גיאורג זימל: העיר הגדולה וחיי הנפש

העיר, [...] היא יותר מאוסף של פרטים, של מתקנים ציבוריים: רחובות, בתים, תאורה חשמלית, חשמליות, טלפונים וכיוצא באלה. היא גם יותר ממכלול של מוסדות וסדרי מנהל: בתי משפט, בתי חולים, בתי ספר, משטרה ובעלי תפקידים אזרחיים מסוגים שונים. העיר היא בראש וראשונה מצב נפשי [...].

 - רוברט פָּארק, "העיר: הצעות לחקירת

  ההתנהגות האנושית בסביבה האורבנית"

מאמרו של גיאורג זימל (Simmel, 1 במארס 1858 - 26 בספטמבר 1918): "העיר הגדולה וחיי הנפש", שהופיע לראשונה בשנת 1903, עומד במרכז העיון הסוציולוגי והפילוסופי בעיר, לצד עיוניהם הקלאסיים של ובר, שפנגלר ודורקהיים. הייחוד של זימל בכך שהעמיד בראשית המאה ה-20 תפיסה חדה ומקורית אודות השפעתם של החיים האורבניים על האדם. הדגשת היחיד, מאבקיו בעיר הגדולה וההשפעות המנטליות הקשורות בכך מציבים את הגותו במעמד מרכזי במחשבה האורבנית.

הליכה צעד אחד אחורה מגלה שההתייחסויות המוקדמות לעיר המודרנית כמושא לחקירה ולעיון החלו להתפתח בעקבות המהפכה התעשייתית באנגליה של המאה ה-19. בתגובה לצמיחה המהירה ולהתפשטות העוני במרכזים האורבניים של אנגליה, הציגו מספר הוגים את מה שהפך עם הזמן לסקירות קלאסיות על אודות העיר המודרנית.

הכוונה בראש ובראשונה לספרו של פרידריך אנגלס (Engels, 1820-1895) על מצבו של המעמד העובד באנגליה בשנת 1844, שפורסם ב-1845 בגרמנית, והיה למעשה הספר הראשון מסוגו שהתיימר לבחון את תופעת האורבניזם ואת בעיותיה של העיר הגדולה מנקודת מבט חברתית-כלכלית.

גם רשימותיו של הנרי מהיו (Mayhew, 1812-1887) ב-Morning Chronicle ב-1849 הציגו תמונה מפורטת של לונדון במסגרת המגמה של העיתון לתאר שורה של ערים תעשייתיות באנגליה. האכסניה הליברלית-רפורמיסטית לרשימותיו-"מכתביו" של מהיו מן העיר הגדולה שירתה למעשה את העניין המוגבר של המעמד הבינוני בבעיות העוני ובמכלול החיים האורבניים. מהיו התייחס לפרסומיו כאל רשימות של נוסע החושף את ארצם של העניים ומספק אינפורמציה על קבוצה גדולה של אנשים בלתי מוכרים לציבור.

בתפיסה העירונית הכללית של אנגלס יש שלושה היבטים אוניברסליים: ניגוד כפר-עיר (עוד קודם להבחנה הקלאסית של טויניס (Töennies) מ-1887 בין Gemeinschft – "גמיינשפט", ארגון חברתי שאנשיו מקיימים קשרים הדוקים של מסורת – לבין Gesellschaft – "גזלשפט", ארגון חברתי שקשרי חבריו רופפים ומושתתים על אינטרסים אישיים דומיננטיים), אפיון פיזי של העיר והשפעות התנהגותיות כלליות. ההגדרות האלה הזינו את הלאומיות הגרמנית והיוו עיקרון בסיסי בסוציולוגיה הגרמנית ובמחשבה האורבנית.

ביקורו של אנגלס בלונדון ובמנצ'סטר במשך עשרים חודשים, בעיקר למטרות עסקים,  היה סוג של מסע אל העיר הגדולה בשנים של משבר בקפיטליזם התעשייתי. נסיעות החקירה והצגתם של תיאורים ודיווחים מן המרכזים המטרופולינים היו חלק מן העניין שהתעורר באשר לערים ולמשמעותן בסוף שנות ה-30 ובראשית שנות ה-40 של המאה ה-19. משנים אלה ואילך אי-אפשר היה להתעלם מחקירתן של בעיות אורבניות דחופות. האימה וההיקסמות, בעת ובעונה אחת, מן הערים התעשייתיות הגדולות הוליכו להכרה בקיומה של דרך חיים הבנויה על עיקרון חדש לגמרי.

ולעניין מנצ'סטר: דיקנס, בעקבות נסיעתו הראשונה לעיר זו בסוף 1838, מציין באחד ממכתביו כי מה שראה הגעיל והדהים אותו מעל לכל מידה. דיקנס נתן את דעתו על בעיית העיר התעשייתית ודן בעניין רב בגורל הפרולטריון התעשייתי כמעמד. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר ביצירותיו המאוחרות וכן בשורה של סיפורים קצרים, מכתבים ונאומים שהתייחסו, בין היתר, למנצ'סטר, אשר מעבר להיותה מוקד לנוסעים-מדווחים מבית ומחוץ, שימשה מקום התרחשות ברומנים התעשייתיים האופנתיים בשנות ה-40 של המאה ה-19. בכך היה דיקנס דוברהּ הבלתי מעורער של העיר הגדולה. אמנם התייחסויותיו העיקריות לעיר הן ספרותיות, אולם הן נחשבות למקור מהימן ורב השראה לשאלות העירוניות בתקופתו.

באותה מידה גם הבחנותיו של אנגלס משקפות תהליכים ניכרים העוברים על העיר למן העשורים הראשונים של המאה ה-19 (התהליך לא התפתח במקביל בכל הערים וכן לא בעוצמה ובאופנים זהים). הכוונה בעיקר לצמיחתה של האוכלוסייה בממדים חסרי תקדים ולהופעתו של קפיטליזם תעשייתי באנגליה ובארצות אירופה המתועשות. ריכוזה של אוכלוסייה כפרית באזורים אורבניים והתבססותם של יחסים מעמדיים חדשים (שבמסגרתם בית החרושת הפך לסמל) היוו תשתית לעיר במאה ה-19. מבחינה גיאוגרפית, התכונות האופייניות היו אזורי יישוב מרוכזים, ובתוכם הייתה רמה גבוהה של הפרדה בכל הקשור לעבודה, למגורים, למעמד ולמוצא.

בתהליך ההתבוננות בה והחקירה אותה יצר אנגלס קשר אינטימי עם העיר, שנתפסה כמנוכרת וכמרוחקת, שכן היא לא הובחנה כמערכת קוהרנטית של סימנים וכסביבה המְתַקשרת עם תושביה ב"שפה" מוכרת ונהירה. היעדר הרציפות, האי-ארגון, הערפול והזרות שיוחסו לעיר, יצרו מבנה כאוטי. העיר נתפסה כמרחב שההיבטים האנושיים, החברתיים והטבעיים בו נדמו כקשורים או כקרובים זה לזה באופן מקרי, מעין הצטברות אקראית של הופעות ותופעות. אנגלס זיהה בעיר הגדולה באופן ברור "את התפרדותה של האנושות למונאדות, אשר לכל אחת ואחת מהן עקרון חיים משלה ומטרה משלה".

לאחר מספר ימים ברחובותיה ההומים אדם של לונדון ולאחר ביקור בכמה משכונות העוני החל אנגלס לגלות את המחיר האנושי שגבו פלאי הציוויליזציה:

אבל את הקורבנות שהוקרבו לשם כל אלה תגלה רק לאחר זמן. לאחר שתתרוצץ ימים מספר על פני כבישי הרחובות הראשיים, בוקע לך דרך בעמל ויגיעה בינות למערבולת האנשים, בינות לטורים אין-סוף של מרכבות ועגלות, לאחר שתבקר ב"פרברים המוזנחים" של עיר עולם – רק אז תחוש שבני לונדון אלה נאלצו להקריב את מיטב אנשיהם כדי לחולל את פלאי הציוויליזציה הללו, הממלאים את עירם, וכי מאה כוחות הרדומים בתוכם דוכאו ונשארו בלתי מופעלים [...] כבר עצם הצפיפות שברחובות יש בה משהו דוחה, משהו אשר הטבע האנושי מתקומם נגדו. מאות האלפים הללו, בני כל המעמדות וכל השכבות, הנדחקים כאן איש אל רעהו, כלום אין הם כולם בני אדם אשר להם אותם הסגולות והכישרונות ואותה השאיפה לזכות בחיי אושר? [...] ואף על פי כן חולפים הם איש על פני רעהו, כאילו אין להם שום דבר משותף, כאילו אין להם שום עניין איש ברעהו, ואף על פי כן אין ביניהם אלא הסכם אחד שכל אחד יהלך במדרכה בצד ימינו, כדי ששני זרמי ההמונים הנישאים זה על פני זה לא יעצרו זה את זה; ושום איש לא יעלה על דעתו לכבד את השאר במבט עין לפחות. האדישות הגסה, ההצטמצמות הקשוחה של כל אחד ואחד בענייניו הפרטיים, נראית מאוסה ופוגעת ביותר, ככל שהיחידים הללו מצטופפים יותר בשטח הצר; ואם כי יודעים אנו שהתבודדות זו של כל יחיד, אנוכיות קהה זו, היא בכל מקום עקרון היסוד של החברה בזמננו, הרי אין היא מופיעה בשום מקום אחר באורח גלוי כל כך, כמו שהיא מתגלה כאן, דווקא בתוך הדוחק של הכרך הגדול.

