הביתה ויכו את נשותיהם, אפילו מבירה הם נעשים די מנוולים ומתנהגים כלפי המסכנות האלה כמו פראי-אדם". על יחזקאל היא חושבת שיש בו "משהו משל הולך-על-ארבע", ובהמשך, בהתייחס ליחזקאל היא חושפת משיכה אל המאוס, אל הפראי: "זה ריח של הגוף שלו של הדם החי שלו. לפעמים זה מעורר בי גועל ולפעמים זה משכר אותי כמין ריח של פרח חריף בלתי נודע. הרבה פעמים הייתי רוצה להיות במקומה של מסעודה שלו. מעניין לדעת האם הוא מכה אותה? אצלם אי אפשר אף פעם לדעת [...]. ועוד: "רק אלוהים יודע כמה שאני שונאת את הלכלוך שלהם [...] כמה שהריחות המעופשים מכים באפי והורסים את כל האהדה שיש בלבי אליהם [...] אני חושבת שהם חיות ובהמות ולא בני-אדם. שאין להם היגיון ואין להם תרבות, והם אגואיסטים שפלים ופראים מן הג'ונגל".
דמותה של לאה בסיפורו של בר-יוסף, למרות הבדלים שוליים של מקום וגיל בעיקר, זוהתה על-ידי הקוראים באופן חד-משמעי כרבקה גובּר שנודעה בכינוייה: 'אם הבנים'. ואכן, רבקה גובר, בדומה ללאה, שכלה שני בנים במלחמת השחרור, בשנת 1956מסרה למדינה, לקרן המגן, את המשק בכפר ורבורג, ופנתה להוראה והדרכת עולים בחבל לכיש. אף רבקה גובר, בדומה למתואר בסיפור, נאבקה קשות כדי להתחבר לרשת החשמל, ולא עשתה שימוש בחשמל שבביתה במשך כשנה עד שחובר לכל בתי העולים. רבקה גובר הוכתרה בתואר 'אם ישראל', בשנת 1961, ובשנת 1976 קיבלה את פרס ישראל עבור תרומתה הייחודית לחברה.

קטע מבול עם דיוקנאות של רבקה גובר, 1992

התגובות הקשות בעקבות הופעת סיפור הארבעה החלו להתפרסם עוד קודם שהגיע לסיומו המוקדם מן המתוכנן, לאחר שקוצר בלחץ הקוראים. מכתבים החלו לזרום למערכות העיתונים, ואלו שפורסמו עסקו באופן מודגש בשאלות אודות הבוטות הסקסואלית; וודאי - בחירה של העיתון בדרך הנוחה עבורו להימנע ככל האפשר מדיון באספקטים קונפליקטואליים עמוקים הרבה יותר.
אחד המכתבים המייצגים פורסם כבר ב 5 בדצמבר במוסף הספרותי של הארץ. הקורא נחום קוק הרים קול נגד - בניסוחו -  ה"מין-מאניה בספרותנו", ושאל: "האומנם ראוי ומותר לפרסם את כל מה שמבטאים ומהרהרים פחותי-עם ויושבי קרנות ללא כל סייג של בושה וטעם טוב? האם זוהי אומנות?" בתשובת המערכת, שלא נזדקקה עדיין לשאלת רבקה גובר, שלטה הנימה המלומדת-דידקטית, ודאי המתחמקת, שניסתה להציג את הסיפור כקריאת תגר על הפוריטניות הטבועה במורשתה של היהדות.
העיתונאי יצחק יערי (אבא של אהוד יערי), במאמרו מ 15 בדצמבר בדבר: "ועל "סיפור הארבעה" לא אשיבנו...", ראה בסיפור "תיאורים פיקנטיים [...] שלשמעם יתהפך בקברו גם בוקאצ'ו הגדול", וכינה באותו הקשר את הסיפור כ"סיפור ההרבעה" (מלשון: להרביע) ו"סיפור זימה מפוקפק". עם זאת יערי הוסיף דיון בשאלת השכול העולה מן הסיפור, והביע זעזוע עמוק מתיאור "אם הבנים" המוצגת כמי ששני בניה שנפלו אינם אלא מסווה וקרש קפיצה להתבלטות ציבורית.
עוד לפני שמערכת התגובות וההערות החלה להסתעף, הצטרפו קולותיהם של גופים ציבוריים כ"תנועת המושבים", "מועצת הפועלות" ודבר הפועלת. חברי מזכירות "תנועת המושבים" איימו להחרים את עיתון הארץ בגלל הסיפור, ובישיבה סוערת סיכמו כי הסיפור הוא בבחינת "חילול הקודש" ו"שפיכות דמים" שנגרמה ל 'אם הבנים', ועלבון צורב לאימהות רבות. כעבור מספר ימים אף יצאה משלחת של תנועת המושבים לביקור עידוד והזדהות אצל רבקה גובר. בישיבה משותפת של "מזכירות מועצת הפועלות" ומערכת דבר הפועלת מ 18 בדצמבר נתקבלה החלטה הקובעת ש"סיפור קלוקל זה מהווה פגיעה והתנקשות [...] בעצם המוסר האנושי". במברק שנשלח למשפחת גובר נכתב בין היתר: "שום השמצה – פרי דמיון חולני – לא תעיב את אורכם. יחד עם כל הישוב הנאור תעמוד התנועה לימינכם עד שתוקע מתוכנו שפלות כזאת המתעטפת באצטלה של ספרות". בעקבות מחאתה של "מועצת הפועלות" פנה גרשון זק, מקים "הכפר הירוק", ובמלחמת העצמאות – ראש שירות הים הישראלי, להגן מעל דפי "הפועל הצעיר" מ 23 בדצמבר על בר-יוסף מפני המתקפה. זק, במאמרו: "משגה!" הזהיר מפני "ז'דאנוביזם" ומפני הדרישה "שעל הסופר להתבונן בדברים ובתופעות חיים דרך משקפתם של גופים".
שטף המכתבים למערכות העיתונים ועשרות התגובות בפרשה הגיעו לשיא ראשון בפרסום מכתבה של רבקה גובר ליהושע בר-יוסף. את מכתבה, שנכתב עוד במהלך הפרסום ב"הארץ", תלתה רבקה גובר בחדר המורים בבית הספר בנהורה, וכעבור זמן קצר, ב 17 בדצמבר, פורסם בשלמותו בשבועון העולם הזה, שהקדיש את השער לפרשה, ויותר ממרמז על שערורייה בכיתוב:" יצירה ספרותית מעוררת סערה. גיבורה לאומית טוענת: "משמיצים אותי!"". במכתבה מציינת גובר כי בר-יוסף ביקר במושב העולים, שהה בו יומיים בלבד, והתנהלה ביניהם רק שיחה אחת בה סיפרה, על פי בקשת הסופר, על פרשת חיבור הבתים לחשמל. בלשון נרגשת ערכה גובר השוואה בינה לבין לאה, והדגישה בחלק גדול של המכתב את הפערים העמוקים בין שתי הדמויות, לצד זיהוי ברור, לדעתה. נראה שבהשוואה המדוקדקת כל-כך, ובניסיון לסתור כל יחס של דמיון בין המעשים והעמדות של לאה, כמו תמכה רבקה גובר בטיעונו של בר-יוסף, שהדגיש בכל הזדמנות ובכל ראיון שאין קשר בין הדמויות. טענותיו של בר-יוסף היו שבעת כתיבת הסיפור לא חשב על אבטיפוס, וסימני הזיהוי הם מקריים, שכן לאה היא דמות המורכבת מקווי אופי ויצר של הרבה נשים. "אני יכול להעיד עלי שמים וארץ", הגיב באחת ההזדמנויות, "שלא התכוונתי לשום דמות חיה במציאות" (15 בדצמבר, תגובה במאמרו של יערי). באופן פרדוכסלי נוצר מצב של כמו הסכמה בין גובר לבר-יוסף, שאין קשר בין הדמויות, ואין לראות את לאה כבת דמותה הספרותית או מודל לחייה ואמונתה של 'אם הבנים'.

