יום שישי, 6 ביוני 2014

Regarding the Time of the City: 12 Units of Text Time


1.
 “If all clocks and watches in Berlin would suddenly go wrong in different ways, even if only by one hour, all economic life and communication of the city would be disrupted for a long time,” wrote Georg Simmel. Big city life, its activities and arrangements, require an objective timetable. Urban life interferes with the organic cyclicality of our time perception – since all things in the city comply with the same uniform, external, and standardized rhythm, as dictated by the commotion of a mechanical body. It is thus that the clock – an external factor whose workings obey a mathematical order – deprives man of his inner rhythms.
2.
 In the opening pages of The Man Without Qualities, the epic novel by Robert Musil, a man stands behind a window. He studies the brown street, and for ten minutes he counts and measures with his watch all the hurried agitation that commands the retina: cars, carriages, trams, and pedestrians, all seemingly obscured by the distance. He assesses speeds, angles – all the mighty forces that pass before him. Everything attracts his gaze, possesses it, and then cedes, and for an indeterminate while those mighty forces impose themselves on his attention, attaching and detaching it, shifting it from one object to the next as in a race. After a while of busying himself with numbers and calculations he grins and returns his watch to his pocket, stating that all this is nonsense. These “racing voices of the open street,” as described by the poet Nathan Alterman, this jumble of irregularities, of time advanced and arrested, these clashes of things and dealings; this overall rhythm and myriad rhythms mixed together; this frenzied bubble of city streets is what brings man to an anguished feeling of loss.
3.
 Can one grasp the city? Can one study, measure, and assess the movement of streets? Can we make sense of all this clamor? The urban exterior, urban planner Kevin Lynch tells us in his classic book The Image of the City, constantly offers more than the eye can see, and more than the ear can hear; it offers sights that constantly await their revelation. Nothing is experienced autonomously, but only in relation to the things that surround it – in relation to the sequence of events that lead to an action and to remembrances of experiences past.
4.
 But is time necessarily a consistent succession of events? Is time about the duration of an action or a movement? Or is it about the attempt to contain these events within a fixed mathematical formula? Perhaps we should regard the city’s time, and especially that of this multicolored, multi-limbed vision, as the synchronized existence, side by side, of multiple elements? Maybe the time of the city is about synchronicity? Timing? Crossing? Fragmentation? The city is liberated of mechanized time only when each of its elements manages to create a time and a space of its own. Such a time experience is perhaps what Uri Bernstein intended in his poem “Give Time”: “Give me a time that passes with plenitude / that measures the shadows as their due / a time of old houses, with / trees, a time of trees / a time of those who sleep / wherever the night arrests them.”
5.
 I am reading an Edgar Allan Poe’s classic, “The Man of the Crowd.” The narrator looks outside from a café window and describes just a little of what he sees, and it seems that he can only tell it thus: “pie-men, porters, coal-heavers, sweeps; organ-grinders, monkey-exhibitors, and ballad-mongers, those who vended with those who sang; ragged artisans and exhausted labourers of every description, and all full of a noisy and inordinate vivacity which jarred discordantly upon the ear, and gave an aching sensation to the eye.” The text is linear; language fails to express all that is present together, at one and the same time. The narrative logic of constructing a sequence is based on tracking a moving figure or an object through space; it is based on a conclusive description of a topographic layout, on moving from one object to the other, on the enumeration of items as in a catalogue. The order of telling and the characterization of what is told may contribute to our interpretation. But this inventory logic, this swift and fleeting manner of expression, this fragmentation may manifest itself both as a collection of separate details combined into a whole, and as the disembodiment of an ostensibly “uniform” spatial unit (“a house,” “a street,” “a city”) into smaller units and coexisting particles. We write down its parts so that we may attempt to grasp something of the street’s movement.
6.
 Baudelaire said that the city changes more quickly than even a man’s heart. To understand the city and figure out its transformations one must slow down, regard the time of the city and remember. In his novel Slowness, Milan Kundera establishes the link between rhythm and memory. A man who is walking down the street, says Kundera, if “he tries to recall something, but the recollection escapes him, automatically he slows down. Meanwhile, a person who wants to forget a disagreeable incident he has just lived through starts unconsciously to speed up his pace, as if he were trying to distance himself from a thing still too close to him in time.” One’s level of slowness stands in direct proportion to the magnitude of memory, while the level of speed stands in direct proportion to the magnitude of forgetting.
7.
 In his street exercises, Georges Perec recommends giving oneself slowly, and almost absentmindedly, in to observation. He wishes to detect some sort of rhythm, “to read what’s written in the street: Morris columns, newspaper kiosks, posters, traffic signs, graffiti, discarded handouts, shop signs.” Perec asks us to “carry on until the scene becomes improbable, until you have the impression, for the briefest moment, that you are in a strange town [...] until the whole place becomes strange, and you no longer even know that this is what is called a town, a street, buildings, pavement…” He asks us to conceive the street. The effort to organize the fleeting, ephemeral urban reality within a single image recalls (how else?) the unforgettable scene of one such heroic attempt in Paul Auster’s film Smoke. Auggie, the owner of a cigar shop, installs his camera each morning at a fixed spot on a street corner in Brooklyn, and for years he shoots one fleeting moment at exactly the same time. In response to Paul Benjamin, his author friend, who when looking at the dated images says they all look the same, he says: “They’re all the same, but each is different.” And indeed, as Paul Benjamin leafs through the hundreds of “identical” images they say nothing to him, until he reaches one particular image, apparently the same as the rest, where he recognizes a figure seen passing at the street corner – his wife, on the morning of the day she was killed. No two moments in the city are alike; each fleeting moment is singular. How can we conceive of the street? The place we return to time after time, within a day or a second, is no longer the same; it cannot be.
8.
 “How beautiful a street is in winter! It is at once revealed and obscured,” writes Virginia Woolf in an essay called “Street Haunting.” The view of the street is one of disclosure and concealment, of partial exposures, of a system of spatial gaps that compels us to reconstruct the missing parts in our imagination – to constantly reinvent the street, the city, and our reading of them. This is the time of the street.
9.
 Virginia Woolf goes outside one evening in a wintery London to buy herself a pencil. Surely the pencil is only an excuse for strolling in the streets. In winter this is the greatest adventure, and the built environment is a reservoir of stories. Observing the streets, joining this crowd of anonymous pedestrians, and the momentary glimpses into the lives of passers-by – all these are enough, says Woolf, “to give oneself the illusion that one is not tethered to a single mind, but can put on briefly for a few minutes the bodies and minds of others.” It now becomes obvious that the pencil thus extracted from the big city’s treasures is about to stain the city’s life and texture with its lead. The primary form of urban existence, the bodies of those who walk the city streets, tells us Michel de Certeau in The Practice of Everyday Life, “follow the thicks and thins of an urban ‘text’ they write without being able to read it.” The changing itineraries, the traffic, sights, contingencies, and street encounters construct a multifaceted story, one that is often barred from the eye.
10.
  Author Reuben Wallenrod, a central figure in Jewish-American literature, opens “Hotel,” a short story of his, by reflecting on the experiences of loss, fragmentation, and a possible reconstruction: “A haphazard gaze, a conversation cut short, he and she in a car passing by, the windows of trains converging and parting – these are fragments, the beginnings and endings of the stories of gigantic New York. This extended hollow of the in-between, these blemished insides – who can perceive them, who can know them by means of a fleeting gaze […] yet the human mind, it longs for complete knowledge. These fragments haunt man, and all his days they move and fuss about, troubling him in their search for resolution. One more glimpse and suddenly the lost space reappears – or another one perhaps, a different insides.” The longed-for fusion turns out to be impossible, a chanceless ideal. Years later a gaze completed cannot reconstruct the original segmented picture, a picture that probably was never taken-in whole in the first place. After a while, this fusion becomes the illusion of a space reconstructed – which is, in fact, a new space.
11.
 “All that I bring from the outdoors stands on the tip of my tongue,” wrote the poet Avoth Yeshurun his “Circular Time.” The outdoors and the onlooker express themselves in speech, in language – be it a language of words, lines, color patches, or shapes. Each street has its story, the one already written down and told. But every venture into the street and every gaze unravels a new story, a unique combination of experience, consciousness, and memory. 
"The city,” Marco Polo tells us via Italo Calvino in Invisible Cities, “soaks up like a sponge and expands,” and should contain its past. Its past is “written in the corners of the streets, the gratings of the windows, the banisters of the steps, the antennae of the lightning rods, the poles of the flags, every segment marked in turn with scratches, indentations, scrolls.” 

“To depict the city as a native would call for other, deeper motives – the motives of the person who journeys into the past, rather than to foreign parts,” wrote Walter Benjamin in “The Return of the Flâneur.” In the encounter with childhood streets, the road extends into depths. The walk down memory lane converts spatial distance into a distance in time.



Photo by Yotam Menda Levy



12.
 Back to the clock. Or its absence. Here is an experiment suggested by Roger-Pol Droit in his 101 Experiments in the Philosophy of Everyday Life: to remove your watch, and to do it slowly. It requires a certain boldness, and here the ambiguous effect is explained in words so enthralling that we must cross their path with that of the city:
“You will feel the strange bareness of your wrist, and the mild dizziness of not knowing what has happened to…but happened to what? The sense of security provided by chronometers of all kinds? The alibis of accuracy? You feel, more or less intensely and more or less lastingly, a sense of unease. The world is not its normal self. It has slipped its frame, and floats, out of time. If you persist, if you discipline and habituate yourself to going watchless, you should discover another form of perceiving time: internal and organic, relaxed, exact but not neurotically so. You will end up by learning to tell the time by your internal clock, without needing even to think about it. This in turn may lead you to mediate on the particular – and completely relative – form of violence and constraint imposed on us by dials, clock-hands, and timetables.”