ההתנהגות האורבנית בתיאור המצוטט שזכה, כידוע, להתייחסותו הידועה של ולטר בנימין בחיבורו על מוטיבים אחדים אצל בודלר (1939), מוסברת על ידי אנגלס בקשר הישיר לשאלת המעמדות, לעבודה בבתי החרושת, ומכאן, באופן בלתי נמנע – למבנה העיר בכללותה. ההתפתחות התעשייתית בערים הגדולות וההשלכות הפיזיות על המרחבים העירוניים יוצרות, לפי אנגלס, את אותה הצטמצמות בוטה של היחיד בענייניו הפרטיים. האנוכיות והפיצול האטומיסטי של החברה הם הסיבה, לדעתו של אנגלס, שהמלחמה הסוציאלית, מלחמת הכול בכול, הוכרזה כאן בגלוי:

[...] רואים כאן האנשים איש את רעהו רק כסובייקטים בני שימוש; כל אחד מנצל את זולתו, וממילא נמצא שהחזק רומס ברגליו את החלש, וקומץ החזקים, כלומר הקפיטליסטים, נוטלים לעצמם את הכול, בעוד שהמון החלשים, העניים, אך מחיים בעמל את נפשם.

בנקודה זו מתבררת חדשנותו של זימל ומקוריותו בהבנת האישיות האורבנית. התמקדותו בחוויה של היחיד מבליטה את הצורך לבחון את התשתית הפסיכולוגית של החיים בעיר הגדולה. כאשר זימל מדבר על העלייה של הפעילות העצַבּית כעל בסיס פסיכולוגי להבנת האדם העירוני, הוא מציע הסברים מתוך שיטוט בנפשו של היחיד, ולא מתוך שאלת המעמדות החברתיים נוסח אנגלס.

גיאורג זימל

בגישתו הפורמליסטית לסוציולוגיה הניח זימל כי התופעה החברתית המשמעותית היחידה היא הפרט או היחיד (individual human being). בעבורו החברה אינה אלא מושג מופשט המציין אינטראקציה בין יחידים. סוגים של אישיות אינדיווידואלית, המניעים הפנימיים שלהם ומגוון היחסים וקשרי התלות המתפתחים בקרבם מכוננים את תוכנה ואת צורות התקשרויותיה של המציאות החברתית. בעקבות עמדה זו מובנת טענתו של זימל בראשית חיבורו, שהבעיות העמוקות ביותר של החיים המודרניים נובעות מתביעתו של הפרט לשימור האוטונומיה והייחודיות של קיומו אל מול כוחות חברתיים ותרבותיים.

השאלה בבסיס חיבורו החלוצי של זימל היא כיצד אישיותו של היחיד מתאימה ומסגלת את עצמה לכוחות החיצוניים הפועלים עליה, משמע לחיים בעיר הגדולה. הוא מדגיש כי מאבקו של האדם לקיום פיזי נהפך, עם הזמן, למאבק הישרדות פסיכולוגי. בתיאוריו העיר מאופיינת כסביבה שבה האדם מסרב להיכנע למכניזם חברתי-טכנולוגי ולהישחק בגללו. הדיכוטומיה אדם נגד סביבה, שנתפסה כדיכוטומיה האדם נגד הטבע, מפנה את מקומה לַדיכוטומיה אדם נגד המבנים שהוא עצמו ייסד.
הבחנותיו של זימל נגזרות מן הרעיון שמבחינה פיזית, פסיכולוגית וחברתית, העיר היא מילה נרדפת לתוהו ובוהו. הסביבה העירונית התובענית לעולם אינה מניחה לאדם היושב בה; היא דוחקת בו, מגבירה את הגירוי העצבי שלו ותוקפת את חושיו ברצף בלתי פוסק של הבחנות חטופות והתרשמויות אקראיות.

עניינו של זימל הוא אותם "טלטולי הנפש" של האדם המגיב למצב לחץ שהעיר יוצרת במספר דרכים שאפשר לשלבן בכותרת הכללית "מגננות בהתנהגות אורבנית"; הכוונה למערכת של אלמנטים פסיכולוגיים שמטרתם לגונן על האדם האורבני ולסייע לו בהתמודדותו עם הסביבה.

זימל מציין שהתנאים הפסיכולוגיים שהעיר יוצרת הם כאלו שיחסים רגשיים עמוקים אינם אפשריים. מספרם הרב של הגירויים הדורשים תגובה הוא כה רב, עד שכדי להתאים את עצמו לשינויים ולניגודי התופעות, האדם נמנע מלהגיב לסביבתו באופן אישי מדי. הוא חייב לטפל בכול באופן רציונלי ומחושב, לשמור מרחק ולהימנע ממעורבות במבול ההתרחשויות הבלתי פוסקות שמסביבו וממחויבות לו.

הסכמטיזציה, התכנון והאינטלקטואליזציה המאפיינים את התודעה האורבנית, משולבים בתופעות בעלות חשיבות מרכזית, כדוגמת כסף וזמן, המהווים תשתית לדרך חיים אורבנית, ובכך מדגישים אלמנטים בעלי חשיבות חברתית ופסיכולוגית.

זימל מדגיש שכסף, כלכלה ושלטון האינטלקט קשורים זה בזה מעצם מהותם. האדם הכלכלי (Homo Economicus) פוגש שכנים ומכרים, לא כגבר אל גבר או אישה אל אישה, אלא כקונה אל מוכר, דייר אל בעל בית, מעסיק אל עובד. יחסים ראשוניים, הנפוצים בקהילות קטנות, שבהן מכירים את האדם כמהות שלמה, מפנים את מקומם ליחסים משניים, שבהם פוגשים באדם כפונקציונר במסגרת תפקיד שהוא ממלא או שירות שהוא מעניק.

בהתייחס לזמן, האדם האורבני הוא עבד של השעון המתקתק בעיר, הצמודה ללוח זמנים יציב ובלתי אישי. בעוד שבעבור תושבי הכפר רצף היום והלילה וחילופי העונות הם סימנים חיוניים לשינוי ולהתחדשות, הרי חייהם של יושבי העיר, ההולכים בקצב השעון והנתונים לעריצותו, מחולקים למעין מחלקות מלאכותיות המארגנות אותם.

הדרישה המודרנית הקשיחה לדיוק ולקפדנות, הכופים מציאות סבוכה, וכן המירוץ אחר הכסף ואפשרויות הקיום הכלכלי, מחוללים באדם האורבני הרגשה עמוקה של עייפות ואדישות. מנגנון החיים הפנימי קורס כשמטילים דרישות רבות מדי על הסתגלותו של האדם לחיים בעיר. בהתחשב בדחיסות הסביבה האורבנית, בהפגזה המתמדת על הנפש ובפיצול נאמנותו של האדם האורבני בין הדרישות הנובעות מן הפונקציה שלו בעיר לבין הקריאה הפנימית הבאה מעמקי נפשו, הופך הרס המשאבים המנטליים שלו למאורע צפוי. אדם יכול להגיב בצורה עמוקה רק למספר מצומצם של התרשמויות או מצבים. אולם כתוצאה מן הגירויים העצביים המנוגדים, הדחוסים והמשתנים במהירות, צפוי שדרכי מערכת העצבים תיפגענה, והתוצאה האפשרית היא אדישות ואטימות חושים של האדם האורבני. את אווירת התחכום האופפת לעתים קרובות את תושב העיר, ניתן לייחס למציאות המתאפיינת בחוסר אפשרות להגיב ברעננות ובהתלהבות לכל חוויה חדשה הנקרית בדרכו.

עובדה ברורה היא בעבור זימל שתושב העיר צפוי לעמוד בפני תופעת ההמון או הקהל. אלפי הפרצופים האלמוניים הנקרים בדרכו גורמים לתושב העיר לחשוף "התנהגות חברתית בעלת טבע שלילי", המוגדרת אצלו כ"הסתייגות". הוא מוסיף ומציין שאם תגובות פנימיות כה רבות היו באות כתגובה למגעים חיצוניים מתמשכים עם אינספור אנשים, כמו בעיירה קטנה, שבה הכול מכירים את אנשי המקום, ולכל אדם יש יחסים מסוימים עם כמעט כל שאר החברים באוכלוסייה – היה האדם מגיע למצב נפשי בלתי יתואר. עובדה פסיכולוגית זו והזכות להתייחס באי-אמון לרכיבים הארעיים של החיים המטרופוליניים מחייבות את ההסתייגות שלנו.

למה הם מתבהלים האנשים האלה כל כך? למה הם רצים כה דחופים, טרודים ונחפזים?…למה כל המהומה הזאת? [...]

והוא כמו רצה לקרוא להם: "עצרו, עמדו! נמלך נא מי ומי ילך, מי ומי יתכוץ, מי יעשה דבר זה ומי דבר שני [...].

לבן-העיר, אין כל צורך להביט לגבה מרווח, למרחק רב, לכך יש לו כלי ראי מכניים, כח עינו התחדד בראיה חדה, עמוקה, המקפת מרחב צר וקצר ודברים רבים… ובן העיר צריך לראות הרבה ולא רחוק [...] כמה משונים הם החיים של העיר, של הרחוב! בכל פעם שאני יוצא אל הרחוב הוא עושה עלי רושם חדש. כשאני נמצא בתוך גלי-האדם האלה השוטפים סביבי ילחץ לבי מצפיה ודאגה מוזרה. אני נהפך מחולם והוזה לסקרני, למחפש ומחטט [...] ויש אשר אני נכון לקרוב אליהם ולעמוד כמוהם, להתבונן במחזה ולקרוא כרומאים: "הבו מחזות! מחזות הרוו את צמאוני לראות!"- ואני משתוקק כל-כך לראות הרבה, הרבה, הרבה. ובראיתי זו רצוני למצוא את חידת חיי העיר, את הנשמה המחיה את הרחוב, את דופק חייו. אבל בכל פעם – תשוקתי לא תמלא.

-דב סלוצקי, "בעיר", 1909

זימל מציין שההסתייגות מן הסביבה של האדם העירוני מצטיירת בעיני תושביהן של ערים קטנות כקרירות חסרת לב. להסתייגות ולאדישות מתלווים סלידה קלה ושאט נפש כלפי הזר והלא מוכר. הניסיון לקלוט ולהפנים את העושר הרב של הפרטים המציף את התודעה, טומן בחובו שתי תגובות אפשריות, ולמעשה שתי סכנות: אדישות מוחלטת המאומצת כמגן מפני זרם ההתרשמויות הבלתי פוסק, ומנגד, היענות חסרת הבחנה לכל השפעה חיצונית. לפיכך החיים בעיר הגדולה אפשריים רק כשהאדם מתעטף בגלימה של עוינות סמויה, טינה שקטה ואנטיפתיות כמִגננה התנהגותית.

בעניין זה מציין זימל כי החומרה ורצינות החיים בעיר הן אך מחיר של עצמאות מסוג חדש, עצמאות המדגישה את החיוב בחיים האורבניים. המגננות המנטליות בעיר מספקות לפרט חופש בדרגה שאין דומה לה בכל מצב אחר. אותם הגורמים המסבירים את ההתנהגות האדישה, את חוסר האכפתיות, את הרציונליזציה החונקת כל רגש של תושב העיר, גם מציעים הזדמנות ייחודית להגיע להגדרה עצמית ברמה חסרת תקדים. בעיר יכול האדם להיות חופשי ומשוחרר מכבלי השבט והמנטליות האופייניים לעיירה קטנה. האדם האורבני נתון בעיר לשליטה חברתית פחותה; יחסים, ידידות, אמונות דתיות וסגנונות חיים הופכים אצלו ליסודות שבבחירה, בחירה רבה יותר מזו שיכלה להיות בתנאים חברתיים מגבילים מאלו שבעיר. הרגשת הקהילה נחלשת בעיר, והפרט מרוויח חופש תנועה אישי ואינדיווידואליות. הגם שהוא נתון עדיין במידה מסוימת לדרכי הגורל, הופך תושב העיר, על פי זימל, לשליט הגורל. בצורה זו העיר יוצרת אפשרויות חדשות בקנה מידה רחב, אף שברוב המקרים גיבור האודיסיאה האורבנית הוא יצור נאבק: פחות יוליסס ויותר בלום...

זימל רואה סכנות בקיום העצמאי בעיר: בדידות, תסכול, התמוטטות עצבים והתאבדות. הלחצים בעיר לאחידות ולחוסר אישיות יוצרים, בתהליך דיאלקטי, אינדיווידואליזציה של תכונות נפשיות ומנטליות. כדי לבלוט בתוך ההמון האנונימי, על הפרט להדגיש את ייחודו. דבר זה עלול להביאו ליתר התגנדרות, אולם הוא גם יכול לתרגם דחפים ואמונות פנימיות לדרך חיים ולסגנון התנהגות מבחירה אישית. תושב העיר מקבל אמצעים ומוטיבציה לדעת את עצמו ולהביע את עצמו. האמצעים מסופקים באמצעות תנאי החופש שהעיר מעודדת. המוטיבציה נובעת מלחץ חברתי; אם תושב העיר אינו מבטא את עצמו, הוא טובע באפרוריות של המון אלמוני.

הוא התחכך בלכתו בין העוברים והשבים ומוזר היה לו, מה שאינו מרגיש בהם כלל. כמו לא נגע כלל בבשר אדם. דחף בצד ובכתף ולא בקש סליחה, וכשנדחף הוא כעס והתקצף קצף של חיה, כאלו נפגע בעץ ובאבן. וכל אלה בני האדם היו בעיניו באותו הרגע כל כך דומים זה לזה…פרצופים, פרצופים… ולבו סולד מפני העיניים הכבות המביטות עליו, עינים בהמיות [...] ומה לו ולהם? מה אכפת לו אם יאבדו כולם?

אינני רוצה בשום דבר…רק לנוח…להנפש…רק חשק אחד ורצון אחד עוד ממלא את לבו: לבלי היות, לבלי חשוב, לבלי הרגיש [...].

-דב סלוצקי, "בעיר", 1909

גישתו של זימל מציגה אפוא ראייה כפולת פנים של החיים האורבניים. היחיד, הזוכה למעמד מרכזי בגישתו האורבנית, נדרש להתמודדות ולהתגוננות נפשית ופיזית, אך הוא גם מתוגמל בהרגשה עמוקה של עצמאות מוגברת ושל אחריות אישית. עמדתו של זימל אינה שיפוטית או מוסרנית, והוא מסיים את מאמרו במשפט הנפלא: "אין זה מתפקידנו להתלונן ואף לא לסלוח, אלא רק להבין".

לראות לעיר את הזמן

1.  אילו החלו לפתע כל השעונים בברלין לזייף ולו רק בטווח שעה אחת, כתב גיאורג זימל היו חיי הכלכלה בפרט והתנועה בכלל נהרסים לפרק זמן ממושך. החיים בעיר הגדולה, הפעילויות, ההסדרים והמגעים נדרשים לסדר זמנים אובייקטיבי. החיים העירוניים מטשטשים את המחזוריות האורגנית של תפיסת הזמן. הכול נענה למקצב אחיד, חיצוני, סטנדרטי, שמכתיבה תנועת הגוף המכאני. בכך, השעון מפקיע את הקצב הפנימי מידי האדם אל גורם חיצוני לו הפועל על פי אמות מידה מתמטיות.