השער של העולם הזה, 17 בדצמבר, 1959

פרדוכס דומה נוצר עם מעורבותו של לוי אשכול, שר האוצר באתם ימים, שכתב לבר-יוסף עוד בזמן הופעת הסיפור בעיתון: "הנני מזין את עיני מפרקי ספרך [...] ב"הארץ". ברוך חֶיְלֵך" (18 בדצמבר), ולאחר שבר-יוסף ציטט את הדברים בראיון עיתונאי, ניסה אשכול לתקן את המעוות, וכתב לרבקה גובר: "הקטעים שקראתי לא העלו לפני קורטוב ואף צל צלו של דיוקן אדם המוכר לי" (30 בדצמבר). בכך, ומבלי שנתכוון, הצהיר אשכול שאין קשר ואף לא דמיון בין לאה הספרותית לרבקה גובר. האם לא לכך שאף בר-יוסף בטענותיו?
המצב המוזר שנוצר עם הכחשותיו של בר-יוסף הביאו את מרדכי גובר, בעלה הפגוע אף הוא של רבקה גובר, לפרסם ב 31 בדצמבר מכתב בדבר, בו הוא קורא לבר-יוסף: "אל תשתדל [...] לטשטש את עקבות הפשע שפשעת בפרסמך את הסיפור", ומוסיף כדי להסיר ספק, שבעה סימנים ברורים המזהים את לאה עם רבקה גובר...
באחד הראיונות מ 22 בדצמבר הוסיף בר-יוסף להכחשת הדמיון בין לאה לרבקה גובר, שב וחיזק טענת הגנה קונבנציונלית, אם כי משמעותית ועקרונית, במסגרת הטקטיקה של בניית טיעונים בפולמוסים, כשטען שהפרשה היא "סכנה חמורה לעצם נשמתה של הספרות והתרבות וחירות הרוח". ברור ששאלת "חירות הרוח", מהפנטת ככל שתהיה, תלויה בפרשנות לפרשה, ובנקודת התצפית ביחס לרוחה של דמות פרטיקולארית, של אישה שחשה נפגעת מאותה נשמה יתרה של הספרות. 

יהושע בר-יוסף
 בראיון שפורסם במעריב ב 26 בדצמבר, העמיד העיתונאי רפאל בשן דרך יצירתית, משהו, להצגת הדברים כשישלב בין תשובותיו של בר-יוסף קטעים של מונולוגים פנימיים פרי עטו (של העיתונאי בשן). הקטעים הכתובים בנוסח סיפור הארבעה הציגו את יחזקאל מן הסיפור המקורי הפונה אל ה"אשכנזי עם הזקן הג'ינג'י" – יהושע בר-יוסף, כמובן. בדרך זו, שכונתה על-ידי בשן סיפור החמישה, כמו שילב את המחבר הריאלי במבדה המקורי, הפך אותו לדמות בְּסיפור משוחזר-מעובד, והעמיד את בר-יוסף, בלי ידיעתו בעת הריאיון, בפני האשמות ותביעות של דמויות מן הסיפור המקורי.
מעניין מאוד לציין שבראיון הזה עולה לדיון, סוף-סוף, השאלה המזרחית, שכמו הוצפנה עד הנה תחת צל דמותה הפגועה של גובר. "האם לא עשית לו עוול" [ליחזקאל מן הסיפור]? שאל רפאל בשן, ובר-יוסף, בלי היסוס, עונה בין היתר: "לפעמים מתקבל הרושם כאילו מלאכי- יה טהורים, הם שעושים את ההתיישבות [...] תיארתי דמויות של בשר ודם עם חולשות חזקות ויצרים עזים".
דרכו של בר-יוסף לגונן על עצמו בפרשה בהכרזה הבלתי מהימנה שגיבורת סיפורו היא ניגוד מוחלט ל 'אם הבנים', שאותה הוא מעריץ, התגלתה כעבור 26 שנה בראיון עם דן עומר בכתב העת פרוזה כבלתי מדויקת, בלשון המעטה. בראיון שפורסם במרס-אפריל 1984, התייחס בר-יוסף, בין היתר, גם לפרשת סיפור הארבעה: "באותה תקופה", הוא סיפר, "מטעם אגודת הסופרים נתנו לסופרים אפשרות לנסוע להבראה בחבל לכיש. ואז נסעתי לשם. נסעתי, וראיתי את המפעל של רבקה גובר. זה נראה לי כקריקטורה קשה. קריקטורה של אישה, שהופכת מצב של שכול למין קריירה חולנית. זה היה משהו מאוד קשה". העמדה הזאת של בר-יוסף, העומדת בניגוד מוחלט להסבריו בזמן הפרשה, לא יכולה הייתה לצאת מפיו באותם ימים סוערים. הודאה בשנת 58, באמת שלו, כפי שהציג אותה כעבור שנים, הייתה מעמידה אותו לא רק כאויב התנועה ורוח הציונות המגשימה, אלא גם כאויב העם ממש.
כיצד הגיבו סופרים ומשוררים לפרשה? ש. שלום, יו"ר אגודת הסופרים בחיפה טען ש"אם בר-יוסף לא טשטש כראוי את קווי הדמיון לאישיות הדגולה והנערצת של רבקה גובר – הוא חטא כלפיה וצריך למצוא דרך לפייסה ולשמור על כבודה הרם בעיני כולנו". אל העמדה המגוננת על גובר הצטרפו ברכה חָבַּס ואנדה עמיר שראתה בסיפורו "משגה ספרותי", והוסיפה ש "יש מותר ויש אסור גם בספרות, וטוב טוב לנו לדעת את הגבול, ואם גם יצר היצירה מפתה ומסנוור לעיתים". המשורר יעקב אורלנד בשם העט: 'טוראי' בשבועון חיפה העובדת פרסם ב 24 בדצמבר שיר המוקדש לפרשה בו הוא חושף את עמדותיו הברורות. שם השיר: בר-יוסף:


עמדה, לכאורה, מאוזנת יותר בפרשה, אם כי מפתיעה בעוצמת ישירותה הציג המשורר החיפאי, אף הוא, בנימין גלאי, שטען: "היא מתוך יצר הפרסומת הלכה ליישובי עולים, והוא, הסופר מתוך יצר הפרסומת כתב מה שכתב. רבקה גובר עשתה מיצר הרע בניין והועילה, בר-יוסף עשה מיצר הרע שלו נזק וצריך היה להימנע מכך". חריגותה של ההתבטאות היא בעצם הצגת האפשרות, אולי לראשונה מעל דפי העיתון, להוציא הרמיזה העולה מהסיפור עצמו, שההליכה של רבקה גובר ללכיש נעשתה מטעמי פרסום.
עם כניסתו של נתן אלתרמן למערכת הדעות והתגובות, כמו קיבלה הפרשה תמריץ נוסף, והגיעה לשיאים חדשים. אלתרמן, במאמר במסגרת מדורו: הטור השביעי מ 16 בינואר 1959, כינה את סיפורו של בר-יוסף: "מעשה פלילי", וטען כי כל תהייה וכל ויכוח אם הסיפור הוא מעשה אומנות או לא, נדחים מפני העובדה הפשוטה והמכרעת שהסיפור הוא מעשה של שפיכות דמים. אלתרמן לא התייחס ל"סיפור הארבעה" כאל יצירה אומנותית, אלא כאירוע בעל אופי פלילי, שהוא במקרה, לגמרי במקרה, גם טקסט. בביקורתו הבוטה עד כדי תמיהה, שילב אלתרמן השוואה בין דרישתו של בר-יוסף לביקורת ספרותית-מקצועית לפסנתרן שהיה טוען, לאחר שנכשל במעשה פריצה ושוד או בגרוע מזה, כי רק מבקר מוסיקאלי רשאי לשפוט אותו על מעשהו.
בחינת מעשהו של בר-יוסף בקריטריונים של סדר הדין הפלילי נבחנה באופן שקול יותר, לטעמי, במאמרו של אפרים שמואלי: לקחה של סערה בעל המשמר (20 בפברואר 1959), ובו הוא שואל, בצדק בעקבות אלתרמן, שמא לא נכשל הפסנתרן במעשה פלילי אלא רק שינה את המנגינה הנעימה או המקודשת והפכה למעין צ'א צ'א צ'א [...]?".
אלתרמן סיים את טורו במשפט שצוטט לא מעט בעיתונות וכמו חיזק את תפיסתו הבוטה בפרשה: "הבעיה שסיפורו [של בר-יוסף] מעורר אינה עניין לספרות או למבקריה המקצועיים [...] ואם יש כאן עניין לבעל מקצוע הרי זה עניינם של השוטר והשופט או הרופא".
הטור של אלתרמן הפך תוך פרק זמן קצר לעניין המרכזי בפרשה, אולם לא הכל הסכימו עם עמדותיו. לבד מאפרים שמואלי, הגיב ב 30 בינואר 59 מבקר וחוקר הספרות גבריאל מוקד בידיעות אחרונות, במאמרו: על מה נזעק נתן א.?, ובו טען שלא סיפור הארבעה היה חולני, אלא "דווקא אווירת [...] ציד המכשפות שהחלה להתגבש ולהתעבות סביבו היא החולנית". מוקד האשים את אלתרמן ב "לאומיות" ו "פטריוטיות" יתר, עמדה איתה הזדהו מבקרים צעירים, שמסכת התגובות המתלהמת בפרשה עוררה בהם שאט נפש וריח עז של פרובינציאליות. בנוסף, נדמה, שחשו באותה עת איזו נטייה לבר-יוסף, יליד צפת ואיש מאה שערים שנתפקר, סופר שלא היה קרוב לציונות מבית מדרשה של מפא"י, וודאי לא היה מחויב לערכיה ולסמליה. כך, דן מירון [הצעיר, בן 25 באותה עת] במכתב פרטי לבר-יוסף מ 9 ביולי 59: "להיכן נגיע אם יהיה משפט ספרותי נקבע אצלנו על פי עקרוניה ורמתה של מנטליות נוסח מועצת הפועלות? אני מקווה, שהשיפוט שלו יזכו סיפוריך [...] יהיה ספרותי-אמנותי טהור, ושלא תאלץ לשוב ולעמוד בגשם הבוץ, שבו כבר עמדת".
המבקר והמשורר עזריאל אוכמני התייחס בעל המשמר (6 בפברואר 59) לטור של אלתרמן, ונגע בשאלה שבאופן מפתיע (ואולי לא מפתיע) כמעט ולא הועלתה לדיון: "אם על סופר שפגע בספריו (בהחלט פגע!) בכבודו של איש אחד הטריח נתן א. את כל מוסדות-הכפייה של החברה, מה דינו של סופר שפגע בסיפורו (בהחלט פגע!) בכבוד אמונתם של מיליונים בטעם מאבקם וסבלם [...]?" גם אם הדברים כמו כתובים בלשון חידות, נדמה שכוונתו של אוכמני לעולים מארצות המזרח, המיוצגים בסיפור על ידי יחזקאל. בכל הפרשה הארוכה והמפותלת הזאת, שבה הוצפו דפי העיתונים בדברי תמיכה ברבקה גובר, לא נדונה דרך תיאורם של בני עדות המזרח בסיפור הארבעה, להוציא שאלה קטנה של רפאל בשן, שהוזכרה קודם, ומכתב אחד למערכת (28 בדצמבר 58), שעמד על גדולתה של חצי אומה, היא יהדות ספרד. אם נדמה היה לציבור המגיב כי מותר וגם ראוי להעמיד לביקורת מוסרית את דרך עיצובה של דמות ספרותית, אזי נראה כי שאלת העיצוב של יחזקאל כמזרחי בסיפור לא נכללה בהיתר זה, ולא עמדה כלל על סדר היום הציבורי. האם ההתעלמות מהשאלה המזרחית מקורה בהיעדר תשומת לב, חוסר מודעות או דאגה רק לכל מה שהוא 'משלנו, או שמא דרך הופעתו של המזרחי נתפסה כמתקבלת על הדעת, ואולי אף כאותנטית. אגב, אלתרמן הגיב על דבריו הקצרים של אוכמני בטור נוסף בשם "דברים משונים" מ 13 בפברואר 59. הוא לא עסק בשאלה המזרחית החסרה, אלא, באופן מאכזב, דווקא בעברו הקומוניסטי של אוכמני...