יום חמישי, 5 ביוני 2014

Haifa Sentence



I am marching toward the Haifa Museum of Art with my son Yotam, who holds an old camera loaded with black-and-white film, a camera which would, sporadically, document my walk from the Museum to Palmer Gate, to the port, a route virtually unfamiliar to me, except for negligible memory flickers from a long forgotten visit to Haifa's lower town, and I think to myself that for me, this is an impenetrable, invisible, yet-undeciphered setting, and when my gaze is turned towards the Museum's stone building and the monumental posters covering it, announcing the place in three languages, I wonder where I am going now and where the sea is, certain that the little feet of my childhood, which swallowed up Tel Aviv's shortcuts, very possibly never stepped here, and that this place is silent to me, and even the street signs: "Shabtai Levi" to both east and west, were ostensibly meant to confuse me, and I write down each and every detail in my pad, and notice the Keshet Te'amim (Range of Flavors) supermarket, whose odd name draws my attention, and I feel a little smile creep across my face, and perhaps it is because Tel Aviv is glistening in the middle of a guidepost in-between the Carmel Center and the lower town, and I notice the stone houses, the numerous traffic lights, the Painters and Sculptors Association building, and I think how beautiful it is, practically called for, that the Association is located near the Haifa City Museum, and here is a library and a cultural center for children and youth, and the area takes shape, opening toward a large sign with the inscription "Beit Hagefen," and I hear English and see the Arab-Jewish Center, and although the place tells me nothing, I wonder whether the city, which I visit so infrequently, is a foreign city, and I ask myself what is foreign about it and what is that foreignness, and I am reminded of what Georges Perec wrote about foreign cities and how we would have liked to tour them, to loiter, but we do not dare; we don't know how to be swept away, we are afraid of getting lost, and his words hit the mark, and I feel how this stupid fear slows my step, and in perfect accord with Perec's observations, who writes that we don't really walk, but rather pace, measure the street, we now cross the street and proceed in what seems like a downward slope, and try to follow the signage of "Beit Hagefen" which seems so promising, yet, to our surprise, guides us to a little side alley with a hint of the sea, but after a few more steps it assumes a new guise, a type of no-man's land or a hidden place, forgotten in its plainness, interspersed with little sandy parking lots, large dumpsters gaping their mouths at a heap of balconies adorned with flower pots made of large and small cans which make my heart flutter and remind me of landscape splinters and a place whose exact essence or why it was invoked just now I cannot figure out, and a few steps later, after turning my head in all directions, a better groomed setting is gradually, almost cautiously, exposed, with small internal gardens which outline an enclosed area, ostensibly protecting its houses and yards from strangers, sprinkled with signs indicating "no parking, private lot," and here is an elderly man climbing up the road, his gaze focused on his steps, and we turn left to St. Luke's Street to face a large cypress and stone houses which pave the space, and the prohibitive signs all around, and our walking is akin to tiptoeing, carefully, lest we disturb or rouse suspicion, and now an impressive stone building is revealed, comfortably planted in its glory, with nine broad steps in front, pairs of decorated columns, shut entrance doors, the Israeli flag on the roof, and the inscription "Ramot Haifa Home," and I want to ask, "whose home?" but there is no one on the street and I dare not knock on any of the doors, and I turn right, and in my feet and arms and the oncoming sense of looseness in my body I feel the slight downhill climb, the coveted downward climb which hints at the nearing sea, and now we are at 12 Haparsim (Persians) Street and the houses are modestly beautiful, restrained, the iron bars and stone columns of the façades inspire a solemnity, the lawns are manicured, the wooden shutters are painted green, a wall of cypresses is planted nearby, and poetry signs, arranged side by side, are hung on the walls of one of the street wings, ostensibly awaiting faithful readers to look ahead, read, roam over the words and thoughts gently absorbed into the stone walls, and I read a poem by Shakib Jahshan, and my eyes fall on the poem's columns: "As long as palm and girl transpire on the roadside / As long as flutter and yearning fill the heart / The winds will blow as they will," I place my hand on my whirling hair, and I am happy to traverse the poetry route, and I know this is the right way and the right words, and I mumble the Hebrew and Arabic and English on the walls and signs with great passion, and then I read out loud, and I pass by the music conservatory and pause by Yoav Hayek's poem and read: "If I take the opposite direction / The opposite direction will come back to me," and recall how important it is to look back from time to time, and see that which was and realize that the sight is often changed, perhaps changing, and think how the route appears to the one coming from the opposite direction, with the sea already behind him, staining his back, and the house walls and poetry verses refuse to let go, and I continue downhill, downward all the way to a surprising garden, surrounded by cypresses and outlined by iron bars, and I approach and peek through the gaps in the fence and discover a royal garden, and I see the sea which is still far off, and I stop by a gardener who holds a long pruning hook as if he were seeking a childhood ball swallowed by the hedge, and ask him: "What is this place?", but the gardener doesn't answer, and I ask again and again, and he doesn't answer, and I wonder why, and the silence all around sounds like an impervious rustle without beginning or end, and only occasionally does someone pass by, the sound of his steps rising from the street and bathing the space around, and once again I discern the sea before me and the mountain behind, and a white dome stands out, and already the familiar sign "Wadi Nisnas," and then a large green sign explaining that Acre is to the left and the Carmel center to the right, and so is Hadar, and with a slight hesitation I proceed straight on, and a route of aromas unfolds before me, and the Mas'ud abu-Hadra supermarket, and I ask a man in a pink striped shirt who comes out of the shop whether Palmer Gate is down, and I hear myself using this strange directional word "down," and I pass by Ganem shawarma and the Bambino butcher shop from which emanates the smell of kebab, and I am drawn eastward to Abed Elhadi Sweets, and I know why I am drawn there, and decide to turn seaward, and I come up against a traffic circle and I don’t know where to proceed from here, and decide to turn right, and everything is so strange, a jumble of houses and shops, signs in all hues and shapes, turning in all directions, quarreling with the traffic signs slovenly inserted on the sidewalk edge, and trees and movement and height, and here is a gas station before me, at whose sight I regain my confidence, and as I cling to it, in the distance I identify the familiar Dagon Silos, and I turn right, for some reason, and walk toward the Greek Orthodox Church of St. Elias (Elijah) the Prophet, and above the entrance there is a mosaic of Elijah ascending to the heavens, seated in a four-horse chariot of fire, with crosses and parked cars all around, and I pass by the Shekhade Bakery whose bread I have never tasted, and by the Arab-Israel Bank which puts a smile on my face, and a Hinawi branch, and I shout at Yotam, who is filming, "look, here's Hinawi," and once again I am reminded of Perec's words about visiting foreign cities, and how we (or he) are excited at the sight of an Air France office, virtually bursting into tears when we find Le Monde in a newsstand, and no place, no place, I say to myself, relates to any memory, any emotion, any face, and I continue right to Hameginim (Defenders) Blvd. and the "rocket" appears before me in all its majesty, an upright skyscraper whose pointed head touches the sky, and before me I see a young woman dressed in blazing yellow crossing the street, her long feet tripping slightly on high heels, and I advance on Ein Dor Street and stop to ask whether I am following the right direction, and the man with a heavy Arabic accent explains that I have to turn right, and than continue straight on until I reach traffic lights and a cross, and he repeats the word "cross" time and again, and it takes a few seconds before I realize that he means a crossroads, and unsure I turn right into a narrow alley, and in front of me and to my sides are stacked buildings, blackened, overflowing with intersecting electric cables, stretched between windows and apertures, air conditioner units imprisoned in iron cages, solar heaters, and water and sewage pipes, the backyard of a hidden façade, and we walk into the alley, awestruck by the utter ugliness revealed to us, and as I look sideways I see an unfinished concrete building that appears to have been forgotten for some time, and the building and its surroundings have been taken over by despair, neglect is all around and scattered waste, and the faded vertebrae of construction waste clearing pipes, and next to the rusty fence are fragments of an old fabric armchair and cans whose labels have whitened in the sun, a dirty bedcover, slightly swollen creased plastic bags, and as I turn left on 6 Pikadon Street by Heshbon Street I see a carpentry workshop and hanging laundry, and I smile and think to myself that there is an inkling of south Tel Aviv in this place, and I observe a sewage puddle, a deserted ice cream truck, spare parts and bits and pieces of the past, and every closed shutter bears the sign "no parking, private lot," and later along the street are banks and a café on the corner of 39 Jaffa Street, and I realize that the road already opens breadthwise, and to my right is Ha'atzma'ut (Independence) Blvd which I know slightly, and Palmer Gate is no longer so far, and on the way, between the shops and their crowded signs, a beggar is sitting on the ground, smoking a cigarette butt, and she asks Yotam to photograph her, and then shuts her eyes and leans her head heavily against the wall behind her, and we turn our gaze at Harry the goldsmith who invites us in, and for the first time throughout this walk we actually talk with someone, who smiles and looks at the gold ring on my right pinky, my mother's ring, which she got from her father, whom I never knew, and he asks if he may take a closer look at it, and I take it off and hand it to him, and while doing so I notice that my palm is speckled with blue ink, and Harry the goldsmith tells me that the gold is fine and offers to straighten it a little, and he threads it on a small iron rod gradually thickening at its base, and beats it slightly with a small hammer and returns it to me with a smile of satisfaction, putting it on my finger, and I reciprocate with a smile, and we march a little more, and lo and behold, here is the Palmer Gate, and in front of us Hanamal (The Port) Street running in both directions, everything around seems deserted, the shop shutters are rolled down, a broken sign, and HaOgen (the Anchor) Pub on the other side of the road, a cart overflowing with beer barrels is painted on the top wall above the entrance, mounted to four horses, and I think that Elijah ascended to the heavens at the Church of St. Elias and his horses still ride on the heads of visitors to the place, and then I enter the pub for a minute, turn my gaze backward to the rows of forsaken shops across the street, take two or three steps back, and then I turn around and walk out











