כותבת אורחת: לילך ניישטט | מחזור זיכרונות מאבא

                                                                                         

לזכר גדעון מריו ניישטט, שעזב את העולם לפני 38 שנה, והוא בן 38. 

 

1.

אבא יושב על המדשאה הקטנה שבקדמת בית ההורים ואני לידו. יום שבת בבוקר. הוא תולש בידו את עשבי היבלית הקשים. אין סדר לעבודה וגם לא סוף נראה לעין. זמן ארוך ושקט שאנחנו שותפים לו.

2.

באחד החגים נערכה תחרות היתולית ולבמה מוזמנים שלושה אבות: מי יאכל מהר יותר את התפוז? אבא עולה לבמה ומתיישב לצד שני האחרים, פניהם אל הקהל. אחד מהם אוכל בפראות את התפוז על קליפתו, פיו מתפקע והמיץ זב. אבא באלגנטיות חורץ את הקליפה, מסיר אותה בשלמותה מבלי לפצוע את הפרי. מפלח את התפוז ואוכל את הפלחים אחד אחד, לאט. הוא מחייך, כבר יודע שלא ינצח. "גם בתחרות צריך ליהנות", הוא אומר.

3.

אבא ואני הולכים אחר הצהריים במצוות המטפלת לחפש את הסנדל שאבד לי בערימת גרגרי הכותנה הענקית שבמתבן. ריח של גריז ואבק עולה מהמוסך הסמוך. מלה לא נאמרת, אבל ברור שבלי נס אין סיכוי למצוא כאן סנדל. מצוידים בשלוות המפסידים, אנחנו עושים לכאורה את מה שפקדה המטפלת.

4.

אבא ואני יוצאים לחפש שיירי מתכת קטנים באזור המוסך, כפי שביקשה המורה למלאכה. בדרך לשם אנחנו עוברים דרך חדרם של זוג המורים השכירים. אבא שואל מהם ספר באנגלית, שפה אותה הוא מנסה ללמוד.

5.

אבא ואני מתהלכים בקיבוץ בשעת אחר הצהריים. האנשים שבאים מולנו כלל אינם מאיימים כשהוא לצדי. הם מחליפים אתו מלים, מתבדחים.

6.

אבא בתורנות שמירת לילה ואני מתלווה אליו. החללים המוכרים באור מסנוור, אבק ותנועה, עכשיו שקטים. האוויר צלול ורק אנחנו בעולם. באחת המרפסות דולק אור. עוצרים בבית התינוקות עם ריח החלב והכביסה. במכשיר האינטרקום המהבהב נשמעים קולות הלילה מבתי הילדים. אבא מחליף כמה מלים עם השומרת, מתבדח. אחר כך בחדר האוכל, השומרים מטגנים חביתה וצ'יפס.  

7.

פורים מתקרב. שבועות רבים מראש ילדים ומבוגרים מכינים תחפושות. ובפורים הזה אבא שלי מנחה את האירוע החגיגי. הלב מתפקע מהתרגשות. הוא מזמין אותי אל הבמה. עם חברה אנחנו 'השמן והרזה'. על חישוק מתוח נייר ואנחנו מתגלגלות דרכו. אחר כך, בבית, אבא אומר לי שאהב את ההופעה שלנו כי היתה נקייה, מאופקת, אלגנטית.

8.

סוף חגיגת סוכות. ערב, ואני מבקשת מאבא שילווה אותי לבית הילדים. אבל הוא מתנדב להישאר ולארגן את השולחנות והכיסאות שנותרו בחוץ. אבל למה? כולם הולכים עם ילדיהם! "קלמן התנדב יותר פעמים ממני", הוא אומר.

9.

אבא עושה תורנות בבית הילדים שלי. הילדים אוהבים שהוא בא ואני מאושרת. פעם סיפר להם שהחשמל נוזל מהשקע בקיר. הוא מטגן חביתות ומקפיץ אותן גבוה עד התקרה כמעט. אבל כשראה פעם ילד עם רגליים מזוהמות עולה על המיטה, שלח אותו בתקיפות להתרחץ.

10.

אחר הצהריים אני עוזבת את בית הילדים עם חברה. אנחנו מתלחשות בדשא הגדול שליד חדר האוכל. פתאום אמא מופיעה, "ככה בורחים לאבא?", היא שואלת. לו ידעתי שאבא בתורנות היום וודאי לא הייתי עוזבת. אבל אני לא אומרת לה, נותר צער על ההחמצה ואיזו מבוכה.

11.

אבא ואני חוזרים על ארבע הקושיות לפסח. הוא מאייר את הקושיות ביד קלה, בקו אלגנטי, מלא הומור.

12.

אני צריכה להציג בכיתה נושא מן החדשות, ואבא מסביר לי על הפלגים בלבנון, השיעים והסונים. המורה מבחינה שאני מוכנה לשיעור ושואלת מי עזר לי. אני מזהה בקולה נימה של הערכה וגם של ביקורת סמויה: הגיע הזמן שמישהו יעזור לילדה הזאת.

13.

המשפחה נוסעת לסבא וסבתא בקריית אונו. שלושה אוטובוסים עלינו להחליף בדרך אליהם. הסירחון, הצפיפות והטלטלה מגעילים ואני מסרבת לעלות לאוטובוס, גורמת לכולם להתעכב. "בואי נראה אם תדעי באיזו תחנה צריך לרדת", אבא אומר לי. אני נמתחת: כאן? כאן? "את תגידי מתי נרד", הוא אומר ואני נכנעת, מתחננת בפניו שיגלה לי.

14.

אנחנו בחוף הים באשקלון ואבא מחפש שיח להסתתר מאחוריו ולהחליף בגדים. אמא לועגת לביישנותו: "יש  לך טוסיק ירוק?".

15.

אבא אחראי על קבוצת צעירים ארגנטינאים שמתנדבים בקיבוץ. אני מבקשת את רשות המורה להצטרף לסיור שהם יוצאים אליו בהמשך השבוע. היא שוללת את האפשרות הקורצת הזאת בשאלה רטורית: "את מהארגנטינאים?".

16.

המשפחה בטיול בנחל הירקון ואנחנו נכנסים לתוך הסירה. אבא אומר לי, "את עצבנית אפילו יותר ממני". אני מופתעת. מעולם לא חשבתי אותו לעצבני.

17.

אבא לוקח אותי לבדיקה במעבדה באשקלון. האחות לוקחת דגימה מקרקפת ראשי מחשש לגזזת. אנחנו מגיעים בטרמפ מהקיבוץ לאשקלון ושם, מתברר, יש שביתת אוטובוסים. בתחנת הדלק אבא מבקש מנהג מכונית פרטית (ואולי מונית?) להסיע אותנו. שנינו מבודחים, שלומיאלים, נדחקים במושב האחורי של המכונית, יושבים כנגד כיוון הנסיעה ופנינו אל הכביש המתרחק.

18.

אחותו של אבא ומשפחתה הגיעו לביקור מארגנטינה. ריח עור וממתקים עולה מהמזוודות. הם מדברים ביניהם בשפה לא מובנת. אבא לוחש לי מלה זרה -- JODER  -- ומזרז אותי לומר אותה. אני אומרת וכולם צוחקים. מתברר שזו מלה גסה, "לדפוק, לזיין".

19.

אני מספרת לאבא על שיר הולנדי שלמדתי בשיעור המוזיקה: "פרנילן מוציא בהמתו למכירה / יקח הסוחר ישלם מחירה / יקח האיש -- טיפש יישאר, נא האמינו רעיי / פרנילן שמח ישוב ויזמר ". אבא אומר, כן, בודאי, אני מכיר את השיר הזה! וממשיך לשיר בית נוסף, לא מוכר לי. לוקח זמן עד שאני מבינה שהוא מתבדח וכלל אינו מכיר את השיר.

20.

אבא מסביר לי שאפילו בשיר כמו 'יונתן הקטן' רב הנסתר על הנגלה: מה היה חטאו של יונתן? שנים אחר כך אני מוצאת את הדוגמה הזאת במאמר בתורת הספרות, שפרסמו ב 1969 המורים שלי באוניברסיטה.

21.

אבא ואני קוראים בשירון. מתאמנים לשיר 'אני והסבתא ישבנו בצוותא'. הוא מחקה בתנוחת גופו את הסבא היושב בתנועותיו הרועדות והמקטרת. נהנה להדגיש איתי ולהרים את הקול בשורה "והגזימי היטב סבתי...".

22.

יום שבת בבוקר. אבא הותיר את העיתון עם התשבץ, חצי פתור, על כיסא הנוח בקדמת הבית הישן. בעיפרון אני ממלאת את המשבצות החסרות. מי פתר את התשבץ? איך ידעת את התשובות? מילאתי את המשבצות החסרות באותיות האל"ף-בי"ת לפי סדרן. חלק מהתשובות נכונות, הוא אומר.

23.