אם נדמה היה שהדיון בסיפור הולך וכלה, הרי שהחלו להופיע בראשית 1959 'הפירות הבאושים': דעות ומעשים שנויים במחלוקת שמקורם בהדיה הבלתי נשלטים של הפרשה:

1.    בראשית 1959, בעקבות הפרשה, הציע ח"כ יעקב כ"ץ מאגודת ישראל להטיל פיקוח חינוכי על פרסומים ספרותיים. סגן שר החינוך עמי אסף הסכים להעביר הצעה זו לדיון בוועדת החינוך של הכנסת.
2.    זמן קצר לאחר הופעת סיפור הארבעה, צונזר/הופסק פרסום סיפורו של בר-יוסף: הבן החוזר. העורך הצעיר של שבועון חיפה העובדת אברהם המאירי , נאלץ בשל לחץ אדיר שהופעל עליו: משלחות, עשרות מכתבים ביום לפרסם שלושה המשכים בלבד.
3.    סיפור אחר של בר-יוסף  בשם האחות, שפורסם במאזניים, ביוני 59 עסק באחות במשמרת לילה, שנרדמת תוך כדי הרהורים על מצבה האישי. כשהיא מתעוררת מתברר כי יולדת מתה בבית החולים עקב הזנחתה. בעקבות פרסום הסיפור נשמעו הערות קשות על שבר-יוסף שוב נטפל לדמות שכולנו רואים בה רק אור וטוב – האחות הרחמנייה. האחות יפה פרלמוטר מתל-אביב שאלה במכתב למערכת: "אם אינך רואה את הטוב והנעלה שבדמויות היקרות לעמנו, למה אתה מפברק ומחלל אותן?".
4.    לקראת כינוסו של סיפור הארבעה, שעבר שינויים וכונס תחת הכותרת: ויהי אור, הוצאת עם-עובד ביטלה עמו את החוזה ולא הוציאה יותר את ספריו.
5.    דוד לאזר, מעורכי מעריב, יצא נגד מינוי גרשון זק, אחד התומכים היחידים בבר-יוסף, לתפקיד יו"ר המועצה הציבורית לתרבות ואומנות.
6.    פרופ' דב סדן, סירב לקבל בשנת 1960 את פרס רמת-גן עם יהושע בר-יוסף, שאף לו ניתן הפרס עבור סיפורו סוכת שלום. סירוב זה זכה לתגובות והפך למיני שערורייה בפני עצמה, כשגם המשורר נתן זך מתבטא בעניין ושואל ביחס לסדן: "מה הוא רוצה? לקבל את הפרס על הפגנת האיבה?".