Photo by Yotam Menda-Levy

יום ראשון, 1 ביוני 2014

מקום המכתב: הערות אחדות על סיפורי יעקב שטיינברג

אני כותב: אני שוכן בדף הנייר שלי, אני מקיף אותו, אני חולף עליו.
   ז'ורז' פרק, "חלל וכו': מבחר מרחבים"


1.
במסה מכתב מאוקראינה פותח יעקב שטיינברג את המכתב ההיפותטי של יהודי אוקראינה בתיאור ויזואלי ופלסטי של מכתבם, המשמש כאובייקט פיזי וכייצוג אמנותי כמעט:

המעטפה – ערבוב אפור וצהוב, מזיגת צבעים עמומה המתפרשת מיד לעין כסמל של תוגה מלאה ואנושה [...]. גליון המכתב, הצפון מבפנים, נראה ככמוש מתחילת ברייתו; הוא כולו נייר עוני [...]. הכתב - מעשה דיו כחולה ושקופה, צבע מושאל וזר [...] ונראה כאן כחולה גון, כמחולל, כמפיץ מנפשו נצנוץ בלהות.

בסיפורת של שטיינברג מתבלטת נוכחות של מרכיבים חיצוניים, ג'סטיקולאריים ואף חושיים של המכתב. כך, בסיפור על גבול אוקראינה (1915), מכתב האהבה הבודד ששלחה אננה פבלובנה לפיינברג, ושרק שורותיו האחרונות נחשפות לקורא, הוא מכתב של גזרי נייר צבעוניים הנחים במעטפה כחולה וענוגה. זהו מכתב שנמעך וניטשטש מרוב ימים ושימוש, מכתב נושן וקרוע המוצפן בארגז, אולם ריחו העדין מחלחל מתוכו ומזעזע את עצביו של פיינברג, הנכון לקרוא בו שוב ולצאת לאחר שנים בעקבות אהובתו שנטש. "מגע הנייר שנתרכך מיושן" עולה גם מתיאור צרור המכתבים העתיקים, שתוכנם אינו ידוע לקורא, אולם פּאני ואצלבסקה, האצילה הזקנה בסיפור בחצר אצילים (1923?), קוראת בהם קריאה מטורפת. המכתבים האחוזים בידיה מתחת למטפחת הצמר הם כמו חוט של חיים המעודדים אותה לחפש איזה חוב ישן, הדהוד למכתבים העתיקים, שעשוי לזמן אליה את ברגר היהודי בעל החנות שבקרבתו היא חפצה.

2.
הניתוק מתוכן וממהות טקסטואלית מעמיד באופן נרחב את המכתב בסיפורי שטיינברג כרכיב שאינו מתפרש, על ידי נמען המכתב או הקורא, מתוך המשמעות של הכתוב דווקא, אלא מתוך תנאים אפיסטולריים חיצוניים. אלה מתמקדים בהיבטים של צורה ומראה המכתב, מגע פיזי וחושי, תגובות קריאה, הסתרה והצפנה של מכתב, מיקום והתמקמות שלו, הכרעות וסדירויות אודות משלוח ומסירה, זמני קריאה וגרפיות טקסטואלית.
בתוך מרחב הפעולה האפיסטולרי בסיפורי שטיינברג נעדר הדגם ה"אידיאלי" של מוען ונמען, המשלחים זה אל זה באופן החשוף והגלוי לקורא את איגרותיהם בשלמותם (כמו חליפת המכתבים שבין מנחם מנדל לשיינה שיינדל במנחם מנדל של שלום עליכם).
למעשה, בשורה של סיפורים נזכרת הופעתו של מכתב או אף מתנהלת חליפת מכתבים נרחבת שאינה חושפת באופן ישיר דבר מתוכנם, אך מאפשרת בעקיפין לעמוד על העיקרון של ערוץ ההתקשרות האפיסטולרי שמבטא מערכת של עמדות אישיות, משפחתיות, חברתיות ותרבותיות.

3.
באחד מסיפוריו המוקדמים של שטיינברג,  "אידא לינדנפלד" (1908), שהופיע לראשונה בהד הזמן ולא כונס במהדורת כל כתביו משנת 1957, הגיבורה נראית ברחוב מרחוק כשהיא מהלכת בחיפזון ובידה האחת מכתב שמעטפתו קרועה. הבעת הצער שבפניה לצד הידיעה שאהובה הצעיר נדחה על ידי הוריה מוליך אל המסקנה המתבקשת של המספר העד המציין בנחרצות ש"בוודאי קיבלה זה עתה מכתב ממנו. בוודאי מכתב לא נעים". שריפת החנות של האב, עוד באותו הערב, על ידי הבת, אידא לינדנפלד, כמו מייתרת את תוכן המכתב, ומעמידה במרכז את התגובה הקיצונית למקרא תוכנו, הד לאיזה ויכוח מוזר הפותח את הסיפור, האם הנשים היהודיות יכולות לאהוב? בסיפור בת הרב (1915) היוזמה של שרה לכתוב מבלי ידיעת הוריה, ובמקביל להזמנה פורמלית, "מכתב קטן ברוסית" לברל חתנה המיועד שאותו עדיין לא פגשה, מייצר דיסקרטיות כפולה הנובעת מעצם מהות המכתב הפרטי ומאי-מסירת תוכנו. אפשר להניח ש"המכתב הקטן", הקצר בהיקפו אך הקולע באפקטיביות שלו, הוא המוליך את ברל עם הגעתו להושיט את ידו לשרה בגלוי ובניגוד למקובל, לנוכח הרב, אביה של שרה, אשר עושה עצמו אינו רואה. בכתיבת המכתב הקטן ברוסית, שתוכנו אינו ידוע, מנתבת לעצמה שרה דרך עצמאית להתקשרות, כמו שפה חדשה משל עצמה, מרחב אוטונומי העוקף את סמכות ההורים ומעצים את המרחק מהם. אולם בעצם הפעולה של הכתיבה החשאית, העצמאית, המנוגדת באופייה למסורת, חושפת עצמה שרה ליחסים כוחניים מצדו של ברל ולכניעה מוחלטת.

יעקב שטיינברג


4.
הדואליות של המכתב, הסותם מצד תוכנו אך מפרש ומתפענח בדרכי הופעתו, מתקיימת באופן החריף ביותר בסיפור "בבית עניים" (1922). במרכז הסיפור יחסיה של רחל, אשר מגיעה מבית עני, עם יוסף בוריסוביץ' הסוחר האמיד. למרות עוני המשפחה היא פונקה, על פי עדות האח הצעיר, המספר, "כבת אמידים". מתוך עמדה של אגוצנטריות היא דוחה מעליה כל קשר חברתי עם צעירות בנות גילה ועם מחזרים. פגישותיה עם בוריסוביץ' שזורים במערכת ענפה של מכתבים המייצרת מעין רומן מכתבים שאף לא שורה אחת מהם נחשפת בפני הקורא. אמנם המכתבים אינם יכולים להגיע לידיעת המספר האח ומכאן לידיעת הקורא, אולם זהו הסבר פורמלי לנוכחות אינטנסיבית של דרמה המתרחשת כמו מאחורי מסך. העניין מהכתוב מוסט אל הציפייה לקבלת המכתב, אל התגובות של רחל ושל אביה ואף אל ההתעסקות הפיזית במכתב. המכתבים משקפים את הפער בין עמדת האב, המקווה לרווח כלכלי מהקשר של בתו עם בוריסוביץ', לבין רחל השקועה בעיסוקיה הנרקיסיסטיים. "יום אחד עמדה רחל ליד הראי ועשתה את שערותיה" – מספר האח הצעיר – "ואבא בא בחיפזון מן הרחוב ובידו המורמה אגרת חתומה: 'הנה מכתב בשבילך מיוסף בוריסוביץ'!' אחותי קיבלה בידה האחת את המכתב ובשנייה המשיכה לעשות את שערותיה". האב מוסר את המכתבים, מפציר ברחל לקרוא בהם: "קראי סוף-סוף - מה הוא כותב?". כשקשר המכתבים עם בוריסוביץ' עומד בספק ואף מתרופף, האב החרד טרוד בהוראות ובשאלות הנוגעות לסדרה ולרציפותה של ההתכתבות: "כתבי, למען השם, אם רחל מקבלת כסדר מכתבים [...]", "איך ענין המכתבים?", "עד היום כתב מכתבים כסדר?".
במערכת היחסים הקרובה שבין האב לבת, קשר המכתבים הופך למוקד ארוטי המסמן מנגנון של העברה, משלוח או מסירה של הבת לידיו של בוריסוביץ'. הקרבה בין האב לבת טבועה בארוטיקה גלויה. כך, שעה שהוא מתבונן בה, "על עיניו נמתח כעין דוק של רטיבות, הוא נאנח אנחה ממושכת ומניח את כף-ידו הכבדה על צווארה של הבת (את אשתו הוא מלטף בפימת צווארה), ומיד יישמע קול נשיקה רבה – האב והבת משתוחחים זה לזה [...]",ובהמשך: "את אחותי היה אבא מסובב בימים האלה ברוך-משנה, לא עברה שעת-תה מבלי שינשק לה אבא [...]" (הצורה: "מסובב" ודאי אינה תמימה ומרמזת על אקטיביות ארוטית חריגה, כך בירמיהו ל"א, כ"א: "עד-מתי תתחמקין הבת השובבה? כי ברא ה' חדשה בארץ: נקבה תסובב גבר"), וכן: "מדי שכבה, כדרכה, על המיטה הושיטה רחל את ידה לקבל את גיליון הבשורה, ואגב-תנועה נשמט שרוול-החולצה הרחב מעל זרועה הצחורה כשלג, ולמראה זרוע-החמודות אשר לבתו מיהר אבא לנחש את הבשורה: 'מתי יבוא יוסף בוריסוביץ'?'".
המשולש: אב-בת-בוריסוביץ' מתגבש סביב המכתב, אשר הופך כחלק מהמוטיבציה הסקסואלית-כלכלית של האב למסמן ארוטי מובהק. שעה שהבת קוראת במכתב הראשון, האב מביט תחילה בפניה של בתו ואחר כך, כמו מתוך שמירה על דיסקרטיות המותכת במבוכה ארוטית, הוא "נרתע קצת אחורנית", ומכונן את צעדיו הרחק מבתו. הרושם הארוטי של הקריאה במכתב מביא את האב להעביר בימי החורף את המכתבים לבתו באמצעות אחד הילדים. וכך בהמשך, בפסח מעל שולחן הסדר, שעה שהבת קורעת את המעטפה היא אינה מרגישה "איך שאבא נסוג מעט הצדה והרכין את עצמו על ההגדה".
שיאו של המהלך כשרחל שומטת את המכתב מידה ומורידה את ראשה לאט לאט על שכמו של האב. זה נוטל את המכתב ומבלי לקרוא בו מכניס אותו לתוך המעטפה, נותן אותו לבתו ומורה לה להחביא אותו. מכאן כמו מתבצע אקט ארוטי: "את המכתב המקופל תוחבת רחל לבין חגורת השמלה, ולחייה בוערות באש של אדמומית בשעה שהיא סוגרת את שפת החגורה". האם שמתנערת מתרדמה קלה מעירה: "בחרת לעצמך חתן נאה [...]", והבת קמה ושמה את כף ידה על פי אמה שבן רגע אוחזת בה תנומה. המכתב, שהוא מן הסתם מכתב אהבה, מוצפן ונתחב בהוראת האב מתחת לחגורת הבת, אשר פותחת וסוגרת אותה לשם כך ("בשעה שהיא סוגרת את שפת החגורה").
זהו מקום המכתב. The Purloined Letter, המכתב שנועד לחדור אל החלציים (המקום שחוגרים עליו את החגורה) הופכת אותו ליסוד פאלי הפועל באתר המפגש בין הפאלוס לנרתיקו. בכך כמו מצטייר המכתב, הוא המסמך הכתוב של בוריסוביץ, כגירוי ("לחייה בוערות באש של אדמומית") וכמוקד אינסטרומנטלי ששותף לו האב להשגת שליטה המנותבת לאפקטים כלכליים. המעשה האינטימי מוחרף בהדרתה של האם ולמעשה בהרדמתה, בעצימת עיניה.

5.
המכתב בסיפורי שטיינברג נוכח פעמים בצורה חלקית, כמו מתוך מחיקה של הכתוב או אי-מסירה של יחידות אפיסטולריות שלמות. כך בסיפור חוק הברזל: סיפור בארבעה-עשר מכתבים, שפורסם לראשונה בהד הזמן ולא כונס, טכניקת המסירה היא חד-כיוונית, אותנטית במהותה, של הצגת צד אחד בלבד של חליפת המכתבים, צדו של הגבר, אברהם. בכך קולה המחוק של הנמענת, בעלא, מוברר באופן חלקי אך מורכב דרך מכתביו של אברהם. בסיפור בשטנים (1914) הקורא נחשף לשני משפטי מכתב בלבד, משפטים לא רצופים העשויים לשנות את המהלך העלילתי בסיפור, ובעל גבול אוקראינה (1915-1919) נמסרות שורות אחרונות בלבד של מכתב גורלי.
 דומה שגם המכתב הבולט ביותר בסיפורי שטיינברג, מכתבה השלם של ציפורה אל הוריה, המופנה בעיקר אל אמה והמסיים את הסיפור בת ישראל (1922), יש בו משום חסר. המכתב מופנה לפרסונה חוץ-טקסטואלית (אל האם שאינה נוכחת בסיפור). נוסף לכך, הוא חותם את הסיפור כשאין אחריו כל המשך או תגובה. המכתב אינו מותיר מרחב הדהוד כלשהו במערך הטקסטואלי, שכן הוא מונע כל פרספקטיבה ביחס אליו. מכתבה המהמם של ציפורה הוא שיא דרמטי שאחריו "קאט", עוד וריאציה מתוחכמת המייצרת טקסט וידויי המהלך בזהירות מופלגת בין מוקשים אישיים וחברתיים, ולמעשה מוחק ומצנזר ומוסר במה שאינו מוסר.

6.
אספקט מעניין ואפקטיבי של חלקיות המכתב מתקיים בסיפור על חוף הדסנה (1923?). במרכז הסיפור יחסיהן של קרובות המשפחה סוניה לבובנה וסונקה הצעירה ממנה. קריאה בסיפור חושפת את קנאתה של סונקה בסוניה בגלל אהבתו של הסטודנט בוריס שיינפלד. באחד ממפגשיהם סונקה שוכבת עם חתנה המיועד של סוניה ובכך למעשה מגיבה גם לקנאתה בסטודנט הגוזל ממנה את אהבתה של סוניה. האהבה בין השתיים מעוצבת באופן משוכלל ועדין ומסבירה במידה רבה את התמסרותה של סונקה לסטודנט שדרכו היא מנסה להגיע אל סוניה. למעשה, סיפורה של סונקה מתמקד במאבק נואש לעצמיות ולאי-תלות באישיותה של סוניה. מכאן שהתאבדותה של סונקה בסיום הסיפור נובעת מהמסקנה הטרגית שהיא אינה יכולה להיאבק בהזדהות המוחלטת עם בת דודהּ. הרגע המכונן המוביל להכרה הטרגית של סונקה מתרחש לאחר התעלסותם. שיינפלד הסטודנט "אכול החרטה, נסה להקל על עצמו והוציא דיבור של נוחם 'סוניצ'קה'", כינוי החיבה של סוניה. הטעות מביאה אותה להוכיח את הסטודנט: "אל יקרא לי בשם 'סוניצ'קה' – יקרא לי בשמי". המספר מזהה רגע זה ומציין ש"לבה כבר היה לב אובד. דמותה נעשתה שוב משותפת לדמות נערה אחרת". מערכת היחסים המורכבת המתפתחת בין סונקה לסוניה מוטרמת במכתביה של סוניה מקיוב. המכתבים, כמקובל בסיפורי שטיינברג, אינם נמסרים בשלמותם, אולם משפטים שוליים, לכאורה, הנמסרים בכל זאת, מעמידים בהסתכלות בוחנת את המכתב כרכיב מוצפן המאפשר ללמוד משברירי הופעתו את שעתיד להתרחש, או לחילופין מקבע באופן לא מודע את היתכנותם של הדברים. באחד ממכתביה של סוניה נוסף בסיומו המשפט: "דרישת שלום גם ממני להורי סוניה לבבובנה הנכבדים ולסוניה הקטנה. ממני בוריס שיינפלד סט. לרפואה". הטעות שלאחר ההתעלסות כבר הונחה בדרישת השלום של הגבר הזר אל "סוניה הקטנה" ולא אל "סונקה הקטנה". בכך כמו יצר הסטודנט את אותה זהות גורלית בין השתיים, זהות שתזכה לביטוי בהתעלסות ואחריה. אולם לא רק את סונקה החליף הסטודנט בסוניה, אלא גם את עצמו – ובכך העמיד בתוספת שולית באחד המכתבים את גזילתה של סוניה כאפשרות שמקורה אפיסטולרי. במקרה זה הטעות היא גרפית באופייה. סונקה מגלה איזה צירוף טקסטואלי שכמו נעלם בפינת האיגרת ואשר יוצר צירוף מוזר שיש בו ממד של התחפשות או החלפה: "צד אל צד ליד פסוק ההתחלה 'אבא ואמא יקרים' היה רשום באותיות מהופכות: 'שלום וכל טוב! בוריס שיינפלד'". אם כן, סונקה היא סוניה, שיינפלד הוא סוניה, שעשועים אפיסטולריים - דרמה גדולה הנרמזת מתוך התמקמויות טקסטואליות על פני הדף.

7.
המכתב כמסכה, כמרמז על דבר-מה אחר, מתקשר לממדים הקוטביים של המכתב הטעון בסתירות פרדוקסליות. אחד הממדים הקוטביים המשמעותיים של המכתב, אשר מזין גם רבים מהמכתבים בסיפורי שטיינברג, הוא הפער שבין המכתב כגשר למכתב כמחסום. התכונה המתווכת של המכתב הופכת אותו בו-זמנית למכשיר המקשר או לכזה המפריד ומפריע. המכתב כשלב המתווך בין אדישות לאינטימיות משתלב בפעולות נרטיביות המניעות את המתכתבים בין כיוונים מנוגדים, ובכך נוצרת למעשה "פואטיקה של משבר". באחד מסיפוריו המוקדמים, אהבה מגעגועים (1907, פורסם בהזמן, ולא כונס מעולם), הגיבור מצליח לקרב אליו את אידא במכתב שבו הוא מזמין אותה לביתו ומתוודה על אהבתו אליה. בפגישתם אידא חושפת את שקריותו של המכתב ומגלה שלא האהבה היא המקרבת את הגיבור אליה, אלא איזה רגש לא ברור שאותו הוא מכנה "געגועים", רגש שאצל שטיינברג  משמעותו תשוקה או תאווה מינית. עם ההבנה הזאת היא קמה ממקומה ועוזבת. בסיפור המכתבים חוק הברזל בעיה ארוטית של הגיבור והתוודעות לגבר מתחרה מביאים את חליפת המכתבים לדעיכה עד למותו הצפוי של הגיבור. בסיפור אידא לינדנפלד מכתב לא נעים מהאהוב מביא את אידא לינדנפלד לשרוף את חנותו של אביה המתנגד לקשר. מסיפור מוקדם זה ואילך מתבלטת תנועה של מכתבים המשקפים לצד המצב המשברי בזוגיות גם נתק משפחתי ברור. כך בבת הרב, המכתב הקטן ברוסית שכותבת שרה לחתנה המיועד הוא נקודת פתיחה המוליכה להידרדרות הטרגית, מכתב שעוקף את הוריה שאינם ערים לסבלה בהמשך. המכתב המסיים את הסיפור בת ישראל, המהווה שיא למהלך משברי ביחסיה של ציפורה עם זליג, הוא גם כתב אישום נגד הוריה שאפשרו את נישואיה ואינם טורחים לבקרה. המכתבים בבבית עניים מייצרים את הקרבה בין הבת רחל לבוריסוביץ'. הם גם משקפים את המשבר ואת הפרידה ממנו ומתמקמים בתוך תוכה של מערכת היחסים בין האב לבתו.

8.
הממד הקוטבי של המכתב טעון בתודעת-הווה במובני זמן ומרחב. מחבר המכתב מעורב במשימה הבלתי אפשרית של הנכחת האירועים והנמען כאחד. הוא מנסה למלא פערים בין מיקומו שלו לזה של הנמען ("כאן" מול "שם") וליצור את אשליית ההווה (עכשיו) על ידי תנועה בין זמנים. היבט הזמן בכל התבטאות אפיסטולרית (בניגוד לדיאלוג דרמטי) עומד ביחס לאינספור רגעים: הזמן שבו הפעולה המתוארת בוצעה; הרגע שבו היא נכתבת במכתב; זמן משלוח המכתב ביחס לאירוע וכתיבתו, זמן קבלת המכתב; זמן הקריאה או הקריאה החוזרת.
המכתב מעמיד בבסיסו היעדר קואורדינציה, אי-הלימה בין זמן החוויה, זמן הקריאה וזמן התגובה. המכתב נותר כמסמך. אפשר לשוב אליו, הוא מהדהד, מחזק או משנה עמדות גם לאחר זמן וניתן לפרשנות דינמית. היעדרה של התאמה המובנית במכתב משתקפת בסיפורת של שטיינברג באי-יכולת ליצור קשר לאורך זמן, באי-היתכנותו של קשר. בסיפורו של שטיינברג על גבול אוקראינה פיינברג היהודי עוזב את אהובתו הרוסייה, אננה פבלובנה. זו מעבירה אליו מכתב ימים ספורים לאחר הפרידה. פיינברג קורא את המכתב עם קבלתו, אולם תוכנו אינו נחשף לקורא. בפרק האחרון ההתוודעות היא עם פיינברג כעבור חמש שנים. המכתב, שכבר נטשטש מרוב ימים ושימוש, שב אל תודעתו של פיינברג ופועל עליו את פעולתו המחודשת: "בידיים רועדות הוציא את גזרי הנייר מתוך המעטפה, אצבעותיו לטפו בלי משים את הגליונות שהצהיבו מרוב זמן, ועיניו השוקקות נצמדו, כמו בפעם האחרונה, אל שורות המכתב הבלות והכתומות [...] ופתאום נראו לו המלים, שהיו כמעט כולן אצורות בזיכרונו, כמחודשות ורעננות". בשלב זה הוא שב לקרוא במכתב ששורותיו האחרונות נחשפות לקורא. קריאה חוזרת במכתב אומדת את השינויים החלים בנמען ביחס לנקודת התצפית שהתקבעה בעבר. עוד קריאה במכתב לאחר חמש שנים של קריאות חוזרות ונשנות מביאות את פיינברג לידי דמעות. וכך בסיפור: "על שפתיו כאילו התחיל מחלחל פתאום מיץ הנשיקות של הנערה מאוקראינה, ותשוקת-נפש ותאוות-בשר התלכדו ברגע זה בלב העלם לגעגועים עזים ולכיליון לב כבד מנשוא". קריאת המכתב מתוך נסיבות חיים חדשות מביאה את פיינברג לנסוע בעקבות אננה פבלובנה. "אני רוצה לנסוע שמה, אני רוצה לראות אותה", הוא מהרהר בינו לבין עצמו, אולם היא כבר נישאה לאחר. המכתב הגיע בזמן אך פעל את פעולתו המכרעת בזמן אחר. מכתב אכן מגיע תמיד ליעדו, לעתים, הוא מגיע מוקדם מדי.








יום שלישי, 27 במאי 2014

רבקה גובר נגד יהושע בר-יוסף: אנטומיה של פולמוס

בין התאריכים: 28 בנובמבר 1958 ל 16 בדצמבר אותה שנה, פִרסם יהושע בר-יוסף מעל דפי עיתון "הארץ" סיפור בשם: סיפור הארבעה, שפורסם  בהמשכים, מדי יום, בחמישה עשר חלקים: בימי שישי במוסף הספרותי, ובימי חול – בעמ' 2 של העיתון, בחזית האקטואליה, בין עמודי החדשות.
במה עניינו של הסיפור? זה סיפורם של ארבעה: יחזקאל, לאה, שוש וראובן החיים בכפר עולים בגליל, והחושפים בשורה של מונולוגים פנימיים, ללא התערבות מספר, את מחשבותיהם הנסתרות וסודותיהם הכמוסים ביותר. לאה ובעלה ראובן הם הורים ששכלו את שני בניהם במלחמת השחרור, מסרו את המשק שבבעלותם למדינה, ופנו להדרכה והוראה בכפר עולים, שאותו הם מנסים לחבר לרשת החשמל. שוש היא מורה צעירה, שאינה מוכנה לקבל עליה את מרותה של לאה בבית הספר, ויחזקאל הוא נציגם של העולים החדשים מארצות המזרח, אב לחמישה-עשר ילדים ומועמד ודאי לקבלת פרס הילודה. המונולוגים של יחזקאל וגם אלה של לאה הנוגעים לדמותו, חושפים אדם שטוף במחשבות זימה אודות לאה, שיכור, חסר היגיינה, שמרן וצר אופקים, אלים, חסר ביטחון עצמי ובעל רגשי נחיתות.
מאחר והסיפור לא מובא כאן, וגם לא כונס מעולם, הנה כמה קטעים קצרים מתוך קולותיהן הפנימיים של שתי הדמויות המרכזיות: ראובן ולאה.
"יחרב ביתה, כלבה אשכנזייה!", כך נפתח הסיפור החושף את תודעתו של יחזקאל. ובהמשך: "[...] ואני גם רוצה לתפוס פעם ככה את השדיים הקטנים שלך ולסחוט אותם כמו רימון טרי, ולתפוס זה מה שאין לך מן הצד השני ולתת לך מה שאת לא קבלת הרבה שנים. ראובן שלך יש לו תאנה קטנה מצומקה ולא מה שצריך להיות [...]".
וכן: "ואת תיסעי לעיר ותביאי בשבילי את פרס הילודה מאה לירות ותעשי חגיגה ותדברי דברים חשובים מאוד על עם ישראל ואיך זה יופי להביא הרבה חיילים וחיילות לצבא הגנה לישראל, ואת בעצמך הבאת שני ילדים בעולם, אלה שמסתכלים כל הזמן מן התמונות שעל הקיר וגם אותם קברת יא עלובה [...] אף אחד מן הילדים שלי לא מת, יבורך הרחמן! [...] אני במקומך הייתי בוכה כמו מעיין כל היום וכל הלילה. רחל אמנו בוכה בלילות על ההרים ואת לוקחת את בקבוקי הקוניאק ומסתירה אותם שאנחנו הפרנקים נשתה בירה פשוטה". בפרק אחר אומר יחזקאל בינו לבינו: "את לא רואה אותי כמו בן-אדם עם הרצון שלי והכבוד שלי אלא כמו עולה חדש [...] שצריך לשמוע את הנאומים שלכם ולקרוא את הספרים שלכם ולהתלבש כמו שאתם מתלבשים ולהיות קופים אחריכם". יחזקאל תופס את מפעלה החלוצי של לאה כפיצוי על מות בניה: "צריך לעשות [...] את האדמה לגן עדן. אם לא יעשו ככה אז אין טעם למוות של הבנים שלה ואין טעם לזה שהיא וראובן יושבים פה בכפר".
לאה חושפת במונולוגים שלה רגשות של התנשאות ופטרונות כלפי העולים. כך בתחילת הפרק החמישי: " הורדתי את הבקבוקים כדי שלא ישתכרו כחזירים ולא ילכו הביתה ויכו את נשותיהם, אפילו מבירה הם נעשים די מנוולים ומתנהגים כלפי המסכנות האלה כמו פראי-אדם". על יחזקאל היא חושבת שיש בו "משהו משל הולך-על-ארבע", ובהמשך, בהתייחס ליחזקאל היא חושפת משיכה אל המאוס, אל הפראי: "זה ריח של הגוף שלו של הדם החי שלו. לפעמים זה מעורר בי גועל ולפעמים זה משכר אותי כמין ריח של פרח חריף בלתי נודע. הרבה פעמים הייתי רוצה להיות במקומה של מסעודה שלו. מעניין לדעת האם הוא מכה אותה? אצלם אי אפשר אף פעם לדעת [...]. ועוד: "רק אלוהים יודע כמה שאני שונאת את הלכלוך שלהם [...] כמה שהריחות המעופשים מכים באפי והורסים את כל האהדה שיש בלבי אליהם [...] אני חושבת שהם חיות ובהמות ולא בני-אדם. שאין להם היגיון ואין להם תרבות, והם אגואיסטים שפלים ופראים מן הג'ונגל".
דמותה של לאה בסיפורו של בר-יוסף, למרות הבדלים שוליים של מקום וגיל בעיקר, זוהתה על-ידי הקוראים באופן חד-משמעי כרבקה גובּר שנודעה בכינוייה: 'אם הבנים'. ואכן, רבקה גובר, בדומה ללאה, שכלה שני בנים במלחמת השחרור, בשנת 1956מסרה למדינה, לקרן המגן, את המשק בכפר ורבורג, ופנתה להוראה והדרכת עולים בחבל לכיש. אף רבקה גובר, בדומה למתואר בסיפור, נאבקה קשות כדי להתחבר לרשת החשמל, ולא עשתה שימוש בחשמל שבביתה במשך כשנה עד שחובר לכל בתי העולים. רבקה גובר הוכתרה בתואר 'אם ישראל', בשנת 1961, ובשנת 1976 קיבלה את פרס ישראל עבור תרומתה הייחודית לחברה.