ימי הולדת הם חגיגה גדולה. אנחנו מעלים הצגת תיאטרון בובות — כולה מעשה ידינו. לכאורה פרוייקט משפחתי משותף, למעשה יצירה עליה אבא מנצח ואני עוזרתו הנאמנה. אנחנו בוחרים את הסיפור, מעבדים אותו להצגה, מכינים את הבובות והתפאורה ועושים חזרות על ההצגה. אנחנו מכינים בזהירות, במספריים קטנות, מגזרות מקרטון לפי האיורים של כלי הנגינה על גב התקליט. יוצאים לחפש חומרים שיתאימו לחיפוי המגזרות, ליצירת אשליה של כלי נגינה מעץ. קליפת העץ מתפוררת, אך עלה הצפצפה מתאים מאוד: הוא דק ונגזר בקלות. מכריכת הספר מעתיקים לקרטון את חתך הבית הגרמני בן שלוש הקומות. מקס ומוריץ שעל גג הבית דגים את העוף הנצלה במטבח, בעוד בעלת הבית טורחת במרתף. אבא מלמד אותי כיצד להעתיק ולהגדיל ציור בעזרת משבצות.

24.

אבא ואני מכינים בית מיניאטורי מקופסת נעליים. הולכים אל ביתה של חברת קיבוץ שמכינה מיניאטורות ושואלים בעצתה. גוזרים ממגזין משבצות בשחור וכחול לרצפה בדוגמת שחמט. בתור חלון מדביקים תמונת נוף וממסגרים אותה בטפט חום בדוגמת עץ. על קיר "הבית" נתלה תצלום פניי, שמחזק בחוט ומסמר קטן. אחותי רושמת מאחוריו משהו מרושע.

25.

אבא מאלתר תרגום לספר שנשלח מארגנטינה. המכשפה גמלה לילדה הטובה באוצר גדול. הילד החמדן רוצה גם הוא לזכות באוצר ומנסה לעשות כמוה, אלא שהוא כושל שלב אחר שלב ונוחל מפלה. כשמגיע תורו לשיר מול חלון המכשפה הוא משבש את השיר. אבא מחקה את הילד ששר. בתחילה הוא שר נכון: "יום ראשון, יום שני, יום שלישי - שלוש / יום רביעי, יום חמישי, יום שישי - שש". אבל בסוף השיר יש זיוף שמגלה את המרמה: "יום שבת -  שבע...".

26.

יום שבת בצהריים. אבא עובד בגינה וטיפות זיעה ניגרות ממצחו. אני מצליחה להפיק רק אגלים זעירים על השפה העליונה. מנסה להזיע בטיפות, כמו אבא.

27.

אבא ובגדיו המיוחדים, האנינים: חולצה בצבע חרדל, מחוררת. חולצה לבנה דקה עם הדפס גרפי ורוד. בגדי העבודה הכחולים המדיפים ריח תפוזים. מכנסיים בהירים ארוכים. מכנסיים קצרים. רגליו דקות. אבא והשפם. אבא והמקטרת. אבא ומפרצי השיער המתולתלים. באחת מעיניו מטפס לובן העין על גבי הקשתית ופוגם בעיגול הכחול השלם. בגבה אחת השערות צומחות נגד הכיוון. תנוכי אזניו גבשושיות. פרקי ידיו צרים ועדינים. הטורסו רחב. אמא קוראת לו בחיבה GORDO , שמן.

28.

אנחנו עוברים בחורשה הדלילה שליד בית הילדים עם אחותי התינוקת בעגלה, ואבא ממציא גרסה אישית לפזמון של ביאליק: "בין העצים הירקרקים, אבא לילך ושלומית הולכים".

29.

אבא מספר לי ששמע את הטווס קורא בשמי: "לילך! לילך!"

30.

אחותי שואלת מה השבתי בסעיף 'דמות נערצת עליך'. 'אבא כמובן', אני אומרת לה והיא מקמטת את פניה. מה את כתבת? אני שואלת. היא נוקבת בשמו של מתנדב צעיר, חזק, גברתן.

31.

אחותי מקניטה אותי: למה את מסתובבת עם ילדת-החוץ הדחויה? הלכנו בשעות אחר הצהריים אל הלול לחפש ביצים מיוחדות. הוריי נוזפים בה: לילך עוזרת לילדה שמתקשה.

32.

אחר הצהריים אחותי ואני בבית ההורים. שתינו מציירות. אבא משבח אותה על החיסכון והאיפוק האמנותי.

33.

בערב אבא מלווה אותי ואת אחותי לבתי הילדים שלנו. אני אוהבת את בית הילדים שלה. אין בו את המתח, הבדידות והחרדה שיש אצלי. היא אומרת: עוד מעט לילך תתחיל לבכות, לעשות קונצים.

34.

אני בוכה, בוכה. אין לי כבר כוח לבכות אבל אינני יודעת להפסיק בלי שזה יראה מוזר. הילדים קוראים לי 'סירנה'.

35.

אחד הזיכרונות האחרונים: אבא ואני בחדר האוכל. השולחנות פונו לצדדים ובמרכז חברי הקבוץ מחוללים. 'ערב ריקודי עם'. אבא שואל אם ארצה לרקוד אתו. אני חוששת שאשים עצמי לצחוק, חוששת שהוא יבין שמאוד אני רוצה -- ומסרבת מיד: לא, לא.

36.

אני בכתה ה' ואנחנו מתכוננים למסיבת סיום השנה. זו מסיבה גדולה: אחרי שש שנים בהן היינו כתה דו-גילאית ה'בוגרים' עולים לכתה ז' ועוברים למוסד החינוכי בקיבוץ השכן. אני מתכוננת להציג נושא במסיבה, ואבא מלמד אותי לרשום על כרטיסיה ראשי פרקים לקראת ההופעה. הוא מציע לי לפתוח באנקדוטה.

37.

אחת ההופעות במסיבה המתוכננת תחשוף את כינויו של כל אחד מהילדים. אני במתח. הילדים רגילים לקרוא לי בשמות גנאי, אבל למסיבה כזאת הם לא יתאימו. נדמה לי ששמעתי מישהו מציע (ואולי זה רק דיבור שביני לבין עצמי) שהכינוי שלי יהיה: 'גדעון הקטן'. זה נראה לי כמו חלום ואני מדמיינת את הרגע המאושר הזה.

38.

שבוע או שבועיים לפני המסיבה, בסוף שעור ספרות, המורה מבקשת ממני להישאר. 'מה עשיתי?' אני שואלת, והיא רוצה לדעת למה נדמה לי שעשיתי משהו רע. ואז היא מודיעה שאבא שלי חולה מאוד, עליי להתכונן לגרוע מכל. אני מבינה שהוא מת. מהחלון נשקף יונק דבש זעיר שמעופף בין עלי העץ. באותו רגע מתחוור לי שהעולם ימשיך כמנהגו. גם הכינים והקרציות המתועבות לא ייעלמו מהעולם תמורת מותו של אבא. לעולם כבר לא יקראו לי גדעון הקטן.

ד"ר לילך ניישטט בורנשטיין מלמדת בתכנית המצטיינים, בחוג לספרות וביחידה למעורבות חברתית במכללת סמינר הקיבוצים.

פרסמה את "קריסטבל" (אבן חושן 2011) ואת "בין מולדת לבית" (סרט תיעודי 2012).

כותב אורח: יהונתן דיין | טרול

ט' היה טרול. טיפוס מסוכן, ערמומי ותככן, הפושט ולובש זהויות ללא הרף, מתנועע חרש בחלל, רואה ואינו נראה, ומטפטף ארס מבין שיניו אל אזניהם של עוברים ושבים, אנשים זרים, סתם פרצופים, קולות ללא גופים. למעשה הוא היה מובטל. בין עבודות, כמו שהעדיף, בינו לבינו, להגדיר את מצבו, או לא עניין של העדפה בעצם, יותר עניין של אינסטינקט. כך היה משיב מיד לכל מי ששאל, במידה והיה מישהו שואל, תשובה שהיתה טמונה באחד משרוולי לשונו. מהסיבה הזו, שעיתותיו היו בידו, הרבה בבטלה, איחר קום, ואף ויתר על לבושו והיה מסתובב ערום לגמרי, מכיוון שפרט לטיולים שלקח מידי פעם עם הכלב שאתו חלק את חייו, כמעט ולא היה יוצא מדירתו. הוא חי בדירה קטנה, אפלולית, דירת חדר, חלקה הרביעי של דירה גדולה שבעליה פיצל לארבעה כוכים נפרדים, שאותם השכיר לארבעה אנשים שונים.

מלבד הטיולים היה מסך המחשב צוהרו היחיד של ט' לעולם. בשיטוטיו הרבים ברחובות האינטרנט, גולש על זרמים קיבּרנטיים, באותן שעות שבהן דבק עור הכיסא לאחוריו העירומים עד שנהיו לבשר אחד, ושעונו הפנימי כבר לא ידע לומר אם זהו יום או לילה שנסגר מעבר לתריסים המורדים, אז הפך לטרול. הוא התחזה, זייף שמות, ובמסווה התגנב לשיחותיהם של אנשים. היה מצותת לדבריהם ממקום מחבואו, בוחן את הנושא סביבו נסב הדיאלוג, עוטה על עצמו פרצוף מפרצופים שגנב, ולפתע צץ בלב השיחה, משמיץ, מאשים, לועג, מסכסך, ונעלם, שב למאורתו האפלה וצופה בהנאה במילים הדוקרניות, שאנשים שעד לפני שעה קלה דיברו בינם בנחת, נועצים כעת זה בזה. כמה קל לעורר אנשים למלחמה, היה ט' מהרהר לעצמו ברגעים שבהם שיחקו לפניו חברי קהילה מסוימת בעודו נשען לאחור, מלטף את סנטרו, מכווץ את עיניו האדומות.

יום אחד חזר ט' מטיול ולאחר ששמט מידו את הרצועה שנפלה על ראש הכלב המתנשם ושלף מכיסו את המפתח, גילה שדלת ביתו נעולה בפניו. כמה שלא ניסה להוציא את המפתח ולהכניסו שוב, כמה שלא שמע את בריחי המנעול מסתובבים שוב ושוב, כמה שלא בעט ובעט שוב ושוב ושוב, נותרה הדלת נעולה. לקולות ההתנשפות של הכלב ניסה להעלות בזכרונו את רגע עזיבתו את הבית, אולם לא ידע לקבוע אם התמונה שראה בדמיונו אכן מציגה אותו ואת פעולותיו מלפני שעה קלה או שמא זאת המחזה מופשטת של כל יציאותיו מהבית אי פעם, כשהיה טורק את הדלת, מסובב את המפתח ומוודא את פעולת המנעול במשיכת הידית, תוך זעזוע קל שגרם לצירים לרטון. רעיונות נוראים באו והשחירו את דעתו. אולי הדלת נעולה מבפנים, אולי חדר מישהו לדירתו וכעת יושב שם על הכסא המסתובב מול מסך המחשב, מקשיב לניסיונות התוהו שלו להיכנס ומחייך לעצמו בזדוניות? ט' הביט בחשש בעינית האפלה, ואחר הצמיד את אזנו לדלת העץ והקשיב לקול הדממה המוכרת שעלה מתוכה, קול נשימותיו. הוא נמתח לאחור, שלח את אגרופו לאוויר ונקש בעדינות. דבר לא נע ולא נשמע פרט להד דפיקותיו. הדלת נותרה נעולה. הוא הסיט את ראשו ופזל לעבר שלוש הדלתות של שכניו. כעת הקיפו אותו ארבע הדלתות החתומות, ותחושה מכאיבה, תחושת היותו עירום, תחושת בושה, כפתה עליו להשפיל את מבטו. אז ראה את הכלב שנשא אליו את עיניו ולשונו הגדולה והרירית משתרבבת מקצה לסתו הפעורה.

ט' הרים את רצועת הכלב ונפלט אל הרחוב.

הייתה שעת צהריים חמה, שעה ללא צל, וט' סבב תחת השמש ברחובות המסנוורים, נמשך בעקבות כלבו. הוא חש צורך לעשות דבר מה, ומוחו הקדיח שלל רעיונות שנראו כולם פשוטים ויעילים, כמו להתקשר לבעל הדירה או לגשת לאחד השכנים או למצוא פורץ מנעולים מקצועי ולספר להם על המקרה המוזר, הבלתי סביר, המצחיק, על אי הנעימות הקלה שקרתה לו, אך משום מה ידע שאין אלו אפשרויות מעשיות אלא חזיונות שווא. הוא נעמד במקומו לרגע ויעץ לעצמו להתבונן במאורעות האחרונים כמו ממרחק זמן רב, נקודה ממנה יראו יסודותיהם הקומיים. חיוך רגעי ומפתיע תקף את פניו כמו תגובה למכת חשמל לא צפויה. באותו רגע ידע במין ודאות מוזרה שהפתרון יבוא מאליו. זו היתה ודאות המתייחסת להרגל, להכרה של דפוס חיים, שממנה עלתה הידיעה שלא יתכן שלא יחזור לביתו, הרי לו אף פעם לא קורה כלום. בשעה הקרובה לכל היותר, אחר הצהריים או בשעות הערב, עוד הלילה יחזור. וזה סגור.

תוך שהיה ט' נטוע על אותו עוגן קיומי שהשליך מוחו, חיטט בכיסיו אחר כסף לקנות בו משהו שיהיה אפשר להכניס לפה. אולם כיסיו היו ריקים, כלום, לא שטרות, לא מטבעות, לא כספומט, אפילו לא תעודה מזהה כשלהי שתשכנע את פקידת הבנק להעניק לו גישה לחסכונותיו. שתישרף. שישרף הבנק. כלום. בהתאמה מעיקה למצב כיסיו הודיעה קיבתו על ריקנותה. גרונו כאילו יבש בין רגע ורתח מצמא. ט' שב ונבר בכיסיו, שידע שכולם ריקים, בבהלה מהולה בתקווה מוזרה, כשלפתע צץ בין אצבעותיו רשרושו של נייר שכנראה דבק לקרקעית כיסו האחורי, אבל, למרבה האכזבה, היה זה תלוש חינם קמוט ודהוי לתספורת אחת בלבד, עבור כלבו. מתנה מחנות החיות שבה רכש את מזונו היבש.

אובד עצות משך ט' את הכלב לכיוון מספרת הכלבים. גם שם לא הצליח להשיג איזושהי נקודת אחיזה אנושית, ותחושת בזות השתלטה על יתר תחושותיו, כי מרגע שנכנס לחנות החיות לא זכה אלא ללעגם של המוכרת והספר. הם צחקו להם יחד ושתו קפה על הדלפק. כשנכנס עם כלבו, הציג את התלוש שהסביר את סיבת בואו, מה שמחה ברגע את צחוקם והרחיק את גופיהם זה מזה. ספלי הקפה נותרו יחד להתקרר על דלפק הזכוכית והמוכרת לקחה מידו את התלוש, קמטה והשליכה אותו אל הפח, הצביעה בידה האחת לעבר החדר האחורי אליו נכנס הספר ובידה האחרת חייגה בפלאפון. כשנכנס ט' לחדר שמע אותה מקיימת שיחה חדשה.

הספר הצביע על כיסא פינתי בידו האחת ובאחרת לקח ממנו את רצועת כלבו. ט' התיישב ובהה בספר העושה את מלאכתו. הוא קיווה שהספר יפנה אליו בדברים, ותוך כדי שיחה יציע לו כוס מים מהקוּלר שעמד בפינת החדר, מאחורי המקרר והכיור. וגם אם לא יציע הרי תוך כדי שיחה, ברגע של הפוגה, יוכל לבקש בעצמו כוס מים, וכמובן שייענה ברצון. גם המוכרת יכלה להכנס פתאום ולשאול אותו אם ירצה קפה או תה או מים, שאלה שהיא מעבר לנימוס כלפי לקוח, שאלה שמבטאת יחס של אהדה בין בני אנוש. אבל לא, כלום, שישרפו. ט' ראה בדמיונו כיצד הוא מתרומם ודורס את דרכו אל הקולר, בוחר לעצמו את הכוס הנקיה ביותר מבין אלו שסודרו על מגבת לצד הכיור, ומאזין להתמלאותה במים הצלולים המרעישים בה כפגיעת שתן באסלה, בעוד מיכל המים המתרוקן נופח בועות. אך בכל פעם שהגיע לסוף החיזיון הזה, שנראה אפשרי להחריד, רפו מתניו והוא נותר לשבת במקומו.

המוכרת נכנסה פתאום, צוחקת, מחזיקה את הפלאפון, וניגשה אל הספר שעזב את מלאכתו, ובעוד היא מניחה את ידה האחת על כתפו, מיקמה את מכשיר הפלאפון בין אזניהם. הספר פרץ בצחוק וצחוקה של המוכרת התגבר, כאילו צחקה עכשיו עבור שניים. שעה קלה עמדו כך, מדברים, מקשיבים וצוחקים. ט' העביר מהם את מבטו אל כלבו שישב מולו והביט בו חזרה. איזו תנועת עיניים מחשידה, אילו תווים מוזרים החלו להציץ תחת פרוותו הרטובה והקצוצה למחצה, וט' חש בבהלה שהוא מכיר היטב-היטב את הדמות החדשה שהחלה להגיח מתחת לשיער הכלב ההולך וחסר. הוא עצם לרגע את עיניו בחוזקה, קימט פנימה את עפעפיו עד להכאיב, וכשפקח אותן, לאימתו, גילה מולו שרוע, עירום לגמרי, פעור פה ושמוט לשון, איש קטן ומכוער.

הספר סגר את הרצועה סביב צווארו הדק של האיש המכוער ותחב אותה לידיו של ט' בקוצר רוח. ט' קם וצנח חזרה אל הרחוב כמו חולה שהוקם משולחן הניתוחים טרם תפוג במלואה השפעת האתר.

והאיש הקטן דשדש בעקבותיו כמו זנב.

עיניו של ט' בחנו בגועל את האנשים שחלפו על פניו והמשיכו לדרכם מבלי לזכות אותו ואת הגמד העירום הנגרר אחריו, קשור לידו ברצועה הנמשכת מצווארו, במבט, בתנודת ראש או בסטייה הצדה. הגמד העירום עצר מידי פעם כדי להדביק את אפו לאחוריהם של כלבים משוטטים, הוא התנפל בשיניים חשופות על ציפור שנקרה פירורים מרצפת בית קפה, הוא התפלש על גבו בשלולית שחורה, הוא אף נצמד לילדה קטנה שהתרגשה מאוד מקרבתו וליטפה אותו בכל גופו. כשהתקרבו ידי הילדה לאזור מבושיו רקע הגמד ברגלו מהנאה, מה שגרם לילדה לצחוק בקול ולחזור על הדבר בעוד אימה עומדת לידה ומשקיפה בנחת ובשביעות רצון. ובכל זאת איש לא עצר והסתכל, כלום, כולם המשיכו בדרכם, כאילו כלום. רק כשהגמד נעצר פתאום ותוך קימוט גופו ופניו הטיל את גלליו במרכז הרחוב, התבוננו אנשים באי נחת גלויה, בט' דווקא.

נעשה ערב. תשוש מחום היום, בגדיו דבוקים לעורו ומגרדים בו, כואב מצמא ורעב, קרב ט' בברכיים רועדות אל ברזיה פינתית בשדרה. כבר מזמן השליך מידיו את הרצועה המיוזעת, אך לדאבונו המשיך הגמד לעקוב אחריו, וכעת הרים את עצמו אל קצות אצבעותיו, בעוד ט' גומע את מי הברזייה, וניסה למתוח את צווארו לכיוון הזרם. הגמד שלח את לשונו המצחינה והחל ללקק את המים שדבקו לשפתיו של ט'. ט' סתר לגמד. הגמד יבב. מישהו שעבר במקום הביט בו בסלידה. ט' הסתלק והגמד חזר ונדבק אל צלו בשתיקה, ורק הרצועה הנגררת על המדרכה השמיעה קול רשרוש מתמשך שהעיד על נוכחותו הקרובה.

בעצם לא התפלא ט' על הפורענות הזו שקרתה אותו. במקום כלשהוא, באחורי גופו, סמוך לנקודה בה נפגשו צווארו וראשו, נחה, אמנם עמומה כפס האור החודר לשנתו של אדם הישן ועינו פקוחה, הידיעה שחייו תלויים על בלימה, על שרשרת צירופי מקרים ממוזלים ששמרו אותו משך כל שנותיו ממפגש פנים אל פנים עם העולם הרע, המפלצתי, שעל שולי מלתעותיו הפעורות התהלך בעל כורחו בערך מהזמן שבו נעשה גדול מידי לצפות בפומבי בסרטים מצויירים. ובכלל תמיד היה אדיוט, חדל אישים, מעין שלומיאל, חסר תחביבים וכישרונות. היו לו שתי ידיים שמאליות, אף פעם לא בנה דבר בכוחות עצמו, מתי בכלל הצליח לתקוע מסמר ישר בקיר, בשתיים שלוש דפיקות חזקות כמו גבר? הוא היה מועד לתאונות קטנות ומבזות שלמזלו, ברוב המקרים, איש לא ראה, אולם איכשהו חש שהדברים האלה ניכרים, שעיניו אינן משקיפות על הסביבה אלא מספקות לכל המקיף אותו אפשרות להשקיף לתוכו פנימה. עם הזמן התפתחה בו תחושת היות עורו שקוף, שניתן לראות דרכו לכל מעשיו הפרטיים, תחושותיו הקטנוניות ורגשותיו הנלוזים. ט' הכיר את עצמו היטב, ועל כן חשש שאין לו סודות, שדימויו העצמי הרי טבוע על מצחו וניבט מתוך עיניו. זו היתה הסיבה שאהב כל כך את ביתו, שקשר אינטימי, המושתת על אהדה והבנה, שאמנם לקח זמן עד שנרקם, חיבר ביניהם. כשרק עבר לגור לבדו עוד היה נוהג ט' לצפות רבות מהחלון, כשמחצית גופו רוכנת אל ההמון הסואן שתחתיו, אך אט-אט נשאב פנימה ובילה יותר ויותר משעותיו בתוך הבית, עד שתריס החלון שהורד מאחורי גבו לא הורם עוד. עם הזמן התאים עצמו ט' אל הקירות הלבנים העירומים שהקיפו אותו וויתר גם הוא על בגדיו, ובחללים שביניהם היה מתהלך כאילו הוא ליבו הפועם של הבית. ואמנם, הסימביוזה שיצרו ט' ודירתו הולידה לבסוף את הכלב שהצטרף אל חייהם, וכך חיו להם שלושתם, וכמה מאושרים היו. המיטה והארון, האסלה והמקרר, מנעול הדלת הידני וברז המים, כמה אהב ט' את כל אלה, כמה אהב את ביתו, ומה יעשה בלעדיו, זה הרי לא יתכן, לא, לא יתכן שיחיה בלעדיו. מחשבותיו של ט' נקבו את עצביו ורגליו הסתערו בריצת אמוק...הביתה...הביתה...

ט' לא הביט סביבו, רק לפנים, אל הבית...הבית...הבית קורא לו, מושך אותו והוא נשאב אליו, וכל הפורענות האחרונה שהפרידה ביניהם, היא מסתלקת, מתנדפת כאבק המדרכות שתחת צעדיו הנחפזים, ולא תשוב עוד, לא תשוב עוד לעולם.

ט' קפא על עומדו והביט סביבו. הוא הכיר את צומת הרחובות שבו עצר, הכיר את הבניינים ואת הכבישים החוצים... ולא הבין דבר. כבר מזמן היה אמור להגיע הביתה, אך נראה שרק התרחק. ובכל זאת הוא בסביבה, קרוב-קרוב... ט' חזר לצעוד, מתון יותר הפעם, שלא יפספס אף פניה או עיקול חמקמק של הדרך, שנראה פתאום שהוסיפה או איבדה משהו מעצמה. הוא התחבר למסלול הקבוע והמוכר שהוביל אל ביתו, עלה את הרחוב המקביל, חצה את הכביש, עקף את הבניין שממול, ומצא את עצמו באותו צומת רחובות שבו ניצב לפני רגע. רגליו הסתערו. הוא הרס את דרכו בין רחובות, כבישים, דלתות, מדרגות, מעקים וחצרות, אך לא הצליח להגיע הביתה. על אף שנותר מוכר וידוע כמימים ימימה, השתנה המרחב, והוסיף להשתנות ללא הרף, כאילו לועג לו. הרחובות המריאו והסתחררו סביבו והתפרקו מקליפתם עד שצורתם הגרעינית לבדה נותרה. בתים וכבישים נעשו לקוביות, וקוים שנעלמו והופיעו חזרו ושכפלו את עצמם, קו וקוביה, קו וקוביה, קו וקוביה -

ט' נפל על ברכיו. מתנשף, לבו משתולל בחזהו, ניגב מעיניו את טיפות הזיעה הרותחות שנשרו ממצחו. הוא התבונן סביבו וגילה שנמצא בטבורו של גן משחקים קטן, חשוך ושומם. ברקע נצצו אורותיהם הלבנים של בנייני העיר ומעליהם פעמה נורה אדומה, כבה ונדלקת חליפות, חושפת את צלליתו האפלה של מנוף, שנח מיום עבודתו, אשר נפרשה על שמי הלילה.

ט' גרר את גופו התשוש אל הנדנדה וקרס לתוכה, מניח לתנועתה לערסלו, כשלפתע נחרד לקול יבבה שהלכה והתקרבה. הגמד המכוער הגיע ונעמד מולו, תולה בו את עיניו המטומטמות בארשת מתחננת. ט' הביט בו כלא מאמין. ביבבה העגומה, במבט הבכייני, היתה איזו דרישה, דרישה למזון, למים, להגנה וחום. היצור הקטן והעלוב הזה, הילדון המחליא הזה בא לדרוש ממנו את כל מה שאבד לו. ט' הדף אותו מעליו ודדה על האספלט הצמיגי אל מתחת לגשר פלסטיק שחיבר בין שתי מגלשות.

הילד המכוער הגביר את בכיו ושב ונדבק לט'. כמה שלא הדף אותו ט', חזר שוב. כמה שלא צעק עליו שישתוק ונהם לעברו רק הגביר את יבבותיו שחזרו על עצמן, שוב ושוב. ט' עצם את עיניו בחוזקה וראה בדימיונו כיצד הוא שולח לעבר גרונו של הילד את ידו האחת ובאחרת תופס את רגלו, מושך ומסובב ותולש אותה, ותוך הידוק אחיזתו בצוואר היצור המפרכס טוחן בשיניו את בשר הירך הנוקשה, מוצץ בהנאה את הדם החם, השוטף, ומתענג על צלילי העצמות המתפצחות. וכך המשיך וביקע את הילד בציפורניו, איברים איברים, עד שטרף את כולו. ט' פקח את עיניו. הילד לא היה שם. ט' נפל לאחור, סנטרו נשמט על חזהו, ידיו השתלבו על בטנו והוא נרדם כשנחירותיו ממלאות את הכוך הקטן שבין שתי המגלשות.

בבוקר המחרת יצא ט' מתחת גשר הפלסטיק ושפשף את עיניו שסונוורו מקרני השמש העולה. כפוף גב משך את גופו הדואב ברחובות העיר. דבר לא נראה לו מוכר עוד, לא הבינינים ולא הכבישים ולא העצים שהועמדו פה ושם. הוא לא הכיר את המקום אך ידע שאי שם באותו מרחב מסתורי נמצא ביתו וממתין לו, ועליו למצוא אותו. הוא נדד לאורך שולי העיר, כשלידו רצה מסילת הרכבת, ואט-אט הלך וצמצם את מעגליו והעמיק פנימה לעבר מרכזה. היה זה שיטוט של כלל חושיו. הדרכים נגלו לו מחדש ובאופן טבעי השתלבו זו בזו. כביש התמזג בכביש. מדרכות צמחו זו מזו. בניין אחר בניין התקפל וגילה את שהסתיר מאחוריו: פרפריות אדומות וזעירות המסתחררות בתוך שעוני מים, שעלו מאדמתן של חצרות קטנות ומוצלות, ובלוני המתכת שלצדן לחשו אודות זרמי המים והגז השוטפים תחת הבתים והמדרכות, בתעלות ביוב וצינורות מחלידים, שכמו מערכת עורקים ממלאים את פנים העיר זרמים נעים, מווסתים, ניתזים ונחסמים. ט' העמיק וחדר והרגיש שהוא הולך וקרב לנקודה כשלפתע כמו מבטן האדמה התרוממה יבבה עצומה שהקפיאה אותו במקומו. הוא הביט סביבו בחרדה וראה איך המכוניות שבכביש נעצרות כולן, והאנשים שבתוכן יוצאים החוצה ונעמדים מולו. גם האנשים על המדרכה פסקו מהליכתם ונעמדו. ט' הפנה את ראשו וראה שמוכר הקיוסק שלפתחו נקלע והלקוח שמולו קטעו גם הם את שטף דיבורם, זקפו את קומתם ובהו לרצפה בסבר פנים זעוף. היבבה הלכה וגברה והפכה לזעקה רמה שמילאה את האויר כולו. דבר לא נשמע פרט לזעקה. ט' המשיך לסובב את מבטו בין המוני האנשים שנטעו לפתע על מקומם, מאוחדים בקפאונם. הוא השפיל את מבטו ואז נחו עיניו על סיבת הדבר. עמוד השער בעיתונים שנערמו בפתח הקיוסק גילה לו שזהו יום הזיכרון. ט' חייך לשמע צפירת האזעקה ונעמד דום. תחושת רוגע פשטה מקודקודו אל רגליו, והוא הבין שבעוד כמה רגעים, כשתדעך הצפירה והוא ישוב לצעוד יחד עם שאר האנשים ברחוב, תקח אותו התנועה השבה למסלולה הביתה.

אבל הצפירה לא פסקה, לא נחלשה ולא גברה, אלא אחזה באותו טון צורם וגבוה והמשיכה והמשיכה. ט' הביט במבוכה לעבר האנשים שסביבו, שמצדם החלו גם הם להגניב מבטים זה לזה. מוכר הקיוסק משך בכתפיו כלפי הרמת גבותיו של הלקוח, אך כמו כולם, הם הוסיפו לעמוד. עיניו של ט' צנחו שוב אל העיתון. הוא התבונן בעשרות הפרצופים הזרים שנפרשו על עמוד השער, שורות שורות, במסגרות שחורות, ולאחר שעה קלה שבהה בכולם יחד החל, מאחר והצפירה המשיכה, להתעמק בכל אחד ואחד. פנים מכוסי זקן שהתבלטו בין שאר התמונות גרמו לט' להעביר את ידו על סנטרו והוא חש בשערות הארוכות שהסתבכו בין ציפורניו. תמיד זה היה כך. בזמנים שבהם היה מובטל מעבודה, כאילו תוך ניחוש של מצבו החומרי, האיץ גופו את קצב צמיחת הזיפים. הצפירה נמשכה ונמשכה. ט' מישש ומישש את שערות זקנו ובהה בפרצופו המזוקן של האלמוני, ותוך שהצפירה נמשכת ונמשכת ידע לפתע שכמוהו, לא יחזור הביתה לעולם. באותו רגע נדלק נייר העיתון באש, שדות קטל בוערים נתגלו מעבר לפרצופים ההולכים ונאכלים, האדמה בערה, האש גבהה וטיפסה אל השמיים ואחזה בעננים. רוח סוערת הסתחררה והלהבות זינקו מענן לענן. ברקים נפלו לארץ. הארץ הזדעזעה ונבקעה. לבה גועשת פרצה. סופת תופת שאגה. היה זה קץ הפלנטה, סופו של הכוכב. אינספור חלקיקים רותחים, זעירים, התפזרו ונמשכו אל החלל הריק, אל האינסוף.

ט' נותר עירום לגמרי, בגדיו התפוררו מעל גופו בעוד שצחוק רועש, מפחיד ומרושע עלה ופרץ מתוך גרונו. והוא רץ, עירום וצוחק, בין האנשים העומדים, נטועים למקומם בצפירה הבלתי נגמרת, צווח את הדברים האיומים והנוראים ביותר שעלו בדעתו, אלה הדברים שהצחיקו אותו כל כך. גל של קולות התרומם סביבו וט' גלש לתוכו, מקשיב לצחוקו המהדהד אליו חזרה, וסוחף אתו את שאר המילים שכוונו כולן כלפיו: מה זה צריך להיות-חי- חי- חי- חי- גועל נפש-חי- חי- חי- חי-זוועה- בושה וחרפה-חי- חי- חי- חי- מי זה היצור הזה-חי- חי- חי- חי-

ואיש לא ידע מיהו.  

  

 יהונתן דיין הוא חוקר ספרות, מורה, עורך ומתרגם.                                    

פרודיה בדיעבד: ביאליק-המאירי-פוגל

פרשת המערכון של אביגדור המאירי ותיאטרון "הקומקום" שעניינה דוד פוגל, הרקע לפרסומו, ומעורבותם של ביאליק והמשורר פסח גינזבורג בביקורת המשתלחת על פוגל ושירתו, עולים, כידוע, מתוך שני פרקים בספר זיכרונותיו של המאירי: ביאליק על אתר שהופיע בשנת 1962, ורק מתוכם. המאירי לא ציין תאריכים, אולם מתוך מקומו של תיאטרון ה"הקומקום" בפרשה, שתכניתו הראשונה הועלתה ב 1 במאי 1927 והאחרונה (התשיעית) בחג החנוכה, דצמבר 1928, אפשר לקבוע כי זוהי מסגרת הזמן הרלבנטית.

שני "פרקי פוגל" המשחזרים, לכאורה, מפגש אותנטי: ביאליק-גינזבורג-המאירי בזמן פעילותו הקצרה של "הקומקום" (1927-8), משקפים את עמדתו הפואטית, את הלך רוחו ואת האינטרסים הספרותיים של המאירי במהלך שנות ה-50 וראשית שנות ה-60, היא תקופת ההתעוררות המרשימה, המאוחרת, אולי חסרת התקדים של יצירת פוגל. המאירי שחש עצמו נדחק ונשכח באותה עת, וכפי שמציין אבנר הולצמן: "המאירי [...] הונע כל ימיו על ידי תחושת קיפוח, והתלונן בלא הרף על שאין מכירים בערכו [...]", מנסה לקיים על גבו של פוגל מעין קרב מאסף על מעמדו במרחב המודרניסטי של השירה העברית.

לחיזוק עוינותו הפואטית והאישית ביחס לפוגל, נתלה המאירי במעמדו של ביאליק, וביצירת מצג שווא פרודי באופיו, שכמו משחזר תשתית ביקורתית חריפה אודות פוגל כבר מן המחצית השנייה של שנות ה-20. בעצם שחזור האירועים, אשר ספק רב אם נתקיימו, מנסה המאירי לקעקע את חשיבותה ההיסטורית של שירת 'בודדי הדרך' המאופקת והמופשטת, להבנתו, נוסח פוגל. בכך המאירי מנסה גם לייצב את מעמדו שלו כמשורר המביט "מעל פסגת הר הצופים", פורץ גבולות ומחדש דרכים, חיזוק מתמשך לחלק מדבריו החיוביים של ביאליק בהרצאתו "על הספרות העברית הצעירה" בשנת 1926, בהם הוא מכריז ש "ספרותנו חייבת לו תודה על הטון החדש שהכניס [...] בו מתחילה השירה החדשה".

אביגדור המאירי

עם זאת, יש לציין שבדברי ההערכה שלו על המאירי, לא נמנע ביאליק מהערה מקדימה הקובעת כי "לא הכל אצלו [אצל המאירי] אמת".

