עכשיו את לאה ואמש היית רחל: הערות קטנות על מרובע של יהודה עמיחי

מרובע ט"ו ["עשרים מרובעים חדשים"] | יהודה עמיחי

בֹּקֶר עַכְשָׁו וְהִנֵּה אֶת לֵאָה, אֶמֶשׁ הָיִית רָחֵל,

לֹא לָבָן רִמָּה אוֹתִי בְּחֹשֶׁךְ הַלֵּיל .

זֶה תָּמִיד כָּךְ יִהְיֶה. זוֹ דֶּרֶךְ תֵּבֵל:

עַכְשָׁו אֶת לֵאָה וְאֶמֶשׁ הָיִית רָחֵל.

1.

טז וּלְלָבָן, שְׁתֵּי בָנוֹת:  שֵׁם הַגְּדֹלָה לֵאָה, וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל.  יז וְעֵינֵי לֵאָה, רַכּוֹת; וְרָחֵל, הָיְתָה, יְפַת-תֹּאַר, וִיפַת מַרְאֶה.  יח וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב, אֶת-רָחֵל; וַיֹּאמֶר, אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים, בְּרָחֵל בִּתְּךָ, הַקְּטַנָּה.  יט וַיֹּאמֶר לָבָן, טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ, מִתִּתִּי אֹתָהּ, לְאִישׁ אַחֵר; שְׁבָה, עִמָּדִי. כ וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל, שֶׁבַע שָׁנִים; וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים, בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ.  כא וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-לָבָן הָבָה אֶת-אִשְׁתִּי, כִּי מָלְאוּ יָמָי; וְאָבוֹאָה, אֵלֶיהָ.  כב וַיֶּאֱסֹף לָבָן אֶת-כָּל-אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם, וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה.  כג וַיְהִי בָעֶרֶב--וַיִּקַּח אֶת-לֵאָה בִתּוֹ, וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו; וַיָּבֹא, אֵלֶיהָ.  כד וַיִּתֵּן לָבָן לָהּ, אֶת-זִלְפָּה שִׁפְחָתוֹ--לְלֵאָה בִתּוֹ, שִׁפְחָה.  כה וַיְהִי בַבֹּקֶר, וְהִנֵּה-הִוא לֵאָה; וַיֹּאמֶר אֶל-לָבָן, מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי--הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ, וְלָמָּה רִמִּיתָנִי.  כו וַיֹּאמֶר לָבָן, לֹא-יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ--לָתֵת הַצְּעִירָה, לִפְנֵי הַבְּכִירָה.  כז מַלֵּא, שְׁבֻעַ זֹאת; וְנִתְּנָה לְךָ גַּם-אֶת-זֹאת, בַּעֲבֹדָה אֲשֶׁר תַּעֲבֹד עִמָּדִי, עוֹד, שֶׁבַע-שָׁנִים אֲחֵרוֹת.  כח וַיַּעַשׂ יַעֲקֹב כֵּן, וַיְמַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת; וַיִּתֶּן-לוֹ אֶת-רָחֵל בִּתּוֹ, לוֹ לְאִשָּׁה.  כט וַיִּתֵּן לָבָן לְרָחֵל בִּתּוֹ, אֶת-בִּלְהָה שִׁפְחָתוֹ--לָהּ, לְשִׁפְחָה.  ל וַיָּבֹא גַּם אֶל-רָחֵל, וַיֶּאֱהַב גַּם-אֶת-רָחֵל מִלֵּאָה; וַיַּעֲבֹד עִמּוֹ, עוֹד שֶׁבַע-שָׁנִים אֲחֵרוֹת. לא וַיַּרְא יְהוָה כִּי-שְׂנוּאָה לֵאָה, וַיִּפְתַּח אֶת-רַחְמָהּ; וְרָחֵל, עֲקָרָה. 

יעקב מול האחיות רחל ולאה, לואי גאפייר

2.