 ועל הכל – אימת השעון. שעוני-יד. שעוני-כיס. שעון בבית-החרושת, במשרד, במגזין, במעבדה, במימתני הטראם והרכבת התחתית, ומעל למדרגות המכונתיות היורדות לפסי-רכבת שבתוך קרבי-הכרך; במסעדה, ברחצה, בבית-הכסא הצבורי, על הארץ ממעל ובמנהרות מתחת, מקום רק דרכה רגל-אדם, נטושה שליטת המחוגים, ומן הסוף ועד הסוף תלוי ועומדת ומזרזת הזעקה המתכתית:

"Time is money!!!"-

(מרדכי עובדיהו, על אבן מדרכה)

2.  האם הזמן הוא בהכרח אחידות של דברים עוקבים בזה אחר זה? האם עניינו של הזמן בַמשך של פעולה או תנועה? בַניסיון להכיל אירועים ביחידה מתמטית קבועה? אולי יש לראות בזמן של העיר, במיוחד בזמן של אותו חיזיון רב איברים וגוונים, את קיומם של דברים מסוגים שונים שמתקיימים זה לצד זה? אולי הזמן בעיר משמעו: בו-זמניות? זימון? הצטלבות? ואולי משמעו קיטוע? העיר משתחררת מהמכאניות של הזמן כשכל דבר ודבר בעיר יוצר את הזמן שלו ואת החלל שלו. אולי לחוויית זמן כזו מכוון שירו של אורי ברנשטיין תנו זמן:

          תְּנוּ לִי זְמַן שֶׁחוֹלֵף בְּהַרְחָבָה,

 שֶׁמּוֹדֵד לַצְּלָלִים כְּמִדָּתָם,

 זְמַן שֶׁל בָּתִּים יְשָׁנִים שֶׁסְּבִיבָם

 עֵצִים, זְמַן שֶׁל עֵצִים,

 זְמַן שֶׁל מִי שֶׁלָּן

 אֵיפֹה שֶׁמְּעַכְּבוֹ הַלַּיְלָה.

3.   אני קורא מתוך איש ההמון הקלאסי של אדגר אלן פו. המספר מתבונן מבעד לחלון בית הקפה וזה מעט ממה שהוא רואה. נראה שרק כך הוא יכול לתאר את הדברים:

זבנים, שוערים, סבלי פחם, מנקי ארובות; נגנים של תיבות-נגינה, להטוטנים עם קופי שעשוע וזמרי בלדות, תערובת של רוכלים וזמרי רחוב; בעלי מלאכה ממורטטים ופועלים לאים שונים ומשונים; והכל סואן בחיות מופרזת, צורמנית ומסנוורת.

הטקסט הוא לינארי, הלשון אינה יכולה לבטא את כל מה שיש במרחב ואת נוכחותם הסימולטנית. עקרון בניית הרצף מתבסס על מעקב אחר תנועה במרחב, על תיאור מסכם של תבנית טופוגרפית, על מעבר מאובייקט לאובייקט, על מנייה קטלוגית. סדר המסירה ואופי הפרטים עשוי ליצור אפקט פרשני. העיקרון הקטלוגי, אותו מבע מרפרף, אותה הבעה חפוזה או קיטוע, מתממשים כצירוף פרטים נפרדים לשלם, וגם כפירוק יחידת מרחב שלמה או אחידה, לכאורה, ליחידות וחלקים המתקיימים במקביל. כדי לנסות ולתפוס משהו מתנועת הרחוב אנחנו כותבם את חלקיו.

4.  בודלר אמר על העיר שהיא משתנה מהר יותר מלב אנוש. כדי להבין את העיר, את השתנותה, יש להאט, לראות לעיר את הזמן, להיזכר. מילן קונדרה בספרו ההנאה שבאיטיות עומד על הקשר שבין מקצב לזיכרון. כשאדם הצועד ברחוב רוצה להיזכר בדבר מה, אומר קונדרה, הוא מאט את צעדו. מישהו שמנסה לשכוח אירוע מצער שחווה לא מכבר יגביר שלא מדעת את קצה ההליכה שלו, כמו ביקש להתרחק ממה שנמצא קרוב מדי בזמן. דרגת האיטיות עומדת ביחס ישר לעוצמה של הזיכרון. דרגת המהירות עומדת ביחס ישר לעוצמת השכחה.

5. שוב שעון. אולי היעדרו. ניסוי שמציע רוז'ה-פול דרואה בעולם שלא הפנים עדיין את הטלפון הנייד: להסיר את השעון. לעשות זאת לאט-לאט. הדבר דורש מידה של תעוזה. וכאן ההשפעה המתעתעת מוסברת במילים מכשפות שהכרח להפגישן עם העיר הגדולה:

תחווה את העירום המוזר הזה של פרק ידך והסחרחורת הקלה של לא לדעת בדיוק איפה אתה ביחס...למה בדיוק? הביטחון של נקודות-ציון בזמן? האליבי של הדייקנות? בצורה חריפה פחות או יותר תהיה לך תחושה של אי-נחת, פחות או יותר מתמשך. העולם חרג משגרתו. הוא צף, לא מכויל, לא ממוסגר כראוי.

אם תתמיד בזה, אם תתאמן ותתרגל, תגלה בהכרח צורה אחרת של תפיסת זמן. פנימית וחיה, מרווחת, מדויקת אבל לא קפוצה. תצליח להכיר את התנודות המדויקות של הפְּנים, בלי שתצטרך אפילו לתת עליהן את הדעת. תוכל אז לשלוט על הצורה - היחסית כולה - של אלימות ואילוץ שכופים המחוונים, המחוגים, לוחות הזמנים.

צילום: יותם מנדה-לוי, 2009

            

ארץ לא נודעת: הירקון

הערב כך לפני שנים לאלפים

אותו ירקון

אותם המים ההולכים

לאט משבע טחנות

כמעט שלא קולחים נעלפים

זה הירקון נופל הוזה

זהב שקיעה צונחת

מפקיעה עצמה מאור אחרון

לשכֹן בערפל רוהֶה בתהו

ים

פיצ'י יהורם בן מאיר, ושוב הערב על גשר הירקון (לישראל פנקס)

לפתוח בספק. לחשוב שאיננו. להסיר מהמבט את רצועות המים בצבען הירוק, המתכתי. להחליפו בכביש אספלט, בדרכים יבשתיות, בשום דבר. למחוק לרגע את הקו הפתלתל, הכחלחל מן המפה, להעלים אותו.

לא קורה כלום.

נוכחותו מצטנעת, חומקת, מתעקלת באפיקה. התפתלות של המים כמו עוויתות של הנפש. צורתו כמו חושפת את מהות קיומו ואת דרכי ההתבוננות. מפרכס בין נוכח ונעדר, נראה ונעלם, מוכר ונשכח, קרוב ורחוק, בנוי ופראי, אהוב ושנוא. זורם בהיסוס בין היותו "מקום שהיה" ל"מקום שיהיה".

להתבונן במים בנקודה אחת, אולי בסביבת הפארק, ולנסות ולחשוב על הנחל כולו. היכן הוא הנחל כולו? לנסות ולהשתחרר מהמגבלות של קטע הנחל המוכר, לחשוב על מסלול שלם, להשיט את העיניים על פני 27.5 ק"מ של מים, לחשוב על התחלה. האם רואים מי מעיינות או קילוחי מים קטנטנים ובלתי מורגשים כמעט? לנסות ולדמיין תצפית על הנחל ממגדל צדק בקצה הר שומרון, להיזכר בטיול בתל-אפק או אנטיפטרוס, להגות בקול רם : "טחנת אל-מיר", "טחנת אבו-רבאח", להתפתל ולהתייסר בעמק הצר שבו הנחל זורם לאטו במסלול מסובך לכיוון דרום-מערב, לחשוב על תל-קנה, על שפכים, על נחל חרב, על תל-זיתון, על עשר טחנות היא טחנת "הדר", ועל תל-גריסה הכנענית, להתקרב לפארק, ל"שבע טחנות", לחשוב שכל הסירות שטות בעת ובעונה אחת, לראות את האיש העובר פה על הגשר בשיר של אמיר גלבע ולהיזכר: "לבו עכשׁיו עם המיִם זֹורם/אל ארץ אחרת/אל בדידות אחרת", לחשוב על הים, על מפגש, על היעלמות.

סוכות שנת 1945: לראשונה, שיט מתוכנן בירקון. שמואל אביצור, חוקר הנחל, מתאר את היציאה לשיט:

והנה אנו, מניין אנשים, בתוך המים. שלושה מאתנו יושבים בגאווה בסירה קטנה, קלה וצרה, שהיא "ספינת החלוץ" וה"סיירת". שאר השבעה יושבים בנחת בסירה הגדולה יותר, ב"אוניית הדגל". אתנו תרמילים ושמיכות וציוד שהבאנו במיוחד לצורך שיט זה [...]. מטען זה, וגלגלי ההצלה שבירכתי הסירות, כמעניקים חשיבות בעינינו לסירותינו ולנו. אין זה סתם טיול-שיט של יושבי קרנות, אלא משלחת-מחקר לארץ לא-נודעת.

קשה להשתחרר מהתחושה המוזרה, המבלבלת, שהירקון הוא עדיין סוג מסוים של ארץ לא נודעת. ואף שנבחן לעומקו בכל היבטיו הגיאוגרפיים, האקולוגיים והסביבתיים; ואף שנאספו ונלמדו בשקדנות הנתונים האקלימיים, סוגי הקרקע, איכות המים, הצמחים ובעלי החיים; ואף שנחקרה ההתיישבות לאורך התקופות ונחפרה הסביבה לעומק הימים; ואף שרוכזו כל הנתונים על עומס השפכים, הוסדרו הגדות, הוכשרו דרכים, שוקמו סכרים, הודברו יתושים, תוקנו מערכות ביוב וניקוז, נערכו תכנונים ותוכניות מתאר, בוצעו מדידות, כונסו ימי עיון והוכנו חוקי עזר – הרי הירקון הוא עדיין סוג מסוים של ארץ לא נודעת.

אפיק הירקון עובר בתחומן של שבע רשויות מקומיות: תל-אביב-יפו, פתח-תקוה, רמת-גן, בני-ברק, הוד-השרון, רמת-השרון ומועצה אזורית דרום-השרון, שמקורות הירקון ושטח גדול של הנחל עוברים בשטחה. היכן? היכן הוא הנחל? בעוד שהנחל נחשף לאטו, כמו התגלה מתוך המרחב הפראי שמסביב לו בשנים של התיישבות ובנייה, הרי שתהליכים אלה ממש במרחב המטרופוליני דחקו את הירקון מהמבט בחלקים נרחבים, הסתירו קטעים ארוכים של האפיק, הקשו על הגישה, הותירו מקטעים של נִראות, לא יותר. תוך כדי התעלמות מהנחל נסללו כבישים מהירים ורחבים ומסילות ברזל החוצים את הירקון מספר רב של פעמים ואף מקצרים אחד מפיתוליו, נבנו גשרים עצומי ממדים מעל הנחל, הוקמו תשתיות ענק ותחנות מיתוג גדולות לאורכו. קווי חשמל של מתח גבוה מרשתים את המרחב, חוצים אותו, מייצרים ניגוד גס ואלים בין האנכיות הקשיחה של יער העמודים עמוסי הכבלים לבין אופקיותו הרכה, הנכלמת של הנחל. אסתטיקה של ביטול והתעלמות בהנחת תשתיות, בהקמה של אזורי תעשייה כבדה, בפגיעה בגדות הנחל, בביטול הנוף. בטרם הספיק להתגלות, בטרם הפך לארץ נודעת, התמעט הנחל, נכבש המרחב, נשאבו המקורות, נפלטו השפכים והופר האיזון הטבעי של המערכת האקולוגית. בקטעים ארוכים הנחל וסביבתו מבטאים ניגוד עמוק בין הטבעי והפראי לציוויליזטורי, לטכנולוגי ולפונקציונלי. ניכרת איזו היערכות זה כנגד זה של כמה מרחבים ממשיים, כמה מיקומים המנוגדים אלה לאלה. מרחבים סכיזופרניים, חצויים, שעיוותו את המרחב, העלימו את הנחל, הפקיעו את הסביבה והפכו אותה שוב לארץ לא נודעת.

הירקון, המים, הנחל, האפיק, המקום כשלעצמו הפך לסימן במרחב, לסוג של נקודת ציון בסביבה, למרכיב מתוך מכלול שנבנה ממנו אך תוך כדי השתלטות מחק אותו והותירו כמעט ריק מכל תוכן, מנותק מעצמו. וכך במרחב נמצא ונהגה בקול: גשר הירקון, פארק הירקון, השכונות שמעבר לירקון, גן לאומי ירקון, מקורות הירקון פתח-תקוה. נוכחות מרחבית ולשונית אך גם היעדרות ואי-נִראות. במקרים רבים כדי לראות את הנחל, להתבונן בו, צריך להתקרב אליו, להתקרב אליו מאוד. הנחל החוצה את המטרופולין הגדול במדינה אינו נוכח לעצמו, הנחל הוא אתר שיש להגיע אליו, להתקרב אליו, לחפש אותו. הוא לא כאן.

תל-אביב. כשעומדים על אחד הגשרים הגדולים אפשר לראות קטע נעים למראה של הנחל, אפשר גם בנסיעה על הגשרים, במכונית - קרוב לשולי הגשר, טוב יותר באוטובוס הגבוה המאפשר מבט חמקמק אל המים. גם ממרפסות הבתים בשכונות שלאורך הירקון, משכונת בבלי, משכונת כוכב הצפון, הירקון נחשף לעין. נדרש מבט פנורמי, נדרש מבט ממעוף הציפור. "בסנדלים על גשר הירקון [...]/והם תולים מבט ירוק במים". למעלה, גבוה, מן הגשר, הירקון זוכה במילותיה של נעמי שמר למבטם בלבד, הם תולים בו מבט והוא נותר מרוחק, מנותק. גם מהפארק עצמו הוא אינו תמיד נוכח, כמו שקוע לו בעצמו, חבוי. צריך להתקרב, צריך לגשת. הירקון אינו נראה בתל-אביב לא רק בשל אופייה של הסביבה הבנויה. הירקון בתל-אביב הוא גבול, הוא הופנם בראשיתה של העיר כגבול שמעבר לו, "מעבר לנהר", שממה גדולה. אנשי "אחוזת בית" לא חלמו על עיר שתגיע לירקון. תל-אביב שנולדה ביפו ועוצבה על פי יחסה ליפו, לא העמידה את הירקון באופק ציפיותיה. העיר שהלכה והתפתחה והייתה למרחב אורבני, לסביבה בנויה המשלבת מגורים ומסחר והמגבשת דינמיקה עירונית קלאסית, לא ראתה את הירקון המרוחק כחלק אורגני של העיר. ההתחלות של דב פלמן בפרדסים בסביבת הירקון כבר בסוף שנת 1883, של נחום מלך על גדות הירקון ממש שש שנים מאוחר יותר ושל נכדו שמעון לופינסקי בשנת 1922 לא השתלבו באפיק התפתחותה של העיר. הירקון על נקודות ההתיישבות הראשונות נותר מחוץ לתחום, מחוץ להיסטוריה האורבנית של תל-אביב, וכמו יובש תחת הנרטיב הגדול של צמיחת תל-אביב על החולות. העיר שהלכה וצמחה לא הכילה את הירקון ביום-יום שלה, הירקון לא עבר בעיר, בתוכה, ומבחינות רבות כך גם היום. מעבר לירקון קמו שכונות מגורים, פרוורים, שלא המשיכו באופן הומוגני את הרצף האורבני, והדגישו את הנחל כקו גבול לחצייה, קו גבול בין ישן לחדש, בין גבוה לנמוך, בין דינמי לסטטי. הקמת הפארק בשנות ה-60 ביסס את הירקון כאתר, כמקום שיש להגיע אליו והוא אינו ממוזג במרחב העירוני הגדול, הדינמי, החי. "העיר הגדולה הסוערה/שבתווך נהר יעברנה", כתב נתן אלתרמן וכמו ניבא את עתידה של העיר. קבלת ה"נבואה" היא מחשבה כוזבת, הירקון נותר לא נראה, לא מורגש בליבה של העיר שהמשיך להיות בכל מובן רחוק ממימי הנחל.

והמים. "חבל שרק סירה אחת עוברת, עכשיו שאני מראה למישהי לא מכאן/את פלא הירקון", כתב רוני סומק ב"7 שורות על פלא הירקון". אין חדווה במים האלה, איזו אי-חדירות מאפיינת אותם, מים אסורים, מים שנאסרו, שזוהמו, שחובלו, שיַבשו. הירקון דוחה במהותו, בחומר שלו, בהיסטוריה של החומר שלו, כל התקרבות, התמזגות, השתלבות, חדירה. אלו "מים שהיו", מים אטומים, עיקשים, שאיבדו כל ממד ארוטי, רחמי, והפכו ליסוד ממית. "על גדות הירקון,/רגלים לא במים./ על גדות הירקון,/דגים מתים בינתיים./ ריח של מוות סובב באוויר", כתב אריק אינשטיין.

ז'ורז' פרק כותב בחלל וכו': מבחר מרחבים:

לרשום מה שרואים. את המתרחש הראוי לציון. האם אנחנו יודעים לראות את הראוי לציון? האם משהו מדהים אותנו?

דבר אינו מדהים אותנו. אנחנו לא יודעים לראות.

יש לגשת לעניין לאט יותר, בטמטום כמעט. להכריח את עצמנו לכתוב דברים שאין בהם עניין, לכתוב את המובן מאליו, את הנדוש ביותר, את התפל ביותר".