ספרו של המאירי: ביאליק על אתר, שכאמור הופיע בשנת 1962, נבחן במאמר ביקורת בולט (ואולי יחיד), של משה אונגרפלד שפורסם בדבר. לצד דברי שבח עקרוניים, העמיד אונגרפלד  בספק את אופי זיכרונותיו של המאירי:

"[...] מאז הושמעו ונרשמו הדברים האלה, עברו עשרות שנים ובתקופה ארוכה כזאת, נתעכלו ונתבשלו הדברים בלבו של אמן בעל יצרים ושל משורר בעל מזג סוער ותאב-קרב, האוהב לשחות נגד הזרם ולכבוש בסערה. [...] לא בכל מקום כאן מוסר המאירי את הדברים בלשונו של ביאליק, אלא בלשונו הוא. [...] ויש שהם עברו תחילה את כור ההיתוך של עולמו הרגשי, הפיוטי וההגותי וקִבלו על כן הטעמה, צבע, צליל אחר".

אביגדור המאירי, ביאליק על אתר, 1962

לעמדה זו מצטרף אבנר הולצמן, המציין במקומות שונים, ש"יש מקום לפקפק באותנטיות של השיחות בארבע עיניים בין ביאליק להמאירי המשוחזרות בו", וכן ש "המהימנות התיעודית שלו מוגבלת".

אף על פי כן, למרות אמינותו המפוקפקת של ביאליק על אתר, שנידונה, כאמור, כבר בשנת 62, מתייחס דן פגיס, בחלק המבוא של כל שירי דוד פוגל בעריכתו, שהופיע בשנת 1966, לתיאורו של המאירי, שאינו ניתן להצלבה ולאימות מכל מקור אחר, כאילו היה אמת היסטורית. פגיס אינו מתייחס כלל לשאלת מהימנותם של הדברים, וכך נוהג גם אהרן קומם, המקבל בספרו האופל והפלא ללא ערעור את פרטי תיאורו של המאירי. דן מירון במאמרו הגדול על "תולדות התקבלותה של שירת פוגל" תוקף את פגיס על עמדתו, וכותב בין השאר:

"אמנם אין לעוינות זו [של ביאליק כלפי פוגל] ראיה מפורשת אלא בדברי אביגדור המאירי, עד עוין במוצהר, שמותר שלא לסמוך על דבריו באין להם חיזוק ממקור אחר. פגיס, חוקר זהיר, שבוודאי לא היה מקבל עדות בנסיבות דומות מאחד מיריביו של משה אבן עזרא, מקבל ללא עוררין את עדותו של המאירי משום שהיא משרתת את הצרכים התרבותיים שעמם הוא מזדהה".

 הערה חד משמעית זו של מירון אינה מפריעה לו כלל לקבל בשלמותה את עדותו של המאירי המוצגת בביאליק על אתר. מירון מזהה אמנם וריאציה פרשנית של ביאליק את פוגל, המרמזת, לדעתו, על אמינות פוטנציאלית של הדברים, אך הוא מקבל ללא היסוס את פרטי התיאור של המאירי ובמיוחד את פרשת המערכון עבור "הקומקום", ומציין: "בסופו של דבר הוא אף "העלה" את פוגל על בימת התיאטרון הסאטירי שלו "הקומקום" כגיבור "מחזיה" [המאירי כותב: "מחזית"].

המערכון משרת את עמדתו של מירון בכך שהוא מהווה "עדות לפרסומו הניכר של פוגל בשנות העשרים [...]", מערכון המלמד, לטענתו, על מציאות הפוכה מזאת שאנו רגילים להציג בדיבורינו על פוגל ה"שכוח". לצד פגיס, קומם ומירון, אפשר להזכיר גם את דן אלמגור, יוחנן ארנון, יצחק בקון, מיכאל גלוזמן שאף מתרגם לאנגלית קטעים מתוך דבריו, לכאורה, של ביאליק, לילך נתנאל, שלזכותה יאמר שהיא נוקטת מידה רבה של זהירות, ורבים אחרים, שאימצו כמעט ללא היסוס את תיאורו של המאירי מתוך: ביאליק על אתר, על פי עמדתם האפריורית בשאלת מקומו ומעמדו של פוגל במרחב הספרותי.

ומה עשה המאירי בספר זיכרונותיו? בפרקים: "אתה מתלוצץ" ו "שירת אושכי בושכי" המשחזרים, כאמור, אירועים משנת 1927/1928, הוא מוטרד מן ה"אימאז'ים", בלשונו, בשירת פוגל, מזדרז אל ביאליק ומציג בפניו את השיר: "רגלי בקרקע-היום תטבענה" שהופיע בכתב העת הדים. אגב, ההיתלות בפרסום מתוך הדים, דווקא, בעריכת יעקב רבינוביץ ואשר ברש, מהדהד כסיפור משני את פרשת 'הדים-המאירי' משנת 1922, שנגעה ליצירת טשרניחובסקי וחשפה עימות כבד בין רבינוביץ וברש לבין המאירי. 

המאירי מצייר את ביאליק על ביקורתו המתלהמת כמי שאינו מכיר כלל את דוד פוגל. ביאליק מכנה אותו מתוך זלזול: "מוטל או גצל פוגל", אינו מגלה כל סימני היכרות מוקדמת עם יצירתו, ומתוך סקרנות, כדי לראות עד היכן דברים מגיעים, הוא מבקש שיושאל לו ספר השירים של "אותו פוגל", ומוסיף: "כדאי לראות, איך אפשר למלא ספר שלם באושכי-בושכי כזה!" (ב "אושכי בושכי" הכוונה היא: קשקושי מילים. ייתכן ומקור הביטוי הוא שתי מילות כישוף שמובנן: יום ולילה).

האם לא הכיר ביאליק את פוגל וספר שיריו? משה אונגרפלד, מזכירו האישי של ביאליק, ומנהלו הראשון של "בית ביאליק" מציג בין מכלול תמיהותיו גם תמיהה בעניין זה כבר במאמרו החשוב בדבר על ספרו של המאירי:

"הנה מוסר המאירי את דברי הביקורת השלילית מאוד, שהשמיע ביאליק על דוד פוגל, בשעה שפסח גינזבורג קרא לפניו מתוך ספר השירים. ספר זה, עם הקדשה יפה מאת פוגל, שמור בספרייתו של ביאליק, שהודה אגב למחבר במכתב מיוחד על ששלח לו את ספרו". 

עותק של לפני השער האפל שהגיש פוגל לביאליק אכן קיים ב"בית ביאליק", ובידיי צילום ההקדשה שנדמה כי לא נידונה עד כה בהקשר ליחסי ביאליק-פוגל ולא הוצגה כלל. פוגל כתב: "לח. נ. ביליק בהערצה/ דוד פוגל/ וינה, 14 ביוני 23..

אם כן, ביאליק הכיר במועד המשוער של הפרשה (שנת 1927/1928) את ספר שיריו של פוגל ואף טרח להודות לו במכתב מיוחד (המכתב לא אותר, אבל לאור אמינותו של אונגרפלד, אפשר להניח במידה רבה של וודאות שהוא אכן נשלח). יצירת מצג השווא של המאירי כאילו באותה עת לא ידע ביאליק מיהו דוד פוגל אין לה על מה לסמוך. גם טענה אפשרית כאילו נשתכח הדבר מליבו של ביאליק, ושענה במכתב מנומס בלבד אינה מתקבלת על הדעת. אם שיר בודד של פוגל עורר, על פי המאירי, את תגובתו הנסערת כל כך של ביאליק הכוללת ביטויים מזלזלים ופוגעניים נוסח: "עם הארץ"; "בור ריקא"; "שמים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו, נחשי-ארס ועקרבי-רעל, צריך לשים לו עקרב של פרומביא לתוך פיו ולרסן אותו, שלא ירעיל את הבריות בלהגו"; "דגנראט"; "טפו, שקץ תשקצנו"; "שארלאטאן מסוכן", הרי שרפרוף קל בשבעים ושניים שירי "לפני השער האפל" שהגיע לידיו, בוודאות, כארבע שנים קודם לכן, היו נחרטים היטב בזיכרונו.

המאירי ממשיך ומגבש את המתקפה על פוגל בצרפו את פסח גינזבורג למפגש עם ביאליק. גינזבורג נכנס במפתיע לביתו של ביאליק ומגלה בקיאות ביצירתו של פוגל. הוא פונה לביאליק ואומר לו על פי עדות המאירי:

"אתה מתפלא שאינך מבין את השיר? אגלה לך את הסוד: פה אין מה להבין. אני מכיר
 את פוגל, דיברתי אתו, ולא פעם. הוא אומר, שאת השירים לא צריך להבין."

כאן ממשיך המאירי ומביא את דברי גינזבורג בתוך מירכאות, כשהוא [גינזבורג] מצטט את דברי פוגל המפרש את פשר סודו:

"די להבין את המלים, הלא כל מלה היא עצמה סמל, והאם לא די לך במחרוזת של סמלים, זאת אומרת, של יהלומים, שנפש האדם יצרה אותם בלחץ של-דורות על דורות מפחם של צמחי-ענק שרופים עד שהפכו לאבנים יקרות – לעדי-עדיים על גוף-האשה, שהוא שוב סמלו של שיא התשוקה: האהבה!? ".

בשלב זה המאירי ממשיך ומתאר את גינזבורג המוציא מכיסו פיסת-נייר, מוסר אותה לביאליק ואומר: "הנה רשמתי את דבריו מלה-במלה". ה"תיעוד" המגוחך של המאירי מתאר את גינזבורג כמי שמגיע במפתיע מבלי שיידע כי ידובר בפוגל, זוכר בעל פה ובמדויק דברים שאמר לו פוגל (מתי?), ומגדיל לעשות כשהוא שולף פתאום מכיסו פיסת נייר, בחזקת: 'במקרה הכינותי מראש', ובפיסת הנייר דבריו של פוגל כפי שרשם גינזבורג מלה-במלה. מן התיאור המוזר הזה עולה שגינזבורג הסתובב עם פיסת הנייר ובה דבריו של פוגל  כאילו היתה אבר מאברי גופו. מדוע החזיק גינזבורג בכיסו את הנייר? מתי רשם את הדברים? (כאמור, אל המפגש הוא הגיע, על פי תיאורו של המאירי, במפתיע, וכשהנייר כבר בכיסו). אגב, מתיאורו של המאירי עולה כאילו גינזבורג הוא ארכיון מהלך. בהמשך, כשהשלושה מדברים על עזרא פאונד שוב חוזר גינזבורג על 'מעשה הקסמים' של שליפת נייר מן הכיס, ובו מעין תקציר תורתו של המשורר.

פסח גינזבורג

 ולעצם תוכנם של הדברים. הרעיון המושם בפי פוגל כי את השירים לא צריך להבין, די להבין את המילים, מהדהד באופן ברור, אם כי בהיפוך, את בחירת המילים ממש ואת אופני הניסוח של המאירי בסוף שנות החמישים, שנים ספורות בלבד לפני הופעת: ביאליק על אתר. בשיחה שערך המאירי עם שמעון גן ב 12 ביולי 1957, מספר המאירי:

"מעולם איני כותב שיר אהבה בלי מודאֶל [...] אני מתכוון למישהי. וכך קרה שכתבתי שיר לאשה צעירה ויפהפייה (לפי טעמי). וכשמסרתי לה את השיר, באה ואמרה: איני מבינה אף מלה אחת. זאת אומרת: היא מבינה כל מילה, אך אינה יודעת למה אני מתכוון.

 אם כן, בעוד שפוגל טוען, לכאורה, מפי גינזבורג/המאירי כי די להבין את המילים כדי להבין את השיר, הרי שהמאירי המאוחר מראה כיצד אשה צעירה, לה כתב שיר, מבינה כל מילה בשיר אבל לא מבינה את כוונתו.

ברור כי המאירי חושף בביאליק על אתר של שנת 1962 את אופני החשיבה שלו באותה עת, משבש או מהפך אותם ומציגם כדבריו המצוטטים של דוד פוגל, אי-שם בשנות ה-20.

לבד מכך, במאמרו משנת 1931: "לשון וסגנון בספרותנו הצעירה" מבחין פוגל בין לשון ויוצרים בעלי לשון לבין סגנון ובעלי סגנון. פוגל רואה בלשון לא יותר מ"סכום של מלים, ביטויים ונוסחאות", ואילו הסגנון הוא הביטוי הפרטיקולארי בעל הערך של הסובייקט היוצר. ההבדל בין לשון וסגנון, טוען פוגל, הוא "ההבדל שבין שיגרה לצורה עצמית". מכאן שהעֶמדה המודבקת לפוגל כאילו בשירה די להבין את המלים, עומדת בניגוד לעמדתו אודות "תפיסת עולם עצמית"; "עצמיות נפש היוצר" ו "הטון החדש" כפי שהיא עולה ממאמרו. גם אופני הניסוח של המאירי המשקפים, לכאורה, עמדות ומחשבות של שנות ה-20, אינם אלא עמדותיו בעת הופעת "ביאליק על אתר", עמדות העולות בַשיחה הנערכת עמו בסוף שנות ה-50. כך, משווה המאירי בספרו בשמו של גינזבורג את אופי שירתו של פוגל לרוח תזזית האוחזת בעולם ומוסיף לכאורה ממרחקי שנת 1927/1928: "והוא הדין בַציור, שקוראים לו "אבסטראקטי". בראיון שערך המאירי בשנת 1957 הוא אומר דברים זהים לשונית ובאותו הקשר ממש (ולא ביחס לפוגל): "והוא הדין בציור. הציור האבסטראקטי [...]".

מצג השווא של פרישׂת זיכרונות משנת 1927/1928, אך בפועל חשיפת עמדותיו בשנות ה-50 וראשית שנות ה-60 עולים באופן ברור בפרשת המערכון עצמו. הרעיון למערכון המפורסם שהמאירי מספר את תמציתו בספר עולה מתוך קשקושי המלים שביאליק כמו מוסיף על דבריו המופרכים, לכאורה, של פוגל:

"ביאליק קרא, תחילת המשפט העקלתון [שמביא גינזבורג והוא של פוגל, לכאורה] בלחש ואת סופו בקול רם: -"... לעדי-עדיים של גוף-האשה, שהיא שוב סמלו של שיא התשוקה: האהבה" והאהבה היא שוב סמלה של סעודת הבקנים בברק הקרח בצנוקל הסיטוק תלנגר קפיח הדוסלת!".

המאירי מאמץ את העיקרון וכותב עוד באותו הלילה את המערכון עבור "הקומקום" אודות עורך כתב-עת מודרני בשם: "תהודה" (רמז להדים), החוזר לביתו ומוצא על שולחנו כתב-יד כתוב במכונה. מתוך כתב-היד הוא קורא מיני סימני דפוס, אותיות סופיות באמצע מלים ומשפטים חסרי משמעות נוסח: פם ארקף לחי קרא אטון/צצץצ צמנחיב, לךםסת [...]. העורך אינו מבין אף מלה, אולם כשהוא קורא את כותרת נייר המכתבים: "אחים גצליהו את פוגלמילך" הוא מבין כי זה שיר מאת המשורר המודרני פוגל! כשהוא פונה לאשתו אינוואלידיה ושואל האם המשורר פוגלמילך שהיה בביתם אמר דבר מה, היא עונה לו: "איזה משורר? איזה שיר? היה פה הסוכן למכונות כתיבה והשאיר דוגמה לאותיות!". העורך פוסל את דבריה בטענה שאינה מבינה בשירה מודרנית, השירה של המאה העשרים ואחת, קם וממהר לבית הדפוס. המאירי ממשיך ומספר כי "ביאליק ישב ב"קומקום" וצחק בהנאה למחזית הקצרה".

המאירי מייצר פרודיה מיד שנייה על טקסט מדומיין של פוגל, ולמעשה, מעמיד מה שלינדה האטצ'ון בספרה על הפרודיה רואה כ"חזרה מתוך מרחק ביקורתי".  באמצעות עקרונות של הגזמה, אי-התאמה ועיוות שבבסיס המערכון, מגלה המאירי התנגדות (para) לשירה  (ode)של פוגל (= פרודיה) ופגיעה בקוהרנטיות שלה. הגחכתו של פוגל באמצעות סימני הדפוס המקריים של מכונת הכתיבה, מותירים את כתיבתו על ערכי ההופעה של המסמן הכתוב. זו, על פי המאירי, שירה שהקיום הלשוני שלה נטול משמעות רפרנציאלית, שפה ריקה, אוסף של סימנים שרירותיים ולא אפקטיביים, המשבשים את הסטטוס הנורמטיבי של המקור.

כל חוקרי פוגל שנדרשו למערכון קיבלוהו כמובן מאליו, כאילו צפו בו בעצמם. מכולם מרחיק לכת מירון המייצר איזו מלאות נרטיבית, מוסיף פרטים משלו ומציין כמו מתוך דברי המאירי כי ביאליק ישב "בשורה הראשונה, צפה בהתעניינות, פרטים שלא היו ולא נבראו בדבריו של המאירי.

חשוב מכך, מירון רואה, כאמור, במערכון עדות לפרסומו הניכר של דוד פוגל בשנות ה-20, ומוסיף:

"אל מדור הקריקטורות לא יבקיעו אלא אותם אנשים שחצו סף מסוים של מוניטין, והלעגתם לא תבוזבז על קהל שאינו יודע מי הם ומה הם מייצגים. המאירי, בכל שנאתו לפוגל, לא היה מעז להעלות את "פוגלמילך" שלו על בימת תיאטרון סאטירי בידורי, הפונה אל קהל רחב (אמנם, יש לזכור, הקהל העברי ה"רחב" של שנות העשרים היה שונה לגמרי באופיו וברמתו התרבותית מן הקהל של ימינו), אלמלא יכול לבטוח בצופיו, שהשם "פוגל" מוכר להם ומזוהה אצלם עם השירה החדישה, האקספרימנטלית [...]".

