מרחב| מקום: 9 הערות

1.

מרחב, מקום, חלל, סביבה, אתר, מתחם, תחום, נוף, שטח, ממד, מישור, חבל, חלקה, אזור, נקודה, רקע, תפאורה. מכלול של מונחים הנראים קרובים זה לזה סמנטית. המילים הן בנות המרה בהיבטים מסוימים של תוכן ובמוסכמות שימוש. הבחנה עקרונית שלעתים נדמית כאינטואיטיבית מתקיימת בין "מקום" ל"מרחב". המונח "מרחב", בעולם (וגם בטקסט), מתלווה באופן עקרוני לסוגיות המתקשרות לתשתיות הפיזיות, למערכת היחסים ולצורות הארגון הכוללות של נקודות ציון או אובייקטים. השימוש במונח "מקום" מוקדש באופן ייחודי לדרכי בחינה ודיון המכוונים ליחס אנושי, סובייקטיבי וקונקרטי כלפי מרחב נתון, ולמעשה להפיכתה של החקירה המרחבית ליחידות משמעות מובחנות. (דומה שההבחנה נתמכת גם בדרך הביטוי הלשונית. ברור שהצירוף "אהבה לַמקום" סביר הרבה יותר מהצירוף "אהבה לַמרחב", המצטייר כבלתי ממוקד במידה רבה. הקושי מתעורר עם יידוע המילה "מרחב", המייצר איזו קונקרטיזציה של דבר מופשט. עם זאת הצירוף "אהבה לְמרחב" מכוון למשמעות המובנת כתשוקה לגודל, לשטח פתוח וכו'). התנועה של דמויות וגופים בעיר הגדולה מתוארת כ"תנועה בַמרחב", צירוף שאינו ניתן להמרה בצירוף "תנועה בַמקום", שבאופן פרדוקסלי מציין את ההפך הגמור מתנועתיות, ולמעשה מבטא פעולה סטטית של כמעט דריכה במקום. המילה "מקום" נתפסת בצירוף מילה המסמנת תנועה (הליכה, צעידה) דווקא כהיעדר תנועה, כמסגרת קבועה ומצומצמת שאינה מאפשרת כל ניידות בתוכה. ריבוי המשמעויות הוא תוצר של תהליכים בתולדות האידיאות, שהביאו להבחנה עקרונית בין מרחב מוחש בעל אופי מוגדר וקונקרטי (במובנים מסוימים קרוב ל"מקום") לבין מרחב בלתי מוחש המושתת על עקרונות של סדר, של היעדר סופיות או הפשטה.

2.

סקירה התפתחותית קצרה של המושגים "מרחב" ו"מקום" פותחת במושג המרחב של דמוקריטוס (בערך 370-460 לפנה"ס), שלפיו המרחב אינו אלא התפשטותו האינסופית של הרִיק. מושג המרחב של דמוקריטוס כרוך בקיומה של תנועה; חופש תנועתם של אטומים אשר יכולים לעבור כברת-דרך שממדיה ניכרים על פי התנגשויותיהם עם אטומים אחרים. הניגוד החריף ביותר למושג המרחב של דמוקריטוס הוא זה של אריסטו ששלל, כמאה שנים מאוחר יותר, את קיום הריק והגדיר את ה"מקום" כשִטחם הפנימי של כל הגופים המקיפים את הגוף השוכן במקום מסוים. על אף הניגוד הבסיסי בין שתי הגישות בשאלת קיומו של הריק ואינסופיות המרחב, מתקיימות גם תכונות משותפות הנוגעות לשאלת עקרון הממשות. כשם שדמוקריטוס ייחס ממשות לרִיק כאחת משתי הישויות של העולם הגשמי (לצד ישות החומר), אריסטו הניח כנתון ממשי את המקום. ביטוי סותר לעקרון הממשות, אם כי חד-פעמי בתפיסת המרחב בעת העתיקה, מצוי בדבריו של תיאופרסטוס (228-371 לפנה"ס), אשר לא ייחס כל ממשות למרחב וגרס שייתכן שהמרחב עצמו אינו ממשי, אלא מוגדר על ידי סדרם ומקומם של הגופים הנקבעים לפי טבעם ותכונותיהם. (גישתו של תיאופרסטוס בשאלת המרחב קרובה לזו של לייבניץ בדבר אי-ממשותו של המרחב והיותו מערכת של יחסים המושלכת על הדברים על ידי הסובייקט המתבונן).

3.