לסיום תיאור הפולמוס המסועף הזה, יש לשוב, לרגע, אל השאלה החסרה, השאלה המזרחית. מתוך מכלול השאלות הקונפליקטואליות שסיפור הארבעה חשף וביטא: צנזורה על יצירות ספרות; פורנוגרפיה וספרות, ותיקים ועולים; מציאות ובדיה; זיהוי דמויות בשר ודם המיוצגות בטקסט הספרותי; מחנאות אידיאולוגית קנאית ואינדיבידואליזם; מקום השכול והכרה בפרקטיקות של תרומה והתנדבות, הרי שהביטוי האינסטרומנטלי בהופעתו של יחזקאל, הדמות המזרחית, מחד-גיסא, וההתמודדות המוסדית עם קליטתם של מי שהגיעו מארצות המזרח, ונדרשו להתבוללות תרבותית והיטמעות מלאה, מאידך גיסא, היא, כך נדמה, השאלה המרכזית, ודאי גם המוכחשת בפרשה.  
עם כל הכבוד למפעלה החלוצי של רבקה גובר, סיפורי הקליטה שהיא תיארה בספרה מָשואות לכיש משנת 1961 (אחרי הפרשה) קרובים, לפרקים, עד כדי מבוכה לאלה של לאה בסיפורו של בר-יוסף. יעידו על כך הערות ומחשבות מתוך חוויותיה של גובר בשנות הקליטה וההדרכה בלכיש, המבטאים מפגש  קולוניאלי אלים של עליונים ונחותים, שכלל לא אפשר כינון הדדי של סובייקטיביות, אותו מצב היברידי חיוני במושגי באבא. כך בספרה: "יוצאי המעברות כבר דיברו עברית וידעו לרטון כהלכה. סימן היכר בולט של יוצאי המעברות: תרעומת מתמדת"; המילים הראשונות בעברית שלמדו נשי עוצם מפי המדריכה היו: 'מים וסבון', בתחילה סברו אחדות מהן בתום לב כי זהו שמה של המדריכה; לכפר הזה היו בעיות משלו, והקשה שבהן – חינוך האנשים מחדש"; יוצאי כורדיסטן נחשבים לעדה נחשלת ומפגרת, אשר קשה להטמיעה; "העולים מארצות המזרח הם 'טיפוסים אכזוטיים'"; כשגובר צופה בהם רוקדת היא מציינת: "אודה ולא אבוש, אף בעיני הם נראו כפראים", וכיו"ב.
ברור כי גובר פעלה במרחב של תיוג שלילי, אותו הפנים גם בר-יוסף, כשמבעד לערך השוויון של האידיאולוגיה הציונית, פעלה רטוריקה ופרקטיקה של קולוניאליזם תרבותי יציב. "אין רמת תרבותנו מתאימה לדרגת תרבותם, אורח חייהם הוא אורח חיים של ימי-הביניים", אמרה ח"כ שושנה פרסיץ באחד מישיבות הכנסת בשנת 1950; "המרוקנים הם אנשים מאוד פראיים", כך אחד מן השליחים בקזבלנקה, או תיאורו של אריה גלבלום בסדרת כתבות בהארץ (1949): "הם נתונים לגמרי למשחק האינסטינקטים הפרימיטיביים והפראיים [...] בפינות מגוריהם תמצא את הזוהמה, משחקי-הקלפים בכסף, שתייה לשכרה וזנות".
ברור גם כי פרשת חייה הטראגית של גובר וגדולתה בעיני העיתונות וקובעי הטון הציבורי באותם ימים, לא אפשרה לכל ביקורת כלפי דמותה אפילו להישמע. ועוד ברור, שהטיפול הארוטי בבת דמותה הספרותית של גובר כמו חיסל אפריורית כל אפשרות לדיון ביקורתי, לגיטימי והכרחי במעשה קליטת העלייה. בציבור הישראלי של סוף שנות ה-50 לא היה האומץ, בדרך-כלל, להסיט הצידה את השאלה הפסיכוסכסואלית העולה מעיצוב הדמויות, ולשאול האם יש בסיפור הארבעה מציאות טורדת מנוחה שיש להתייחס אליה. טשטוש הדיון הזה וכל דיון אחר בשאלת קליטת העלייה לא הועיל לחברה הישראלית מעולם, ומבחינה זו "סיפור הארבעה" הוא עוד סיפור של החמצה.