במאמר בשם: "המשורר בחברה המודרנית", שעמיחי פרסם בידיעות אחרונות ב 13 במרס 1959, הוא כתב בין ביתר:

"המשורר כאילו אורז את מילותיהם [של הלא-משוררים], את ניסיונותיהם מחדש ומניחם בקופסה נאה ובעטיפה יפה - ומפתיע אותם. הם פותחים את השיר כמו מתנה, והם אינם יודעים שתוך המתנה, המילים, הם שלהם, ומפיהם לקח אותם המשורר ורק סידר אותן במקצת, בצורה נאה".

3.

עמיחי מצרף לאורך ולרוחב של שירתו יחידות "מובנות" "מוכרות", "קריאות", "שקופות״. בכך נוצרת מורכבות של משמעות, אבל לעיתים גם היעדר מובָנות, ובלשונו של גתה באפיגרם 61 מתוך: "האפיגרמים הוונציאניים":

 "אֶפִּיגְרָם - הַטּוֹב הוּא אִם רַע? מִי יוּכַל לְהַכְרִיעַ?

       לֹא תָּמִיד בָּרוּר לְמַה הִתְכַּוֵּן הַמְּנֻוָּל"

4.

מבחינה זו עמיחי הוא מה שמקובל לטעון לגביו: "עושה" שירה, כלומר מרכיב, בונה את שיריו מחומרים נתונים ומצויים בלשון ובתרבות, וכמו שהעיר שמעון זנדבנק, הם "הופכים בידיו לצעצועים גדולים".

5.

ומה שעמיחי עושה במרובע הזה (ט"ו), זה מה שהוא כותב בשיר אחר בשם: "גדול":

"[...] לִבְנוֹת מְרֻבָּעִים סְבִיבִי

כְּדֵי לְהוֹכִיחַ אֶת מַה שֶּׁאֲנִי רוֹצֶה בֶּאֱמֶת

וּלְהִוָּתֵר לְבַדִּי בַּתָּוֶךְ".

ומה שעמיחי עושה במרובע הזה, זה מה שהוא כותב בשיר אחר בשם: "האנשים העייפים":

"[...] שְׁנָתָם, טָעוּת

כָּזֹאת וְחַיֵּיהֶם טָעוּת כָּזֹאת".

יש במרובע ט"ו התנגשות של מסגרות הקשר ומשמעות: מה ש"נכון" הוא טעות ("לא לבן רימה אותי "), ומה ש"טעות" או "שקר" הוא נכון ("עכשיו את לאה ואמש היית רחל").

6.

במרובע, עמיחי כמו מתכתב על דרך ההיפוך עם השירה הרומנטית, שרואה באישה האהובה פנים רבות וסותרות, כאלה המהלכות קסמים על הדובר. כך גתה באחד השירים מתוך "הדיוואן המזרחי-מערבי":

"בְּאֶלֶף צוּרוֹת תּוּכְלִי לְהִסְתַּתֵּר

אַךְ, הָאֲהוּבָה-כֻּלֵּךְ , מִיָּד אַכִּיר אוֹתָךְ  [...]"

אבל, אצל עמיחי יש איזו דואליות שאינה באהובה (היא לא מחזיקה צפונות מיסטיות נוסח "אלף צורות"), אלא דואליות אצל הדובר במעבר או בניגוד שבין אשליה להתפכחות. כל מה שנראה נעלה, חד-פעמי, נשגב, אינו אלא דבר טריוויאלי, בנאלי, אולי אפילו וולגארי.

7.

עמיחי סוטה מהחומר המקראי המוכר לנו, ויוצר איזו הכללה שיש לה עומק אוניברסאלי, כלל אנושי; חיווי שהוא סוג של עיקרון מפוכח על מצב האדם בכלל. אפשר אולי לומר שהקול הוא קול יעקב והידיים הם ידי עמיחי.

8.

בניגוד לסיפור המקראי: "לא לבן רימה אותי בחושך הליל". מי, אם כן, רימה?
משתמע ש"כל אהבה אינה אלא הונאה עצמית. ההתפכחות לא באה עם שחר בגלל המרת החושך באור. הניגוד הוא אחר, זהו ניגוד מנטאלי שבין המצב של לפני סיפוק האהבה לבין המצב של אחרי סיפוק האהבה.