כבר בהצגת עמדתו של תיאופרסטוס נחשפת ההבחנה העקרונית שמציע גבריאל צורן בין מרחב כישות (קיים אובייקטיבית; מתרחשים בתוכו דברים; בעל תכונות כמו נפחיות, התפשטות וחומריות) לבין מרחב כסדר (צורת ארגון ומערכת של יחסים). המורכבות והאי-מוגדרות המאפיינות את שאלת המרחב בולטות בהסבריו של אפלטון, המדגיש שהמרחב הוא מהות עמומה שקשה להסבירה. מחד גיסא, הוא בלתי ניתן להשגת החושים, הוא חסר צורה וקיים לעד (בדומה לאידיאות), ומאידך גיסא, הוא מיכל, בית קיבול של החומר הנכלל בו. עם זאת בניגוד להגדרתו של אריסטו, למרחב של אפלטון יש תפקיד פעיל של יצירת החומר הכלול בו. תפקיד זה הוא בעל חשיבות להבנת ההקשרים של המרחב הפעיל (המקיף) והמקום (במובן הפעיל של הפילוסופיה הניאו-פיתאגורית) עם הקוסמוס האלוהי. הקשר בין הקוסמוס למקום הדתי נוצר על ידי המונותיאיזם היהודי ("מלוא כל הארץ כבודו"), שבהשפעתו זוהה "מקומו" של אלוהי ישראל עם המרחב שהוא ממלא אותו, עם הקוסמוס כולו.

4.

עליונותו וראשונותו של המקום על פי אריסטו, שהועמקו והורחבו בעיקר בתקופה ההלניסטית והניאו-אפלטונית, קוצצה והוגבלה באופן דרמטי בימי הביניים ובראשית העת החדשה. במעבר זה, העיסוק המחשבתי במקום נכנע בהדרגה להדגשת המרחב, כשזה מרמז על דבר בלתי מוגבל ופתוח (תפיסה שהוצגה, כאמור, לראשונה על ידי האטומיסטים, מתנגדיו של אריסטו). מושג המקום עסק בשאלות של גבולות, מיקום וסביבה, ואילו הדיון במרחב הניח בַּצד שאלות אלה לטובת עיסוק במוחלט, באינסופי ובהתרחבות העצומה והבלתי מוגדרת. בעוד שהמקום עסק במה שבתוך, המרחב התאפיין בתנועה ובהתרחבות החוצה. עד לראשית המאה ה-19 לערך המרחב וההתרחבות גוברים על המקום וההתמקמות פנימה. העניין במרחב הקונקרטי, המוחש, במשמעותו כמקום המניח כיווץ, תיחום וספציפיקציה של מרחב נתון, הוסט הצדה והתגמד מול גישות מנוגדות במסגרת הדיון במרחב המופשט. כזה הוא הפער בין "המרחב המוחלט" של ניוטון לבין "המרחב היחסי" של לייבניץ. ניוטון ראה את המרחב כבלתי תלוי במציאותם של עצמים כלשהם, מעין מֵיכל ענק שבתוכו מסודרים הדברים ותופסים חלקים מהמרחב המוחלט. לעומתו טען לייבניץ שאין המרחב אלא יחס "זה לצד זה" אפשרי של דברים, שאין הוא ישות בעלת ממשות אונטולוגית.

5.

בסוף המאה ה-18 ניסה קאנט לשלב בין האבסולוטיזם לרלטיביזם כגישות מנוגדות ביחסן למרחב, וטען שהמרחב אינו קיים בעולם הפיזיקלי. המרחב, על פי קאנט, הוא צורת הסתכלות (אינטואיציה) טהורה, טרנסצנדנטית, תחום אפריורי של התודעה המכונן את המציאות. החל בעמדה זו של קאנט והמשך בהוסרל ואחרים, ניתן לומר באופן מכליל שהמקום נתפס בהקשר לאורגניזמים חיים, ובאופן פרטיקולרי, ביחס לגוף האנושי החי. תפיסה זו מעניקה חשיבות ומעמד ייחודי לחוויה האנושית של המקום, של המרחב האנושי, אשר בתוכו האדם חי, פועל ומקיים קשר אינטימי וסובייקטיבי עם סביבתו. המקום מתרחק מתפיסת ה"מיכל" האריסטוטלית ונותר כדבר שאינו עוד מהודק, נייח ומתוחם באופן ברור. הוא חורג מהגדרתו כישות ונהפך לזירת התרחשות (taking place), למרחב חיים המוגדר על ידי רצונות, אפשרויות וצרכים, ומושתת על הֶקשרים אנושיים מידיים, על קִרבה וזהות. אלה הם פני הדברים בניגוד שבין "מקום" ל"אי-מקום" (Place and Placelesness) בגישתו של רלף (Relph), גישה המציגה את הפעילות המרחבית כאי-מקום, כמרחב אחיד ונעדר גיוון או שונות, או בהבחנה של הגיאוגרף יי-פו-טואן (Yi-Fu Tuan)  בין "מרחב" לַ "מקום" המיוחד והחד-פעמי.

6.

פורטוגלי, בהציגו את הופעתה וחידושה של "הגיאוגרפיה של המקום" ("הגיאוגרפיה ההומניסטית") ביחס ל"גיאוגרפיה של המרחב", מציין:

בִמקום המרחב המוחלט, האובייקטיבי, היא העמידה את המרחב האישי, הסובייקטיבי, החד-פעמי; ובמקום המטרה הפוזיטיביסטית של מציאת המכנה המשותף - חוק כללי אחד או מספר מצומצם של חוקים להסברת המגוון העצום של התופעות - היא העמידה מטרה הפוכה: זיהוי ואיתור והדגשה של המגוון, המיוחד, הסובייקטיבי והחד-פעמי שקיימים באדם ובסביבה, ובמערכת היחסים ביניהם […]. במקום ההסבר השכלתני והמרוחק, גיאוגרפיה חדשה זו הציעה את ההבנה והחוויה הישירה והבלתי אמצעית […].

7.

ה"מקום" שואף לקונקרטיות ולמשמעות פרטיקולרית. הוא מובנה במשמעות המוענקת לו, באספקט האנושי הנותן לו "שֵם" והקשר. גורביץ וארן מציינים בפתח מאמרם "המטבע הקשה של המקום" (מענה מסכם למאמרי התגובה הרבים למאמרם "על המקום"): "[...] מקום הוא מושג מופשט שאינו קיים באופן מובחן אלא על פי האופן שבו מגדירים אותו, מסמנים אותו, בונים אותו, וחווים אותו בפועל". כאמור, המילה "מקום" בתרבות ובלשון העברית היא, קודם כול, אחד מכינויי האלוהים: "מקומו של עולם", ומהבחינה הזו, הרי שיש בכך שילוב בין מוחש לבין מופשט, בין קונקרטיזציה ומיקוד רוחני, נפשי ותרבותי לבין המופשט המוחלט.

8.

ה"מרחב" וה"מקום" מאפשרים מימוש טקסטואלי המתבצע באופן הוליסטי כשני ביטויים של דבר אחד הפועלים בגזרות נפרדות. ה"מרחב" והתהליכים המרחביים מארגנים את נוכחותה הפיזית של היחידה הנבחנת, ואילו ה"מקום", בין אם מתוקף עיבוד הנתונים המרחביים ובין אם מעמדה מוקדמת שאינה נובעת מהם באופן ישיר, מעניק למרחב משמעות אופרטיבית, קונצפטואלית, אידיאית, פוליטית, תרבותית, נפשית, דמיונית וכו'. ה"מקום" הוא מושג רלוונטי ובמקרים רבים אף מועדף בדיון הספרותי. כך הדבר בספרו של לוטבק Lutwack)), אשר מרמז על נטייתו כבר בכותרתו "תפקיד המקום בספרות", ומעמיד את המקום כמושג מספק יותר מכל אלטרנטיבה אפשרית. הדרישה לחוויה חושית, בניסוח האינטואיטיבי משהו של הדברים, משקפת את האוריינטציה האנושית בבסיס הדברים. המקום, על פי גישה זו, חייב ביכולת לעוררות רגשית, ומכאן שהוא משמש כרכיב יוצר משמעות.:

[...] המונח מקום נראה מספק יותר מכל מושג אחר. הוא מקיף יותר מזירת אירוע, רקע או נוף, והוא מתאים יותר ממרחב, קטגוריה של חקירה פילוסופית ומדעית הרחוקה מדי מהניסיון החושי והמדומיין כדי שיהיה בו ערך בלימודי הספרות.

9.

אין לראות ב"מקום" וב"מרחב" צורות השונות זו מזו, אלא ביטויים המשלימים זה את זה. קיים קשר תהליכי, כמעט סימולטני, בין נתוני המרחב הפיזי (קיומם של אובייקטים, יחסים מרחביים, תנועות וכו' כפי שהם נתפסים בנקודת התצפית) לבין המשמעות הפרטיקולרית המוענקת להם בטקסט. גם נתוני המרחב הפיזי וגם המשמעות נתונים לאינטרפרטציה ולשחזור טקסטואלי. עם זאת הם פועלים באופן משלים, כשהנוכחות הפיזית-מרחבית מתורגמת לנוכחות מנטלית-תרבותית-אידיאית, או להפך, כאשר אידיאה מוקדמת ביחס למקום מתורגמת לתפיסה מרחבית התואמת אותה.

הנוכחות של מושגי המרחב והמקום הפועלים זה לצד זה מדגישה את הרלוונטיות שלהם בתפקוד משותף במערך הטקסטואלי. ניסיון להתעלם מאחד האלמנטים או הבחנה מכניסטית ביניהם פוגמים בבחינת הקשר הבלתי ניתק שבין האספקטים המרחביים של העולם המיוצג בטקסט לבין שאלות של זהות אשר דרכן מתחבר הפרט לעולם ולעצמו.

צילום: יותם מנדה-לוי