בעקבות פרק. תל-אביב. להשתחרר מהרושם של הפארק, מהעוצמה הירוקה שכמו מכסה על הנחל, מבליעה אותו. לפנות מערבה, אל הרגעים האחרונים של הנחל, אל עוד קו גבול, אל השפך וסביבתו. לתפוס את נקודת ההיעלמות, את המפגש עם הים, את סוף הסיפור.

ההתחלה ממסוף רידינג. רחוב רוקח מתגלה כעוד קו גבול. הירוק של הפארק מדרום, האפור והבנוי משתלט מעבר לכביש, באזור המסוף. תחנת אוטובוסים, תחנה סופית, חנייה של אוטובוסים מאובקים במרחב התחנה. רעש מנועים מונוטוני מתמזג בערבוביית חושים עם ריח הים שכבר מורגש, עם היעלמות הצבע בסביבות המסוף. תחנה סופית. ליד, ממזרח, מרכז החסד – "חברה קדישא תל-אביב-יפו והאזור", עוד תחנה סופית, כנראה לא פעילה. המבנה מעוגל, דמוי אצטדיון, שולט בסביבתו, אטום, נעול, בלתי חדיר, מונוליתי, מתבלט באפרוריות השיש המצפה אותו בחלקו ובקטעי הבטון החשוף. במקום תחנה להחלפת ערכות מגן. גם היא לא פעילה, אך השלט הגדול כמו מייצר איזו תודעה של אסון. ממול, חניון גרירה עירוני. עוד תחנה סופית. מאחור, צפונית מזרחית מִתמר עשן ממתחם חברת החשמל, מסביבת ארובת רידינג. אפרוריות נושבת ממגדלי השיש בשכונת כוכב הצפון ממזרח. מטוסים זעירים חולפים בשמים, ממריאים, נוחתים. חציית רחוב רוקח לכיוון הירקון כרוכה בהמתנה ארוכה ברמזור המסרב להתחלף. בדרך אל השפך עוד נראה מועדון שייט מטופח. אני זוכר ביקור לפני מספר שנים: הדרך בגדה הצפונית אינה סלולה, אינה מזמינה הליכה. ממול כבר נבנתה טיילת, נראים ספסלים פזורים לאורך הגדה, עמודי חשמל אופנתיים. הגישה אל הגשר, "גשר ווקופ", היא רק מהגדה הדרומית. אני זוכר אותי חוזה בפלא, בפלא ההתמזגות של הירקון בים. סוג של התערבבות, מהילה, היטמעות. אולי התלכדות. לאתר את הנקודה שבה זה קורה, את נקודת ההיעלמות של הירקון, את היעלמותו הפיזית, המימית, המרחבית. יש לי תחושה שעכשיו הפלא הזה נמוג. אני זוכר: מעט לפני "גשר ווקופ" נגלים זה מול זה, מעין חצאי אי קטנים, סוג של התייבשות. סירת משוטים קטנה כמו עזובה ליד. היכן המשוטים? על חצי האי בגדה הצפונית מוצב כיסא נוח ישן, פונה אל המים, בהמשך תלוליות חול קטנות זרועות בפסולת בניין. הצמחייה מסביב סבוכה, שונה כל כך מהטיפוח המוקפד בפארק. סוג של פראיות, אי-סדר, אולי עזובה. רעש מנועים ברקע. מהמסוף? מהמוסכים שממול? מיכל כחול זרוק במים, צף כמו גוויה. ירוקת מכסה פסולת. קרשים, בקבוקי פלסטיק, ניילונים, כדור ים רפוי, בסיס מיטה ישן. מתגלים המשוטים של הסירה, אדומים, כפותים בתחתיתה. אין יותר לאן ללכת. הגשר מתקרב, אך ליד הסירה הוצב מחסום ברזל מאולתר היורד בשיפוע אל המים. אין מעבר. במקום סוג של התנחלות, מגורים כמו מאולתרים, פחונים. ניסיון לחצות את המחסום מזמין להקה של כלבים נובחים בעצבנות. חזרה. מעבר אל הגדה הדרומית דרך גשר התערוכה. גשר להולכי רגל. בגדה הדרומית, לאורך הטיילת, מעבר לגדר, אחוריהם של מוסכים, מגרשי חול, מבנים כמו נטושים, חורבות, ניגוד חד לטיילת החדשה. עם ההתקרבות אל חצאי האי, אל אזורי ההתייבשות הקטנים, ניכר איזה חיתוך לאורך המים. הייתכן? הירקון כמו ממשיך לאורך הגדה הדרומית עד לנקודת אמצע לאורך הנחל, ובצד השני, לאורך הגדה הצפונית נדמה שהמים מתנהגים כמו ים. מלמול גלים, גוון בהיר יותר של המים, אפרפר אולי. קשה להכריע מהי נקודת ההתמזגות המדויקת. היכן נקודת המפגש? נקודת ההיעלמות? הגשר? חצאי האי? אולי בדיוק המקום שבו מוצב שילוט המסביר את תופעת המפגש של הירקון והים:

מנקודה זו רואים את השפך, מפגש הירקון עם הים. אורכו של הירקון ממעיינות ראש העין ועד לשפך – 27.5 ק"מ. המפגש יוצר תופעה דינמית ומרתקת; זרימת הנחל והים והיווצרות דיונות החול. בים – ישנם תהליכי גאות ושפל, זרמים וגלים. התנהגות הים משפיעה על תנועת החול באזור השפך.

בנחל – התהליכים נגזרים מספיקת המים שזורמים בו.

גורם נוסף – מי הקרור של תחנת הכח רידינג. כניסת המים בניצב לכיוון הזרימה משפיעה על המראה הנגלה לעינינו. נוף הנחל בשפך משקף במהלך עונות השנה את המאבק בין כוחות הטבע ומעשה ידי האדם.

עכשיו מטופח. אין יותר התנחלות. הטיילת נפרסת לאורך שתי הגדות. אני תוהה, ספק ברצינות, מה עדיף? הסדר והטיפוח מעט זרים למקום כפי שאני זוכר אותו. פסולת חדשה הפזורה בתוך שלוליות ירקון קטנות שלאורך הגדה, המופרעות על-ידי גלי מים דקיקים, מזכירות לי את הביקור הקודם. אני חושב שהן כמעט מנחמות. ויותר מכול, מורגשת הדממה.
חציית "גשר ווקופ". במגילת אבן הפינה שלו נכתב שיהיה גורם חשוב להתפשטותה של תל-אביב משני עברי הנהר וירחיב את גבולותיה צפונה לירקון. תחנת הכוח נגלית בערבוביית גדרות ומחסומים, כמו מאולתרת, נוכחות מגובבת של תפאורות כמו צבאיות. ברקע נשמע בעקביות מפל המים המוקצפים, מי הקירור של מנועי תחנת הכוח. הכול נדמה באחת לשטח הפקר. דגלי ישראל המתנפנפים מתוך מתחם רידינג אינם מפוגגים את תחושת ההפקר. באופן מוזר הם כמעט מחזקים אותו, מבליטים את המרחב המסוייט. שומר חמוש סורק את סביבת הגדרות בקפדנות. ליד הגשר, בכיוון תחנת הכוח תל של אבנים, תל כודאדי מהמאה ה-10 לפני הספירה. אין לכך כל ציון. במרכז ניצב עמוד, אנדרטה להנצחת גדוד 52 של החיילים האוסטרליים שלחמו נגד הטורקים במלחמת העולם הראשונה. אני זוכר: צעדים ספורים ממנו ראיתי מבנה גבוה, מעוגל בבסיסו, חשוף, ערום, נטוש, חורבה. ברזלים חלודים צצים מעוקמים מקירות המבנה. בחלקו סגור ברשתות ברזל, חתום בסורגים ובדלתות ברזל חלודות. גרפיטי על הקירות החשופים, פסולת מסביב.

כותב שמואל אביצור בסתיו 1945:

בשנים 1935-1934 התוסף [...] בניין קטן, מגדלור להאיר, להורות דרך ולכוון את האוניות המשוטטות בימים. ואם כי מטרת המגדלור לשמש ביעילות את הספינות ולהיות דוגמה נאה של אנושיות ותרבות, ולמרות שסמלה של העיר תל-אביב הוא מגדלור ושער לעבור בו לגאולים השבים למולדת, לא קיבלו אותו אוכלוסיית תל-אביב ותושבי סביבת הירקון בשמחה ובזרועות פתוחות. היה חשש, כי גם כוונות לא כל כך רצויות טמונות במעשה בניין מגדלור זה – להשגיח על הים הוא נבנה; רבים חשדו כי ייעודו גם למנוע הורדת עולים-מעפילים אשר לא זכו לקבל רשות כניסה לארץ.

האם זו הסיבה להזנחתו? להפיכתו למבנה נטוש ומתפורר? למבנה אילם? סימן לחרדת הנִראות? מטפורה להחשכת המרחב? לסוג של היעלמות? אני לא יודע. עכשיו הוא ניבט אליי משופץ, נקי, מטופח מדי, ועדיין נעול. למה זה דומה עכשיו? מגדלור או אגף של וילה אקסצנטרית בשרון?  

המגדלור. צילום: יותם מנדה-לוי, 2011

הירקון. חלום? מרחב של גילוי, של געגועים, של חורבן ובנייה, של חיפוש. "הביטו, הביטו, מי זה עף?/ מי זה, הו מי זה מכה כנף?/ לא ציפור, לא אווירון,/ לא שפיפון, לא עפיפון.// זה גמל טס בשמים,/ גמל בצחוק עם שתי כנפיים./ טס הגמל כמו אווירון/ אל היריד על הירקון", כתב עמנואל הרוסי לילדים לכבוד יריד המזרח בשנת 1934 וסמלו הגמל המעופף. ההתרוממות הזאת מעל פני המים, ההתעופפות מעבר לריאלי, חושפת איזה יסוד פלאי, מקודד, אולי לא מפוענח של הנחל וסביבתו, פנטזיה מטרופולינית של כרך ונהר. פנטזיה שהצמיחה ודאי עוד זוג כנפיים אחד בשירו של יורם טהרלב על ניסיון ההתיישבות היהודית הראשון בירקון, בפתח תקוה של שנת תרל"ח: "והוא נשאר על הגבעה/ובין חצות לאור/פתאום צמחו לסלומון/ כנפיים של ציפור".

עם סיום השיט של משלחת המחקר הראשונה בירקון בסתיו שנת 1945 סיכם שמואל אביצור את החוויה הלימודית, הריאלית כל כך של סיור ולימוד, גילוי ופענוח בהרהורים נעלמים, מסתוריים כמעט:

רגלינו צועדות על גבי הכביש המוצק, אבל הן נעות אנה ואנה, כאילו עומדות על קרקעית הסירה, וכן גם כל הגוף. ובראש המסוחרר בשפעת מראות, רשמים וחוויות, עולות תמונות מהיום ומאמש, הנראות פתאום כה רחוקות כאילו התרחשו מזמן, לפני שנים, ואולי כלל לא התרחשו, חזינו בהקיץ, חלום שהיה וחלף, וכל השיט שלנו הוא רק אגדה ולא מעשה שהיה.

ושוב, ספק. כמו לחשוב שאיננו.