האהבה היא לא חוויה חד-פעמית, זוהרת. האהבה היא פיסיולוגיה, היא שווה לכל נפש: "זה תמיד כך יהיה. זו דרך תבל". זה הכל. ככה זה בחיים. זה ההסבר. האדם אצל עמיחי הוא פאסיבי. הדברים נעשים בו או לו, ואי אפשר לשנות. כל שינוי הוא אשליה.  מה שנראה כאהבה אידיאלית לפני שהיא באה על סיפוקה הפיסי מתגלה לאחר המעשה כדבר פחוּת בהרבה ("[...] רֶגַע קָטָן שֶׁל-תַּעֲנוּג, שֶׁל-אֹשֶׁר וָגִיל"...?). האהבה הרומנטית אינה אלא הונאה עצמית, הילכדות במראית-עין של טרום-סיפוק, בחזקת "יפים היו החיים לפני שגמרתי. היה בשביל מה לחיות" (חנוך לוין, הג'יגולו מקונגו). זו הבינריות של התשוקה: מערכת "חשמלית" של טעינה ופריקה: 

הלילה - רחל - טעינה ארוטית - - -

הבוקר  - לאה - מצב של ריקות לאחר הפריקה-הפורקן - - -

9.

השיר הנמסר מתוך הפנמת הפרספקטיבה הגברית, ה"לאה", (ומכאן גם הנימה הפאסיבית, האדישה שלו), טעון בבינאריות לכל אורכו:

בוקר-ליל; לאה - רחל. "לאה", למרות שבוקר עכשיו. ההתעלסות במשך לילה שלם הפכה את האהובה ללאה, לעייפה, אבל עם בוקר גם מתגלה האחות לאה, זו שכבר אינה נחשקת – מצב של לאחר סיפוק;  לבן (גם במשמעות של צבע) - חושך. אגב, לבן הארמי, דודו של יעקב, הוא אצל חז"ל אָנָגרמה של "נבל הרמאי". אבל במרובע הוא לא הרמאי, הוא חף מאחריות; עכשיו - אמש; עכשיו - תמיד/דרך תבל.
ובכן, "זו דרך תבל": 'מצב רחל בלילה' ו 'מצב לאה עם בוקר', וחוזר חלילה. האשליה מובנת לנו, אבל כל לילה אנחנו נלכדים באורה המסמא של התשוקה.

10.

ושוב, גתה. אפיגרם חמקמק, מס' 87, מתוך: "האפיגרמים וונציאניים" :

רַק לַיְלָה אֶחָד בְּחֵיקֵךְ ! וְהַשְּׁאָר הַלֹּא יִסְתַּיֵּעַ.

אָמוֹר פּוֹרֵשׂ בֵּינוֹתֵינוּ לֵילוֹת וְעָנָן.

אַךְ בֹּקֶר יָבוֹא, וְאוֹרוֹרָה תַּטֶּה אֶת אָזְנֶיהָ לַשְּׁנַיִם

שֶפֶבּוּס הֵעִיר , שְׂרוּעִים חָזֶה אֶל חָזֶה.

הדמיון למרובע של עמיחי ברור: 4 שורות של ליל אוהבים, ובוקר. בניגוד לעמיחי אין בבוקר התפכחות. זוג האוהבים שרועים חזה אל חזה. ובכל זאת, הבוקר מזמן איזו תמורה. על רקע העימות שבין אמור, הוא קופידון, הוא ארוס לבין פבוס, הוא אפולו, הוא אפולון, ההתעוררות עם שחר מסמנת מעבר מגוף ראשון ("בינותינו") של שני גופים  לגוף שלישי ("תטה אוזניה לשניים"), ההתעוררות עם שחר מסמנת את אובדן הקול הפרסונאלי של האהוב, ההתעוררות עם שחר מסמנת את אובדן קולה של התשוקה.