קטע מבול עם דיוקנאות של רבקה גובר, 1992

התגובות הקשות בעקבות הופעת סיפור הארבעה החלו להתפרסם עוד קודם שהגיע לסיומו המוקדם מן המתוכנן, לאחר שקוצר בלחץ הקוראים. מכתבים החלו לזרום למערכות העיתונים, ואלו שפורסמו עסקו באופן מודגש בשאלות אודות הבוטות הסקסואלית; וודאי - בחירה של העיתון בדרך הנוחה עבורו להימנע ככל האפשר מדיון באספקטים קונפליקטואליים עמוקים הרבה יותר.
אחד המכתבים המייצגים פורסם כבר ב 5 בדצמבר במוסף הספרותי של הארץ. הקורא נחום קוק הרים קול נגד - בניסוחו -  ה"מין-מאניה בספרותנו", ושאל: "האומנם ראוי ומותר לפרסם את כל מה שמבטאים ומהרהרים פחותי-עם ויושבי קרנות ללא כל סייג של בושה וטעם טוב? האם זוהי אומנות?" בתשובת המערכת, שלא נזדקקה עדיין לשאלת רבקה גובר, שלטה הנימה המלומדת-דידקטית, ודאי המתחמקת, שניסתה להציג את הסיפור כקריאת תגר על הפוריטניות הטבועה במורשתה של היהדות.
העיתונאי יצחק יערי (אבא של אהוד יערי), במאמרו מ 15 בדצמבר בדבר: "ועל "סיפור הארבעה" לא אשיבנו...", ראה בסיפור "תיאורים פיקנטיים [...] שלשמעם יתהפך בקברו גם בוקאצ'ו הגדול", וכינה באותו הקשר את הסיפור כ"סיפור ההרבעה" (מלשון: להרביע) ו"סיפור זימה מפוקפק". עם זאת יערי הוסיף דיון בשאלת השכול העולה מן הסיפור, והביע זעזוע עמוק מתיאור "אם הבנים" המוצגת כמי ששני בניה שנפלו אינם אלא מסווה וקרש קפיצה להתבלטות ציבורית.
עוד לפני שמערכת התגובות וההערות החלה להסתעף, הצטרפו קולותיהם של גופים ציבוריים כ"תנועת המושבים", "מועצת הפועלות" ודבר הפועלת. חברי מזכירות "תנועת המושבים" איימו להחרים את עיתון הארץ בגלל הסיפור, ובישיבה סוערת סיכמו כי הסיפור הוא בבחינת "חילול הקודש" ו"שפיכות דמים" שנגרמה ל 'אם הבנים', ועלבון צורב לאימהות רבות. כעבור מספר ימים אף יצאה משלחת של תנועת המושבים לביקור עידוד והזדהות אצל רבקה גובר. בישיבה משותפת של "מזכירות מועצת הפועלות" ומערכת דבר הפועלת מ 18 בדצמבר נתקבלה החלטה הקובעת ש"סיפור קלוקל זה מהווה פגיעה והתנקשות [...] בעצם המוסר האנושי". במברק שנשלח למשפחת גובר נכתב בין היתר: "שום השמצה – פרי דמיון חולני – לא תעיב את אורכם. יחד עם כל הישוב הנאור תעמוד התנועה לימינכם עד שתוקע מתוכנו שפלות כזאת המתעטפת באצטלה של ספרות". בעקבות מחאתה של "מועצת הפועלות" פנה גרשון זק, מקים "הכפר הירוק", ובמלחמת העצמאות – ראש שירות הים הישראלי, להגן מעל דפי "הפועל הצעיר" מ 23 בדצמבר על בר-יוסף מפני המתקפה. זק, במאמרו: "משגה!" הזהיר מפני "ז'דאנוביזם" ומפני הדרישה "שעל הסופר להתבונן בדברים ובתופעות חיים דרך משקפתם של גופים".
שטף המכתבים למערכות העיתונים ועשרות התגובות בפרשה הגיעו לשיא ראשון בפרסום מכתבה של רבקה גובר ליהושע בר-יוסף. את מכתבה, שנכתב עוד במהלך הפרסום ב"הארץ", תלתה רבקה גובר בחדר המורים בבית הספר בנהורה, וכעבור זמן קצר, ב 17 בדצמבר, פורסם בשלמותו בשבועון העולם הזה, שהקדיש את השער לפרשה, ויותר ממרמז על שערורייה בכיתוב:" יצירה ספרותית מעוררת סערה. גיבורה לאומית טוענת: "משמיצים אותי!"". במכתבה מציינת גובר כי בר-יוסף ביקר במושב העולים, שהה בו יומיים בלבד, והתנהלה ביניהם רק שיחה אחת בה סיפרה, על פי בקשת הסופר, על פרשת חיבור הבתים לחשמל. בלשון נרגשת ערכה גובר השוואה בינה לבין לאה, והדגישה בחלק גדול של המכתב את הפערים העמוקים בין שתי הדמויות, לצד זיהוי ברור, לדעתה. נראה שבהשוואה המדוקדקת כל-כך, ובניסיון לסתור כל יחס של דמיון בין המעשים והעמדות של לאה, כמו תמכה רבקה גובר בטיעונו של בר-יוסף, שהדגיש בכל הזדמנות ובכל ראיון שאין קשר בין הדמויות. טענותיו של בר-יוסף היו שבעת כתיבת הסיפור לא חשב על אבטיפוס, וסימני הזיהוי הם מקריים, שכן לאה היא דמות המורכבת מקווי אופי ויצר של הרבה נשים. "אני יכול להעיד עלי שמים וארץ", הגיב באחת ההזדמנויות, "שלא התכוונתי לשום דמות חיה במציאות" (15 בדצמבר, תגובה במאמרו של יערי). באופן פרדוכסלי נוצר מצב של כמו הסכמה בין גובר לבר-יוסף, שאין קשר בין הדמויות, ואין לראות את לאה כבת דמותה הספרותית או מודל לחייה ואמונתה של 'אם הבנים'.

השער של העולם הזה, 17 בדצמבר, 1959

פרדוכס דומה נוצר עם מעורבותו של לוי אשכול, שר האוצר באתם ימים, שכתב לבר-יוסף עוד בזמן הופעת הסיפור בעיתון: "הנני מזין את עיני מפרקי ספרך [...] ב"הארץ". ברוך חֶיְלֵך" (18 בדצמבר), ולאחר שבר-יוסף ציטט את הדברים בראיון עיתונאי, ניסה אשכול לתקן את המעוות, וכתב לרבקה גובר: "הקטעים שקראתי לא העלו לפני קורטוב ואף צל צלו של דיוקן אדם המוכר לי" (30 בדצמבר). בכך, ומבלי שנתכוון, הצהיר אשכול שאין קשר ואף לא דמיון בין לאה הספרותית לרבקה גובר. האם לא לכך שאף בר-יוסף בטענותיו?
המצב המוזר שנוצר עם הכחשותיו של בר-יוסף הביאו את מרדכי גובר, בעלה הפגוע אף הוא של רבקה גובר, לפרסם ב 31 בדצמבר מכתב בדבר, בו הוא קורא לבר-יוסף: "אל תשתדל [...] לטשטש את עקבות הפשע שפשעת בפרסמך את הסיפור", ומוסיף כדי להסיר ספק, שבעה סימנים ברורים המזהים את לאה עם רבקה גובר...
באחד הראיונות מ 22 בדצמבר הוסיף בר-יוסף להכחשת הדמיון בין לאה לרבקה גובר, שב וחיזק טענת הגנה קונבנציונלית, אם כי משמעותית ועקרונית, במסגרת הטקטיקה של בניית טיעונים בפולמוסים, כשטען שהפרשה היא "סכנה חמורה לעצם נשמתה של הספרות והתרבות וחירות הרוח". ברור ששאלת "חירות הרוח", מהפנטת ככל שתהיה, תלויה בפרשנות לפרשה, ובנקודת התצפית ביחס לרוחה של דמות פרטיקולארית, של אישה שחשה נפגעת מאותה נשמה יתרה של הספרות. 

יהושע בר-יוסף
 בראיון שפורסם במעריב ב 26 בדצמבר, העמיד העיתונאי רפאל בשן דרך יצירתית, משהו, להצגת הדברים כשישלב בין תשובותיו של בר-יוסף קטעים של מונולוגים פנימיים פרי עטו (של העיתונאי בשן). הקטעים הכתובים בנוסח סיפור הארבעה הציגו את יחזקאל מן הסיפור המקורי הפונה אל ה"אשכנזי עם הזקן הג'ינג'י" – יהושע בר-יוסף, כמובן. בדרך זו, שכונתה על-ידי בשן סיפור החמישה, כמו שילב את המחבר הריאלי במבדה המקורי, הפך אותו לדמות בְּסיפור משוחזר-מעובד, והעמיד את בר-יוסף, בלי ידיעתו בעת הריאיון, בפני האשמות ותביעות של דמויות מן הסיפור המקורי.
מעניין מאוד לציין שבראיון הזה עולה לדיון, סוף-סוף, השאלה המזרחית, שכמו הוצפנה עד הנה תחת צל דמותה הפגועה של גובר. "האם לא עשית לו עוול" [ליחזקאל מן הסיפור]? שאל רפאל בשן, ובר-יוסף, בלי היסוס, עונה בין היתר: "לפעמים מתקבל הרושם כאילו מלאכי- יה טהורים, הם שעושים את ההתיישבות [...] תיארתי דמויות של בשר ודם עם חולשות חזקות ויצרים עזים".
דרכו של בר-יוסף לגונן על עצמו בפרשה בהכרזה הבלתי מהימנה שגיבורת סיפורו היא ניגוד מוחלט ל 'אם הבנים', שאותה הוא מעריץ, התגלתה כעבור 26 שנה בראיון עם דן עומר בכתב העת פרוזה כבלתי מדויקת, בלשון המעטה. בראיון שפורסם במרס-אפריל 1984, התייחס בר-יוסף, בין היתר, גם לפרשת סיפור הארבעה: "באותה תקופה", הוא סיפר, "מטעם אגודת הסופרים נתנו לסופרים אפשרות לנסוע להבראה בחבל לכיש. ואז נסעתי לשם. נסעתי, וראיתי את המפעל של רבקה גובר. זה נראה לי כקריקטורה קשה. קריקטורה של אישה, שהופכת מצב של שכול למין קריירה חולנית. זה היה משהו מאוד קשה". העמדה הזאת של בר-יוסף, העומדת בניגוד מוחלט להסבריו בזמן הפרשה, לא יכולה הייתה לצאת מפיו באותם ימים סוערים. הודאה בשנת 58, באמת שלו, כפי שהציג אותה כעבור שנים, הייתה מעמידה אותו לא רק כאויב התנועה ורוח הציונות המגשימה, אלא גם כאויב העם ממש.
כיצד הגיבו סופרים ומשוררים לפרשה? ש. שלום, יו"ר אגודת הסופרים בחיפה טען ש"אם בר-יוסף לא טשטש כראוי את קווי הדמיון לאישיות הדגולה והנערצת של רבקה גובר – הוא חטא כלפיה וצריך למצוא דרך לפייסה ולשמור על כבודה הרם בעיני כולנו". אל העמדה המגוננת על גובר הצטרפו ברכה חָבַּס ואנדה עמיר שראתה בסיפורו "משגה ספרותי", והוסיפה ש "יש מותר ויש אסור גם בספרות, וטוב טוב לנו לדעת את הגבול, ואם גם יצר היצירה מפתה ומסנוור לעיתים". המשורר יעקב אורלנד בשם העט: 'טוראי' בשבועון חיפה העובדת פרסם ב 24 בדצמבר שיר המוקדש לפרשה בו הוא חושף את עמדותיו הברורות. שם השיר: בר-יוסף:


עמדה, לכאורה, מאוזנת יותר בפרשה, אם כי מפתיעה בעוצמת ישירותה הציג המשורר החיפאי, אף הוא, בנימין גלאי, שטען: "היא מתוך יצר הפרסומת הלכה ליישובי עולים, והוא, הסופר מתוך יצר הפרסומת כתב מה שכתב. רבקה גובר עשתה מיצר הרע בניין והועילה, בר-יוסף עשה מיצר הרע שלו נזק וצריך היה להימנע מכך". חריגותה של ההתבטאות היא בעצם הצגת האפשרות, אולי לראשונה מעל דפי העיתון, להוציא הרמיזה העולה מהסיפור עצמו, שההליכה של רבקה גובר ללכיש נעשתה מטעמי פרסום.
עם כניסתו של נתן אלתרמן למערכת הדעות והתגובות, כמו קיבלה הפרשה תמריץ נוסף, והגיעה לשיאים חדשים. אלתרמן, במאמר במסגרת מדורו: הטור השביעי מ 16 בינואר 1959, כינה את סיפורו של בר-יוסף: "מעשה פלילי", וטען כי כל תהייה וכל ויכוח אם הסיפור הוא מעשה אומנות או לא, נדחים מפני העובדה הפשוטה והמכרעת שהסיפור הוא מעשה של שפיכות דמים. אלתרמן לא התייחס ל"סיפור הארבעה" כאל יצירה אומנותית, אלא כאירוע בעל אופי פלילי, שהוא במקרה, לגמרי במקרה, גם טקסט. בביקורתו הבוטה עד כדי תמיהה, שילב אלתרמן השוואה בין דרישתו של בר-יוסף לביקורת ספרותית-מקצועית לפסנתרן שהיה טוען, לאחר שנכשל במעשה פריצה ושוד או בגרוע מזה, כי רק מבקר מוסיקאלי רשאי לשפוט אותו על מעשהו.
בחינת מעשהו של בר-יוסף בקריטריונים של סדר הדין הפלילי נבחנה באופן שקול יותר, לטעמי, במאמרו של אפרים שמואלי: לקחה של סערה בעל המשמר (20 בפברואר 1959), ובו הוא שואל, בצדק בעקבות אלתרמן, שמא לא נכשל הפסנתרן במעשה פלילי אלא רק שינה את המנגינה הנעימה או המקודשת והפכה למעין צ'א צ'א צ'א [...]?".
אלתרמן סיים את טורו במשפט שצוטט לא מעט בעיתונות וכמו חיזק את תפיסתו הבוטה בפרשה: "הבעיה שסיפורו [של בר-יוסף] מעורר אינה עניין לספרות או למבקריה המקצועיים [...] ואם יש כאן עניין לבעל מקצוע הרי זה עניינם של השוטר והשופט או הרופא".
הטור של אלתרמן הפך תוך פרק זמן קצר לעניין המרכזי בפרשה, אולם לא הכל הסכימו עם עמדותיו. לבד מאפרים שמואלי, הגיב ב 30 בינואר 59 מבקר וחוקר הספרות גבריאל מוקד בידיעות אחרונות, במאמרו: על מה נזעק נתן א.?, ובו טען שלא סיפור הארבעה היה חולני, אלא "דווקא אווירת [...] ציד המכשפות שהחלה להתגבש ולהתעבות סביבו היא החולנית". מוקד האשים את אלתרמן ב "לאומיות" ו "פטריוטיות" יתר, עמדה איתה הזדהו מבקרים צעירים, שמסכת התגובות המתלהמת בפרשה עוררה בהם שאט נפש וריח עז של פרובינציאליות. בנוסף, נדמה, שחשו באותה עת איזו נטייה לבר-יוסף, יליד צפת ואיש מאה שערים שנתפקר, סופר שלא היה קרוב לציונות מבית מדרשה של מפא"י, וודאי לא היה מחויב לערכיה ולסמליה. כך, דן מירון [הצעיר, בן 25 באותה עת] במכתב פרטי לבר-יוסף מ 9 ביולי 59: "להיכן נגיע אם יהיה משפט ספרותי נקבע אצלנו על פי עקרוניה ורמתה של מנטליות נוסח מועצת הפועלות? אני מקווה, שהשיפוט שלו יזכו סיפוריך [...] יהיה ספרותי-אמנותי טהור, ושלא תאלץ לשוב ולעמוד בגשם הבוץ, שבו כבר עמדת".
המבקר והמשורר עזריאל אוכמני התייחס בעל המשמר (6 בפברואר 59) לטור של אלתרמן, ונגע בשאלה שבאופן מפתיע (ואולי לא מפתיע) כמעט ולא הועלתה לדיון: "אם על סופר שפגע בספריו (בהחלט פגע!) בכבודו של איש אחד הטריח נתן א. את כל מוסדות-הכפייה של החברה, מה דינו של סופר שפגע בסיפורו (בהחלט פגע!) בכבוד אמונתם של מיליונים בטעם מאבקם וסבלם [...]?" גם אם הדברים כמו כתובים בלשון חידות, נדמה שכוונתו של אוכמני לעולים מארצות המזרח, המיוצגים בסיפור על ידי יחזקאל. בכל הפרשה הארוכה והמפותלת הזאת, שבה הוצפו דפי העיתונים בדברי תמיכה ברבקה גובר, לא נדונה דרך תיאורם של בני עדות המזרח בסיפור הארבעה, להוציא שאלה קטנה של רפאל בשן, שהוזכרה קודם, ומכתב אחד למערכת (28 בדצמבר 58), שעמד על גדולתה של חצי אומה, היא יהדות ספרד. אם נדמה היה לציבור המגיב כי מותר וגם ראוי להעמיד לביקורת מוסרית את דרך עיצובה של דמות ספרותית, אזי נראה כי שאלת העיצוב של יחזקאל כמזרחי בסיפור לא נכללה בהיתר זה, ולא עמדה כלל על סדר היום הציבורי. האם ההתעלמות מהשאלה המזרחית מקורה בהיעדר תשומת לב, חוסר מודעות או דאגה רק לכל מה שהוא 'משלנו, או שמא דרך הופעתו של המזרחי נתפסה כמתקבלת על הדעת, ואולי אף כאותנטית. אגב, אלתרמן הגיב על דבריו הקצרים של אוכמני בטור נוסף בשם "דברים משונים" מ 13 בפברואר 59. הוא לא עסק בשאלה המזרחית החסרה, אלא, באופן מאכזב, דווקא בעברו הקומוניסטי של אוכמני...
אם נדמה היה שהדיון בסיפור הולך וכלה, הרי שהחלו להופיע בראשית 1959 'הפירות הבאושים': דעות ומעשים שנויים במחלוקת שמקורם בהדיה הבלתי נשלטים של הפרשה:

1.    בראשית 1959, בעקבות הפרשה, הציע ח"כ יעקב כ"ץ מאגודת ישראל להטיל פיקוח חינוכי על פרסומים ספרותיים. סגן שר החינוך עמי אסף הסכים להעביר הצעה זו לדיון בוועדת החינוך של הכנסת.
2.    זמן קצר לאחר הופעת סיפור הארבעה, צונזר/הופסק פרסום סיפורו של בר-יוסף: הבן החוזר. העורך הצעיר של שבועון חיפה העובדת אברהם המאירי , נאלץ בשל לחץ אדיר שהופעל עליו: משלחות, עשרות מכתבים ביום לפרסם שלושה המשכים בלבד.
3.    סיפור אחר של בר-יוסף  בשם האחות, שפורסם במאזניים, ביוני 59 עסק באחות במשמרת לילה, שנרדמת תוך כדי הרהורים על מצבה האישי. כשהיא מתעוררת מתברר כי יולדת מתה בבית החולים עקב הזנחתה. בעקבות פרסום הסיפור נשמעו הערות קשות על שבר-יוסף שוב נטפל לדמות שכולנו רואים בה רק אור וטוב – האחות הרחמנייה. האחות יפה פרלמוטר מתל-אביב שאלה במכתב למערכת: "אם אינך רואה את הטוב והנעלה שבדמויות היקרות לעמנו, למה אתה מפברק ומחלל אותן?".
4.    לקראת כינוסו של סיפור הארבעה, שעבר שינויים וכונס תחת הכותרת: ויהי אור, הוצאת עם-עובד ביטלה עמו את החוזה ולא הוציאה יותר את ספריו.
5.    דוד לאזר, מעורכי מעריב, יצא נגד מינוי גרשון זק, אחד התומכים היחידים בבר-יוסף, לתפקיד יו"ר המועצה הציבורית לתרבות ואומנות.
6.    פרופ' דב סדן, סירב לקבל בשנת 1960 את פרס רמת-גן עם יהושע בר-יוסף, שאף לו ניתן הפרס עבור סיפורו סוכת שלום. סירוב זה זכה לתגובות והפך למיני שערורייה בפני עצמה, כשגם המשורר נתן זך מתבטא בעניין ושואל ביחס לסדן: "מה הוא רוצה? לקבל את הפרס על הפגנת האיבה?".
לסיום תיאור הפולמוס המסועף הזה, יש לשוב, לרגע, אל השאלה החסרה, השאלה המזרחית. מתוך מכלול השאלות הקונפליקטואליות שסיפור הארבעה חשף וביטא: צנזורה על יצירות ספרות; פורנוגרפיה וספרות, ותיקים ועולים; מציאות ובדיה; זיהוי דמויות בשר ודם המיוצגות בטקסט הספרותי; מחנאות אידיאולוגית קנאית ואינדיבידואליזם; מקום השכול והכרה בפרקטיקות של תרומה והתנדבות, הרי שהביטוי האינסטרומנטלי בהופעתו של יחזקאל, הדמות המזרחית, מחד-גיסא, וההתמודדות המוסדית עם קליטתם של מי שהגיעו מארצות המזרח, ונדרשו להתבוללות תרבותית והיטמעות מלאה, מאידך גיסא, היא, כך נדמה, השאלה המרכזית, ודאי גם המוכחשת בפרשה.  
עם כל הכבוד למפעלה החלוצי של רבקה גובר, סיפורי הקליטה שהיא תיארה בספרה מָשואות לכיש משנת 1961 (אחרי הפרשה) קרובים, לפרקים, עד כדי מבוכה לאלה של לאה בסיפורו של בר-יוסף. יעידו על כך הערות ומחשבות מתוך חוויותיה של גובר בשנות הקליטה וההדרכה בלכיש, המבטאים מפגש  קולוניאלי אלים של עליונים ונחותים, שכלל לא אפשר כינון הדדי של סובייקטיביות, אותו מצב היברידי חיוני במושגי באבא. כך בספרה: "יוצאי המעברות כבר דיברו עברית וידעו לרטון כהלכה. סימן היכר בולט של יוצאי המעברות: תרעומת מתמדת"; המילים הראשונות בעברית שלמדו נשי עוצם מפי המדריכה היו: 'מים וסבון', בתחילה סברו אחדות מהן בתום לב כי זהו שמה של המדריכה; לכפר הזה היו בעיות משלו, והקשה שבהן – חינוך האנשים מחדש"; יוצאי כורדיסטן נחשבים לעדה נחשלת ומפגרת, אשר קשה להטמיעה; "העולים מארצות המזרח הם 'טיפוסים אכזוטיים'"; כשגובר צופה בהם רוקדת היא מציינת: "אודה ולא אבוש, אף בעיני הם נראו כפראים", וכיו"ב.
ברור כי גובר פעלה במרחב של תיוג שלילי, אותו הפנים גם בר-יוסף, כשמבעד לערך השוויון של האידיאולוגיה הציונית, פעלה רטוריקה ופרקטיקה של קולוניאליזם תרבותי יציב. "אין רמת תרבותנו מתאימה לדרגת תרבותם, אורח חייהם הוא אורח חיים של ימי-הביניים", אמרה ח"כ שושנה פרסיץ באחד מישיבות הכנסת בשנת 1950; "המרוקנים הם אנשים מאוד פראיים", כך אחד מן השליחים בקזבלנקה, או תיאורו של אריה גלבלום בסדרת כתבות בהארץ (1949): "הם נתונים לגמרי למשחק האינסטינקטים הפרימיטיביים והפראיים [...] בפינות מגוריהם תמצא את הזוהמה, משחקי-הקלפים בכסף, שתייה לשכרה וזנות".
ברור גם כי פרשת חייה הטראגית של גובר וגדולתה בעיני העיתונות וקובעי הטון הציבורי באותם ימים, לא אפשרה לכל ביקורת כלפי דמותה אפילו להישמע. ועוד ברור, שהטיפול הארוטי בבת דמותה הספרותית של גובר כמו חיסל אפריורית כל אפשרות לדיון ביקורתי, לגיטימי והכרחי במעשה קליטת העלייה. בציבור הישראלי של סוף שנות ה-50 לא היה האומץ, בדרך-כלל, להסיט הצידה את השאלה הפסיכוסכסואלית העולה מעיצוב הדמויות, ולשאול האם יש בסיפור הארבעה מציאות טורדת מנוחה שיש להתייחס אליה. טשטוש הדיון הזה וכל דיון אחר בשאלת קליטת העלייה לא הועיל לחברה הישראלית מעולם, ומבחינה זו "סיפור הארבעה" הוא עוד סיפור של החמצה.