המגדלור עכשיו

מעוד זווית

משפט חיפה

הליכה בחיפה, עיר שאינה עירי, על-פני משפט אחד בן אלף חמש מאות מילים 

אני צועד לכיוון מוזיאון חיפה עם יותם בני, שמחזיק בידו מצלמה ישנה הטעונה בסרט צילום שחור-לבן, מצלמה שתתעד לפרקים את הליכתי מן המוזיאון אל שער פלמר, אל הנמל, דרך שאינה מוכרת לי, כמעט, לבד מהבהובי זיכרון בטלים מביקור נשכח בעיר התחתית, ואני חושב לעצמי שעבורי זו סביבה אטומה, סמויה, לא מפוענחת עדיין, וכשמבטי מופנה אל מבנה האבן של המוזיאון, ועל כרזות הענק העוטות אותו ואומרות את המקום בשלוש שפות, אני תוהה לאן אני הולך מכאן והיכן הוא הים, ויודע בוודאות שכפות רגלַי הקטנות של ילדותי, שגמעו את קיצורי הדרך של תל-אביב, לא דרכו כאן אולי מעולם, ושהמקום הזה שותק לי, ואפילו שילוט הרחובות: 'שבתאי לוי', הן לצד מזרח והן לצד מערב כמו נועד לבלבל אותי, ואני כותב כל דבר בפנקסי, ורואה את סופרמרקט 'קשת טעמים', ששמו המוזר דווקא מושך את תשומת ליבי, והנה אני מרגיש שחיוך קטן נרשם על פניי, ואולי כי תל-אביב זוהרת באמצעיתו של שלט הכוונה בין מרכז הכרמל לעיר התחתית, ואני שם לב לבתי האבן, לריבוי הרמזורים, לבית אגודת הציירים והפסלים, ואני חושב שזה כל כך יפה, מתבקש כמעט, שהאגודה ממוקמת בקרבת מוזיאון העיר, והנה ספרייה ומרכז תרבות לילדים ולנוער, והסביבה מתגבשת מעט, נפקחת לעבר שלט גדול ועליו 'בית הגפן', ואני שומע אנגלית ורואה את המרכז היהודי-ערבי, ולמרות שהמקום לא מספר לי דבר, אני תוהה ביני לביני האם העיר, שאני מבקר בה כה מעט, היא עיר זרה, ואני שואל מה זר בה ומהי אותה זרות, ואני נזכר בדברים של ז'ורז' פרק שכותב על ערים זרות ועל כך שהיינו שמחים לטייל בהן, לשוטט, אבל אנחנו לא מעזים; אנחנו לא יודעים להיסחף, אנחנו מפחדים ללכת לאיבוד, והדברים מדויקים כל כך, ואני חש איך הפחד הטיפשי הזה מאט את צעדיי, ומממש בצורה מושלמת את ההבחנות של פרק, הכותב שאנחנו לא ממש הולכים, אנחנו פוסעים, מודדים את הרחוב, והנה אנחנו כבר חוצים את הכביש וממשיכים ללכת במה שנדמה כירידה ומנסים לעקוב אחר השילוט של 'בית הגפן', שנראה מבטיח כל כך, אבל מפנה להפתעתנו לסמטה קטנה וצדדית שמשהו מן הים נרמז בה, אבל לאחר מספר צעדים היא מצטיירת בלבוש חדש, סוג של שטח הפקר או מקום שהוסתר, שנשכח בפשטותו, משובץ חניוני חול קטנים, פחי זבל גדולים, פוערים פיות אל גיבוב של מרפסות מקושטות עציצים של פחי שימורים קטנים וגדולים, שמכווצים את ליבי ומזכירים לי רסיסי נוף ומקום שאני לא יודע מהו ומדוע נתעורר עכשיו, וכעבור מספר צעדים והפניות מבט לכל הכיוונים, נחשפת אט-אט, כמעט בזהירות, סביבה מטופחת יותר וגינות פנימיות קטנות שמשרטטות אזור מכונס, שכמו מגן על בתיו וחצרותיו מפני זרים, שמשובץ שלטים המורים 'אסור לחנות, שטח פרטי', והנה אדם מבוגר עולה במעלה הרחוב, מבטו מכונס אל צעדיו, ואנחנו פונים שמאלה לרחוב סנט לוקס ולפנינו ברוש ענק ובתי אבן מרצפים את המרחב ושלטי האיסור בכל עבר, וההליכה היא כמו על בהונות, בזהירות לא להפריע ולא לעורר חשד, ועכשיו נחשף בית אבן מרשים, שתול נינוח בהדרו, בחזיתו תשע מדרגות רחבות, זוגות עמודים מעטורים, דלתות כניסה סגורות, דגל ישראל על גג הבית וכיתוב 'מעון רמות חיפה', ואני רוצה לשאול 'מעונו של מי?', אבל אין איש ברחוב ואני לא מעז לדפוק על אחת הדלתות, ופונה ימינה וחש ברגליי ובזרועותיי וברפיון הקל שבגוף את הירידה הקלה, אותה ירידה נחשקת המרמזת על הים ההולך ומתקרב, ואנחנו עכשיו ברחוב הפרסים 12 והבתים יפים בצניעותם, מאופקים, סורגי הברזל ועמודי האבן בחזיתות משרים הדרת כבוד, המדשאות מטופחות, תריסי העץ צבועים ירוק, חומה של ברושים נטועה לא הרחק מכאן, ועל קירות אחת מגדות הרחוב תלויים שלטי שיר, סדורים זה לצד זה, כמו מחכים לקוראים נאמנים שישלחו את עיניהם, שיקראו, שיטיילו על פני המילים והמחשבות הנספגות להן בעדנה אל תוך קירות האבן, ואני קורא שיר תלוי של שכיב ג'השאן, ומבטי נח על טורי השיר: "כל עוד בדרכים תמר וילדה, כל עוד בלבבות/ פרפור וערגה - ינשבו להם הרוחות כאשר ינשבו", אני מניח את ידי על שערות ראשי המתערבלות, ואני שמח שבדרך השירים אני מהלך, ויודע שזאת הדרך הנכונה והמילים הנכונות, ואני ממלמל בחמדה גדולה את העברית והערבית והאנגלית שבקירות ובשלטים, ואחר כך קורא בקול, וחולף על פני הקונסרבטוריון למוסיקה ועוצר ליד שיר של יואב חייק וקורא: "שאם אלך אל הכִוון ההפוך/ הרי גם הכִוון ההפוך יחזור אֵלִי", ונזכר שחשוב מאוד להביט לאחור לרגע מדי פעם, לראות את מה שכבר היה ולהבין שלעיתים קרובות המראה שונה, אולי משתנה, ולחשוב איך נראית הדרך למי שבא ממול, שהים כבר מאחוריו, הכתים את גבו, וקירות הבתים ובתי השיר אינם מניחים לי, ואני ממשיך למטה, למטה עד לגינה מפתיעה, מוקפת ברושים שסורגי ברזל עוטפים אותה, ואני מתקרב ומציץ מבעד למרווחי עמודי הגדר ונגלית לי גינת ארמון מלך, ואני רואה את הים שעודנו רחוק, ונעצר ליד גנן האוחז במקל גיזום ארוך כמו חיפש את אחד מכדורי ילדותו שנבלעו בשיחים ושואל אותו: 'מה זה המקום הזה?" והגנן לא עונה, ואני שואל עוד פעם ועוד פעם, והוא לא עונה, ואני תוהה מדוע, והשקט סביב נשמע כמין אוושה אטומה, בלי תחילה ואחרית, ורק מדי פעם חולף מישהו, קול צעדיו מתרומם ועולה מן הרחוב ושוטף את המרחב סביב, ואני שוב רואה שלפני הים ומאחור הר וכיפה לבנה מתבלטת, וכבר שלט בשמו המוכר: 'ואדי ניסנס', ואחר כך עוד שילוט גדול וירוק המסביר שעכו זה שמאלה ומרכז הכרמל זה ימינה וכך גם הדר, ואני ממשיך בהיסוס מה ללכת ישר, ומסלול טעמים נגלה לפניי וסופּר מסעוד אבו-חדרה, ואני שואל גבר לבוש חולצת פסים ורודה, היוצא מן החנות, האם שער פלמר זה למטה, ושומע את עצמי משתמש במילת ההכוון המוזרה הזאת 'למטה', ואני חולף על פני שאוורמה גַנם ואטליז במבינו שריח של קבב עולה ממנו, ואני נמשך מזרחה אל ממתקי עבד אלהאדי, ואני יודע למה אני נמשך לשם, ומחליט לפנות לכיוון הים, ולפניי כיכר, ואני לא יודע לאן מכאן, ומחליט לפנות ימינה, והכול זר כל כך, שרוי באי סדר של בתים וחנויות, שלטים בכל הגוונים והצורות, הפונים לכל הכיוונים, מסתכסכים בַתמרורים הנטועים כמו ברישול בקצה של מדרכת, ועצים ותנועה וגובה, ולפניי תחנת דלק, ומראה התחנה משיב לי את בטחוני, ובעוד אני נאחז בו, במרחק אני מזהה את ממגורות דגון המוכרות לי, ופונה ימינה, משום מה, וצועד לכיוון 'קתדרלת אליהו הנביא' של העדה היוונית, ומעל לכניסה, פסיפס אליהו עולה השמיימה, הוא ישוב על מרכבת אש רכובה ארבעה סוסים, וסביב צלבים ומכוניות חונות, וחולף על פני מאפיית שחאדה שמלחמם לא טעמתי מעולם, ועל פני בנק ערבי-ישראלי שנותן חיוך על פניי וסניף של חינאווי, ואני צועק ליותם שמצלם, הנה חינאווי, ושוב נזכר בדברים של ז'ורז' פרק על הביקור בערים זרות, ועל כך שאנחנו או הוא מתרגשים למראה משרד של 'אייר פראנס', כמעט פורצים בדמעות כשאנחנו מוצאים 'לה מונד' בקיוסק של עיתונים ושום מקום, שום מקום, אני אומר לעצמי, לא מתקשר לזיכרון, לרגש , לפרצוף, וממשיך ימינה לשד' המגינים ומולי נגלה במלוא הדרו הטיל, מגרד שחקים זקוף שראשו המחודד נוגע בשמיים, ומולי אישה צעירה לבושה צהוב יוקד חוצה את הכביש, רגליה הארוכות מועדות קלות על עקבים גבוהים, וממשיך ברחוב עין דור ונעצר לשאול האם אני בכיוון הנכון, והאיש במבטא ערבי כבד מסביר לי שעליי לפנות ימינה ואחר כך ישר ושם יש רמזור וצלב, והוא חוזר על המילה 'צלב', פעם ועוד פעם, ורק אחרי כמה רגעים אני מבין שהוא מתכוון להצטלבות, ופונה ימינה בחוסר ביטחון לסמטה צרה, ולפני ובצדדיי מבנים מגובבים, מושחרים, עמוסי כבלים של חשמל הסותרים אלה את אלה, נמתחים בין חלונות ופתחים, מנועי מזגנים אסורים בכלובי ברזל, דודי שמש וצינורות מים וביוב, חצר אחורית של חזית עלומה, ואנחנו מתקדמים לתוככי הסמטה, אחוזי התפעלות מן הכיעור המושלם הנגלה לעינינו, ובעודי מסב את פניי לצדדים אני רואה מבנה בטון שבנייתו לא הושלמה ונראה כמי שנשכח איזה זמן, והייאוש כמו אחז בו ובסביבתו, והעזובה בכול ואשפה פזורה וחוליות דהויות של צינורות לפינוי פסולת בניין, ובצמוד לגדר החלודה חלקי כורסת בד ישנה וקופסות שימורים שתוויותיהן הלבינו בשמש, כיסוי מיטה מלוכלך, שקיות ניילון תפוחים מעט, קמוטים, ובפנייה שמאלה ברחוב פיקדון 6 ליד רחוב חשבון אני רואה נגרייה וכבסים תלויים, ואני מחייך וחושב לעצמי שיש במקום משהו מדרומה של תל-אביב, ומתבונן בשלוליות ביוב, באוטו גלידה נטוש ובחלפים וחלקים ושברים ופיסות של מה שהיה, ועל כל תריס מוגף השילוט 'אין חנייה, שטח פרטי', ובהמשך רחוב הבנקים וקפה בפינת יפו 39, ואני מבין שהדרך כבר נפקחת לרוחב, ומימיני שד' העצמאות שאני מכיר מעט, ושער פלמר כבר לא כל כך רחוק, ובדרך, בין החנויות על שלטיהן המגובבים, ישובה קבצנית על הרצפה, מעשנת בדל סיגריה ומבקשת מיותם שיצלם אותה, אחר כך היא עוצמת את עיניה ומשעינה בכבדות את ראשה על הקיר שמאחוריה, ואנחנו מפנים מבט אל הרִי הצורף המזמין אותנו פנימה, ולראשונה בכל ההליכה הזאת אנחנו ממש משוחחים עם מישהו, שמחייך ומתבונן בטבעת הזהב שעל זרת כף ידי הימנית, הטבעת של אימי, שאותה קיבלה מאביה שלא הכרתי מעולם, והוא מבקש לראותה מקרוב, ואני מסיר אותה ונותן לו, אגב כך רואה שכף ידי מנומרת בכתמי דיו כחולים, והרִי הצורף אומר שהזהב טוב ומציע לי ליישר אותה מעט, והנה הוא משחיל אותה על מוט ברזל קטן ההולך ומתעבה בבסיסו, ומכה מעט בפטיש קטן, ומשיב לי אותה בחיוך של סיפוק, עונד אותה על אצבעי, ואני משיב לו חיוך, ואנחנו צועדים עוד מעט, והנה שער פלמר, ולפנינו רחוב הנמל לשני הכיוונים, סביב הכל נדמה נטוש, תריסי הגלילה של החנויות מוגפים, שלט שבור, וממול פאב העוגן, ועל הקיר העליון מעל הכניסה מצוירת עגלה עמוסה חביות בירה, רכובה ארבעה סוסים, ואני חושב שאליהו עלה השמיימה בקתדרלת אליהו הנביא וסוסיו עוד דוהרים על ראשיהם של המבקרים במקום, ואז אני נכנס לרגע אל הפאב הזה, מפנה מבטי חזרה אל שורות החנויות הנטושות שמעבר לכביש, אני נסוג שניים שלושה צעדים, ואחר כך מסתובב ויוצא

צילום: יותם מנדה-לוי