מירון נתלה במערכון כדי לנתץ את אפשרות הנידחוּת והשכחה של פוגל, בחזקת:" מתי נחדל לגלות את פוגל?" (שם מאמרו המפורסם מ 2 ביוני 1987). אין ספק שדבריו אלה של מירון מתמיהים ביותר. אם ברור לו לגמרי שהקהל העברי בשנות העשרים הכיר את שירת דוד פוגל, ואף יותר מכך, זיהה פרודיה על סגנונו הפואטי, איך ניתן להסביר שזמן קצר בלבד לפני הצגת הפרודיה ב"קומקום", ביאליק במפגש, כביכול, עם המאירי וגינזבורג לא הכיר כלל את פוגל ואת ספר שיריו שהופיע כארבע שנים קודם לכן? האם ייתכן שקהלו של הקומקום מכיר ביסודיות את פוגל, ואילו ביאליק, במקומו הכל כך מרכזי במערכת הספרותית, לא שמע עליו מעולם?

לנוכח כל זאת, עולה השאלה המטרידה מכל: האם העלה המאירי ב"הקומקום" את המערכון אותו הוא מתאר בספרו משנת 1962? האם קיים כתב-יד או כל מקור אחר שעשוי להעיד על עצם כתיבת המערכון על פוגל? התשובה על שתי השאלות היא: לא. מפתיע עד כמה חוקרי פוגל המזכירים בדבריהם את המערכון של המאירי לא הצליבו מידע, לא ניסו לבחון את אמיתותו, וקיבלו, בסופם של דברים, את סיפורו של המאירי בשלמותו.

ובכן, עיון מדוקדק בַרפרטואר של הצגות ותוכניות התיאטרון הסאטירי הארץ-ישראלי: "הקומקום", מגלה שהמערכון עליו מדבר המאירי בספרו מעולם לא הוצג. החל מן התוכנית הראשונה שהועלתה ב 1 במאי 1927 ועד התוכנית התשיעית שהועלתה בדצמבר 1928, בכלל זה בתוכניות ונשפים מיוחדים של "הקומקום" אין עדות לַמערכון. רשימת התוכניות ששוחזרה בעבודתו של חוקר "הקומקום" דוד אלכסנדר, מסתמכת על תוכניות מקוריות ששרדו ועל חומר ארכיוני והיא קרוב לודאי מדויקת. אם לא די בכך, הרי שבדיקה בארכיון המאירי שבמכון 'גנזים' הכולל גם את כל החומרים הקשורים ב "הקומקום", ועיון בארכיון "הקומקום" שצולם מ"גנזים", הועבר וסודר מחדש בארכיון התיאטרון שבאוניברסיטת תל-אביב, מראה שאין כתב יד של המערכון. טענה אפשרית שכתב היד של המערכון לא שרד ובמקביל גם רישום המערכון בתוכנייה לא בוצע, היא הצטרפות מקרים רחוקה מסבירות. יש להדגיש, שככל הידוע, להוציא דברי המאירי, לא הוזכרה בכתובים כל עדות למערכון הזה. ועוד, היכרות עם חומרי "הקומקום" מלמדת כי אין זה סביר שמערכון העוסק במשורר עברי מודרני, משורר מסוים, החי בפריז ולא שותף, באותה עת, למציאות הארץ-ישראלית תעמוד במרכזה של פרודיה ב"קומקום". תיאטרון סאטירי זה עסק בכל מערכוניו במערכת החיים של הישוב, ובמקרים מיוחדים בפרודיה על דמויות מסדר הגודל של צ'ארלי צ'פלין. דוד פוגל? הוא לא היה רלבנטי עבור "הקומקום".

עם זאת, בדיקה שערכתי בחומרי "הקומקום" העלתה ממצא מפתיע. המאירי אכן כתב איזה דבר דומה. מערכון בשם: "משורר מודרני: חידה במערכה אחת" מופיע בכתב ידו של המאירי על נייר של "הקומקום".

מתוך: "משורר מודרני: חידה במערכה אחת"

קריאה במערכון שנכתב בעצם ימי "הקומקום" מגלה שזהו טקסט תאום, המחזיק ארגומנט זהה למערכון המתואר בספר "ביאליק על אתר", ובו עורך-דין המוצא על שולחנו פתקים מסתוריים הכתובים במכונת כתיבה. בפתקים רשומים מיני משפטים לא ברורים נוסח: "פינג! פונג! רפי נמה/אני המלך את המלכה/כל היודע מי ומה/אותיות גדולות וקטנות/וגם מספרים עם כל הסימנים".  עורך הדין משוכנע שמדובר בכתב יד של משורר מודרני החותם בשם: שלמה מלך בולקה. ידידו של עורך הדין, רופא עצבים בשם ד"ר מרוִיח מגלה בכתוב סימנים למחלה נפשית המאפיינת אדם שהדפיסו לו איזה דבר שיר או אפילו פרוזה ומאז חושב את עצמו למשורר. לאחר זמן מגיע אותו אדון בולקה. עורך הדין ורופא העצבים מתייחסים אליו כאל משורר מודרני ואילו הוא בעלבון אומר: "אני לא באתי הנה, בשביל שהאדונים יתלוצצו בי. אני באתי אל אדוני להציע לו מכונת כתיבה מן הפירמה רמינגטון".

רמינגטון

הטקסט הזה שאינו מזכיר כלל את דוד פוגל בשמו ואשר גם הוא לא הוצג בסופו של דבר בתיאטרון "הקומקום", הוא המקור למערכון בביאליק על אתר משנת 1962.

אם כן, האפשרות לראות במערכון המוכר מתוך הספר עדות לפרסומו של פוגל מתבררת כבלתי אפשרית. מעמדו של פוגל בשנת 1927/8 לא היה כה מרכזי כדי להטריח את המאירי בכתיבת מערכון אקסקלוסיבי אודותיו ולהציגו בבמה כה פופולרית כמו "הקומקום". כפי שמראה המערכון שבכתב היד, המאירי נדרש לסוגיית השירה המודרנית, אך בסופו של עניין לא הטריח את הצופים בתיאטרון בסוגיות שירה, ז'אנר וסגנון.

במהלך שנות החמישים מצב העניינים השתנה בתכלית ומעמדו של פוגל כמשורר חשוב ומרכזי התבסס באופן חסר תקדים בשל סיבות פואטיות-אסתטיות ומתוך התקרבות לדמותו בעלת התחושה האוניברסלית, שהצטיירה כאנטי-לוקלית, ומרוחקת מעמדות כוח ומאידאולוגיה קולקטיבית. זה היה האיום האמיתי עבור המאירי ההולך ומאבד את הרלבנטיות שלו ואת מעמדו ההיסטורי בתוך הזירה הספרותית המודרניסטית. בסיטואציה הפיקטיבית והמניפולטיבית שייצר המאירי בשנת 1962 ובמיוחד ב 'מערכון שלא היה' הוא נשען על טקסט מן המוכן הנהנה ממידה ידועה של אותנטיות; שיבץ בַתבנית המוכנה את דמותו של פוגל; חיזק באופן משמעותי את עמדתו ב "הופעת אורח" של ביאליק שאינו עוד בסביבה, ייצר מעין פרודיה בדיעבד, 35 שנים לאחר מעשה, והציג אותה כמו בתוך סביבה הדוחה את פוגל מעל פניה עוד בראשית דרכו. עלייתה של אופציית פוגל לנגד עיניו של מתחרה כהמאירי, כמוה כהשכחה של מפעלו הספרותי. מלחמה על מעמדו בעת פריחתו של פוגל  ודאי נראתה לו להמאירי כמלחמה אבודה ופתטית. הופעתן של עשרות רשימות על פוגל בשמונה השנים שבין פרסומיהם של משה בן-מנחם ונתן זך ב-54 ועד למאמרו של גבריאל מוקד על פוגל המספר ב-62; תחילת עבודת הכינוס והמחקר של דן פגיס, שעתידה להופיע מספר שנים אחר-כך;  כניסת שירתו של פוגל לכותלי האקדמיה דרך שמעון הלקין, וכן עוצמת ההשפעה של בנימין הרושובסקי (הרשב) בקריאה בטקסטים של פוגל, לא אפשרה כל התנגדות של ממש. ניסיון בדיעבד לקעקע את מעמדו של פוגל בעודו בחיים, בטרם נסק לגבהים של שנות ה-50 וה-60 נראָה אפשרי הרבה יותר.

דוד פוגל

המאירי נקט, אם כן, באסטרטגיה אינסטרומנטאלית של הישרדות ספרותית שהצטרפה למהלך של שיפור עמדות לקראת הרגע החשוב ביותר בהיסטוריה הספרותית שלו - הופעת הספר: "בלבנת הספיר" בהוצאת "מוסד ביאליק" במהלך שנת 1962, מעט אחרי הופעת "ביאליק על אתר". בפתח ספרו, שהוא המבחר הגדול והמסכם של שירתו, כתב המאירי:

"שירים שלִקט בעל השיר בשדה שירתו אחד מערוגה ושנַים מגן. בספר הזה צררם וקִבץ פני שירתו לעמוד אל פני דור נולד".

נדמה שכשל.

פרשת התקבלותו של דוד פוגל סבוכה ונפתלת, ויעיד על כך, הגילוי, לאחרונה, של כתב היד, שזכה לשם: "רומן וינאי". סיפור שאינו נגמר. מבחינה זאת, לפחות, לעולם לא נחדל לגלות את פוגל.