לעת ערב
החנויות נסגרות, והאנשים ננעלים בבתיהם. העצים שבשדרות בן-ציון מנענעים את ראשם
ומתנקים מטיפות גשם שספגו במשך היום. ההולכים בשדרה שואלים את עצמם האם זהו שוב
תחילתו של גשם מפואר. לפעמים הם עוברים לשביל האופניים כפעולת מנע. אין להבין
מחשבות של אדם נרטב, וגם לא לבקר. עלינו לקבל זאת. האדם צריך להתאים סוליותיו לדרך
בה הוא צועד. סוליות של מרצפות יהודה הלוי אינן מתאימות לאבן גבירול. נניח. כך גם
הספרים אותם הוא קורא בספסלי העיר. שם אדם צריך להמתיק את ספריו בהתאם. גם את
מרפקיו וברכיו. ספסלי העיר שונים זה מזה. בעוד עמודי הפרסום העגולים נעקרים, ספסלי
העיר הישנים עדיין ישובים לצד החדשים. כשאני קורא ספר על ספסל אני נוהג לחרוט
עליו באולר את שמו. לפעמים קורה שלרגלי היושב בספסל מתגלגל פוסטר משלט פרסום (כל חברי
הלהקה מודיעים לו אישית על הופעתה). עליו רק להיות ערני לכך.
אני מדווש
בחיפוש אחר ספסל.
אופניים
ירוקים, מהסוג הקרוי "תל-אופן", מקשרים בנסיעה אחת בין דרום לצפון,
שומרים על חילוף החומרים של העיר. עובר ושב; על אותו זוג אופניים יכולים לעלות
באותו יום אנשים עם חשבונות בנק במינוס או בפלוס. הם עוברים לפעמים בשעה אחת מאדם
פזור דעת לחד מחשבה. אני מדווש עליהם. עם טיפות הגשם, זרזיפים על פרצוף המציאות
(היא לא התגלחה הבוקר). רוח פרצים על פניי למרות שאין חלון ואין גם דלת. אני מנסה
לשרוק, לחצוב בכך את העלייה. איזה ספר אתחיל לקרוא? בתיק שלי כמה אפשרויות. אני
מנסה לנדף מראשי בכוח את הספר שסיימתי לקרוא אתמול. עלי לבוא חדש. ספר הוא רק לזמן
הקריאה. לאחר מכן זה דשדוש. עליך לשכוח אותו כדי לכבד את הקריאה שנסתיימה, כדי
לכבד את הנוכחית. אני מצליח לנדף. מחוץ לחלונות הבתים מדי פעם אפשר לראות ראשי
מטאטא מוטחים הלוך ושוב על סורגים, מתנקים. יד ללא גוף מושטת ומנפה שיירות דבוקות
של אבק. על המדרכות, לסביות רכושניות עוזרות לנשים מבולבלות לחצות את הכביש. האם
זה יחזיק מעמד? האם האחרונות רק ישחקו בלב הפצוע של הראשונות? זה עניין מורכב הטומן
בחובו אי אלו הסתעפויות. עליהן לשמור אותן מכל משמר גם מפני גברים וגם מפני נשים.
זו נבלה וזו טרפה. החזה שלהן מאולחש בפחד שמצווה עליהן לא לנבול לתוך שקט פתאומי, כזה
שיכול לגרום לאותן נשים לפרוש לשגרת היומיום הלא מתנסה. יש שכבר מאסו בכך ונשארות
על אותה מדרכה. איזה ספר אקרא?
אני מדווש.
 |
| איור: יובל רוביצ'ק |
ברחוב
לינקולן, מול בית קפה "התחתית", שחקניות מחכות לאודישן. לא תמיד מזדמן
לך להגיע למקום בו כולם נראים אותו דבר. התפקיד דורש. מכאן, מצטמצמות, לחיוב,
הדרכים לצייר בנפשך את תפקידן. זו שעתם היפה של המלהקים. הדלת נסגרת והשיניים
הטוחנות מתחילות לפעול עם משפטים קצרים. ובתוך החדר: שם, מספר, עיון בדפים, הרמת
הראש. אפשר להתחיל. אוקיי, בואי ננסה את זה שוב. לפעמים, באותו חדר, האודישן הוא
בנושא אודישן. הבעל אומר לאשה: "אני לא בוגד בך, זו שחקנית שמתכוננת לאודישן
ואני מתאמן איתה על הדיאלוגים. אני 'הוא'. היא 'היא'. יקירתי, ידעת עם מי את
מתחתנת". ושוב הדלת נסגרת, ושוב הטוחנות. לפעמים עד למעלה הראש.
בתחנות
האופניים, חוק לא כתוב עובר בין מדוושי העיר: כיסא מורם כשראשו לאחור, מסמן
אופניים לא תקינים. בכך, נחסכת לאחר כמה מטרים האכזבה של המדווש העירוני. אולי השרשרת
תקועה, אולי הכיסא נבלע לתוך עצמו, אולי ההילוכים תקועים. זו הוכחה לכך שגם העיר
יכולה להתנהג כמו קיבוץ. הלוואי וגם במקרים אחרים קבוצות תיפתחנה לקבוצות אחרות. יש
לפרום את העיר הגדולה. יש לפרום את העיר הגדולה שוב ושוב. יש לשמר את השפה באופן
הפוך. אני שומר במכוון על טעויות וצרימוּת כדי שלא. שלא
מה? שפשוט לא. מדי פעם, אם אני נופל על זוג אופניים טוב, ואני יודע שאשתמש בהם שוב,
אני מרים את הכיסא ומסובב את ראשו. כך, אני מונע אכזבות עתידיות. מה ששומר על החיים
שלי הוא הפחד. איזה ספר אתחיל לקרוא?
לדף של אודי שרבני בפייסבוק:
