יום חמישי, 24 באפריל 2014

קניון: המרחב והטקסט

לפני כ-10 שנים, רדיו חיפה וה"גרנד קניון" יזמו את פרויקט "שקוף בטירוף", במסגרתו חיו שני זוגות במתחם שקוף בקניון במשך שבעה ימים, באופן שיאפשר לקהל הקונים לצפות בחיי הזוגות במשך 24 שעות לאורך שבעת ימי הפרויקט. הבית הזמני עוצב כך שיענה על צרכי הזוגות כולל ג'קוזי. התוכנית היומית של רדיו חיפה, "ברקאי לנשים בלבד" ליוותה את הפרויקט, והציבור שהחמיץ ביקור בקניון עקב אחר המתרחש באמצעות האתר המיוחד שהוקם לצורך הענייןכותרות אוקסימורוניות ברשת נוסח: "קניון הוא לפעמים גם בית" פלרטטו עם האפשרות של בית בתוך קניון, קניון שהוא בית.
הקניון הוא מרחב נוח לפרויקט מן הסוג הזה: הוא סגור, הוא מוגן ומאובטח, הוא מנוהל וממושטר, הוא מאוכלס בצרכנים. הפרויקט השקוף של ה"גראנד קניון" החיפאי, מזכיר באופן מפתיע את העיר שתיאר יבגני זמיאטין, לפני למעלה מ 90 שנה, בספרו הדיסטופי אנחנו, שם לכל אדם יש בית פרטי, אולם קירותיהם של הבתים בנויים זכוכית. זה גן עדן מלאכותי שהטוטליטריות שלו היא תוצאה של שקיפותו. הפרויקט של ה"גראנד קניון" מעמיד מודל הנשלט על ידי עקרון הסימולציה. יש בבית הזה בני זוג, יש תפאורה של בית, אבל הוא שקוף, הוא מצולם, משודר ונגיש לכול, הוא נמצא בתוך קניון. הבית באורו המסמא של הקניון הומר לדבר מה אחר ללא מראי מקום במציאות. הדמיון בין התרגיל המופרך והפרדוכסלי של ה"גראנד קניון" לז'אנר ה-reality הטלוויזיוני, הופך את החלל האשלייתי של הקניון ל-liquid T.V ואת החנויות ליציאה לפרסומות. אל תלכו לשום מקום, כבר חוזרים. זהוhyper reality , המתורגם באמצעות מצלמות הרשת ל-virtual reality. המתחם השקוף שבקניון משקף מעבר מן הדימוי הפאנאופטיקוני בו מעטים מפקחים על רבים לדימוי סינאופטיקוני של "קהילה צופה", מנגנון שליטה בו רבים צופים במעטים, ובכך מתקיים שינוי יסודי ממצב של כפייה ומעקב אחר אנשים, למצב של פיתוי אנשים לצפות. לצפות, ומכאן לצרוך.
 מה"גראנד קניון" לדיזנגוף סנטר. מחיפה לתל-אביב. זה המסלול שעושה אילנה, המורה הצעירה מחיפה, בסיפורה של יהודית קציר סוגרים את הים, המגיעה לתל אביב כדי לבקר את תמי, חברת ילדותה, ולממש בכך גם איזו הבטחת עבר נפלאה, שניתנה לה בחדר האמבטיה מול המראה הגדולה של ילדותן. הסנטר נראה לה לאילנה כמו מפלצת בטון פלאית ושתלטנית, כובשת בגודלה ובעוצמתה את כל ממדי המרחב. הוא כמו בולע את אילנה אל קרבו, אונס אותה לציית לחוקים סמויים מן העין, הפועלים עליה גופנית ומנטלית, ומפתים אותה לממש את הפונקציה האינסטרומנטלית של הקניון  –למכור על ידי גירוי הפנטזיות שלה לקנות. זו הפנטזיה לקנות בדיזנגוף סנטר "שמלה נפלאה, כמו שרק בתל אביב יש", היענות למה שארג'ון אפאדוראי רואה כעבודת הדמיון של הצריכה, זו המתמזגת אצל אילנה בפנטזיה הפרטית של המפגש עם תמי ושל שיחזור זיכרונותיה האינטימיים.


דיזנגוף סנטר


 "היינו מוכרים לך כל מה שאתה צריך, אם לא היינו מעדיפים שתצטרך מה שיש לנו למכור" שלט הענק על חזית הקניון ברומן של סאראמאגו: המערה, מוסר ברטוריקה מופלאה של כנות את האמת כולה על השקר בבסיס מערכת היחסים בין הקניון לצרכן. השאלה החשובה ביותר עבור הקניון בהמערה, כפי שמנסח אותה סגן המנהל המנומס והחייכני במחלקת הקניות, היא "לוודא אם ערך-השימוש, שהוא רכיב הפכפך, לא יציב, סובייקטיבי מובהק, נמצא הרבה מתחת או הרבה מעל לערך-החליפין". ומה עושים כשזה קורה? זהו סוד שמור של הקניון "הסוד של הדבורה". "הסוד של הדבורה" הוא לא רק סוד, הוא גם תעלומה: "סוד הדבורה לא קיים", מספר בנחת סגן המנהל, "אבל אנחנו יודעים אותו". הלוגיקה המכושפת של הדברים, התשובה הסתומה והאפלה לשאלה הפשוטה לכאורה – מה עושים כשאין התאמה בין ערך השימוש לערך החליפין, גורמת לו, לסיפריאנו אלגור, קדר, אלמן, החי עם בתו ובעלה העובד כשומר בַּקניון, כמו ללכת לאיבוד בתוך המבוך של מוחו. אולם מתוך המבוכה הוא מצליח לחלץ תובנה, שאם אינה חושפת את הסוד ממש, הרי יש בה לפחות כדי לנסח בבהירות את העיקרון. סוד הדבורה הוא היכולת ליצור ולעורר בלקוח די גירויים ופיתויים שיגבירו בעיניו בהדרגה את ערכי-השימוש, ובתוך זמן קצר יביאו לעלייה בערכי-החליפין, וזו, תבטל בעדינות כל אפשרות מאזנת של התנגדות ושל שליטה עצמית.
החיזור העיקש של הקניון אחר הצרכן מחייב מערכת של הטעיות. לפיכך התפקיד של עיצוב הקניון, בניסוחו של גוטדינר, העוסק באחד ממחקריו בסמיוטיקה של קניונים, הוא להסוות את קשרי החליפין בין הצרכן לבעלי העסקים, קשרים שהם תמיד לתועלתם של האחרונים. על הקניון להציג קוגניטיבית רושם חיצוני כולל(facade) , המאפשר את המטרה האינסטרומנטלית שלו: למכור על ידי גירוי הפנטזיות של הצרכן. ואכן, כזה הוא הקניון- מרחב אינסטרומנטלי המעוצב על ידי "שליטי תודעה" המשעבדים את הצרכנים לרצונם. סיפור רמייה קלאסי של חזות נוצצת, שמאחוריה אורבת מציאות קודרת, מעורפלת, מזויפת ועמוסת כזבים. קשרי החליפין והניכור, המוסתרים בעצם מעשה הצריכה על ידי מסכה קרניבלית, יוצרים רושם של נוסטלגיה ארכיטקטונית ואיזו מהות אירונית של מקום אחר. כך, הקניון שואל אלמנטים ארכיטקטוניים מהיכלי קודש: חללים גבוהים, עמודי שיש וכותרות מעוטרות, תקרה שקופה ועגולה שמאפשרת את כניסתו של האור (האלוהי?), ציורים דמויי ויטראז'ים הצמודים לתקרה, ביטויים חזותיים המתיימרים לספח למקדש הקניות הילה של תרבות נשגבת, ולהפוך נכסים רוחניים לגשמיים.
 You’ve seen a mall, you’ve seen them all הארכיטקטורה של המרחב הקניוני היא הביטוי לעיצוב המניפולטיבי של הפנטזיה הצרכנית. אסטרטגיה של פיתוי והולכת שולל ניכרת בפנים הקניון אך גם בַחוץ שלו, בחזית הניכרת למרחוק. בהמערה: "בקצה חסמה פתאום את הדרך חומה גבוהה מאוד, כהה [...] קיר של מבנה עצום, מבנה ענקי, מרובע, בלי חלונות בחזית החלקה, אחיד כולו". ובהמשך: "[..] אין בשום מקום פתח, אלא קטעי חומה בלתי חדירה [] בניגוד לחזיתות החלקות האלה, הצד הפונה לכאן מחורר חלונות, מאות חלונות, אלפי חלונות, סגורים תמיד בגלל מיזוג האוויר שבפנים".
אכן, לַקניונים, קירות חלקים  מבחוץ (blank walls), וכל הפעילויות מכוונות פנימה. מרבית הקניונים נראים מבעד למגרשי החניה כמו בונקרים מבטון עם לוגו מזדמן של איזו חנות גדולה, המהווה פִּרצה בתבנית המונוליתית של לבנים, זכוכית ופלדה. זו הטכניקה של 'הקיר החלק' המנסה להכחיש או לבטל את המרחב שבחוץ, למנוע שוטטות מיותרת בסביבות הקניון ולזרז את כניסת הצרכנים. זו "ארכיטקטורה של שידול", בניסוחו של ונטורי בספרו ללמוד מלאס וגאס. הקניון מעוצב כך שהוא לוכד את האדם באווירה של טירה ימי-ביניימית, נתון בחוויה מוגנת בין כתליו הריקים של מבצר, ובחסות הנהלת הקניון. בכך מתקיים מה שהברמס תיאר כרה-פיאודליזציה של המרחב הציבורי, ניכוסה של התרבות הפרפורמטיבית ע"י כוחות הקפיטליזם והמדינה המגבילים את ממדי החופש.  
ארכיטקטורה היסטורית נוכחת לא פעם כמוטיב פנים-קניוני, כתפאורה המשלחת את הצרכן למנהרת זמן עיצובית, לחוש, ולו לשעה פנטסטית אחת במקום אחר ובזמן אחר, ניגוד מוחלט לחוויית הסביבה היומיומית. מבחינה זו אפשר לראות בקניון, המאמץ את מוטיב העיצוב התקופתי, מרחב הטרוכרוני, מרחב של זמן אחר, הטרוטופיה הקשורה בפלחי זמנים; מרחב המאכלס במקום אחד תקופות, סגנונות וצורות. המפגש התלת-ממדי "המחודש" עם ארכיטקטורה ואווירה תקופתית כמו מבטלים את הזמן או את הרלוונטיות שלו.  הזמן המעצב והמווסת את הצריכה נעשה חסר גבולות, חסר חשיבות. הוא רציף, הוא בן חלוף, הוא משלה, הוא במקום אחר, הוא ממוסחר. Shop until you drop קנה עד שתיפול.
בתחילת שנות ה-60, כסוג של נבואה, חשף ז'ורז' פרק בספרו הראשון: הדברים מסלול אבולוציוני של מרחב צרכני-אשלייתי, מרחב של מבוכים ללא-גבול. "המציאות" של הקניון ברומן של סאראמאגו היא כבר סופו של החלום החומרי, קץ כל השאיפות החומריות הנרמסות תחת הטוטליות של המרחב. "ראיתי הכל/עוד לא ראיתי דבר", כותב רועי-צ'יקי ארד בשירו ינשוף האבן, המדבר על בניית קניון הנגב, העולה, זר, מן החול הצהוב.  אחרי הקניון של סאראמאגו אין לאן ללכת, הכול כבר שם, לכאורה. "אתנו אף-פעם לא תרצה להיות מישהו אחר" מספר שלט בקניון, ואכן, כל "האחר" כבר שם, וכל שנותר הוא להגיב להתניות. "הבא את חבריך, בתנאי שיקנו" מציע שלט אחר, בתנאי שיקנו.
ומה יש בקניון של סראמגו, היוצר מתוך המקום אשליית יתר של עולם? רשימה חלקית: יש בו מטווח, מגרש גולף, בית חולים מפואר, אחֵר מעט פחות מפואר, דלת סודית, עוד דלת עם כתובת האומרת, התנסה בתחושות טבעיות, גשם, רוח ושלג כרצונך, חומת סין, טאג'-מאהאל, פירמידה מצרית, פיורד, שמי קיץ ועננים לבנים מרחפים בהם, אגם, דקל אמיתי, שלד של טיראנוזאור, עוד אחד שנראה חי, הימליה עם האוורסט שלו, נהר אמאזונס עם אינדיאנים, רפסודת אבן, סוס מטרויה, כיסא חשמלי, כיתת ירי, לוויין תקשורת, כוכב שביט, שביל חלב, גמד גדול, ענק קטן...
מהלך חיים שלם נפרש לו בקניון, החל בבית חולים ליולדות וכלה בכיסא חשמלי, כיתת ירי ובית קברות, המזכיר באילוזיה מחרידה פלח זמן מן העבר הלא רחוק: "את בית-הקברות לא רואים מהרחוב, אבל את העשן רואים, איזה עשן, זה של המשרפה [] כשנכנסנו לשדרה ראיתי עשן יוצא מהגג, אנשים דיברו על זה, ועכשיו קיבלתי אישור [] והם בטח עושים ניסיונות, שורפים דברים אחרים".
העולם התגלגל ברומן של סאראמאגו לציוויליזציה כולה, כל העולמות כולם. ג'ון אורי בספרו אודות מקומות צריכה, רואה בגלגוליו הקיצוניים ביותר של הקניון: "דחיסת זמן-מרחב", סוג של מיניאטוריזציה גלובלית. לא חיים ולא מקום מופיעים שם. חיים אמיתיים חסרים בקניון. העולם אותו הוא מפיק, אותה "ביוספרה" מלאכותית - זה כל מה שיש. זהו עולם טוטלי וטוטליטרי, שבו גם צללי החפצים, הנראים ממעמקי המערה שבבסיס הקניון כאמת שאין בלתה, הם למעשה צלליו של עולם הקניון.
ובחזרה לסנטר. בעצם הכניסה של אילנה בשעריו של מקדש הצריכה האימתני מתבצעת הדרה. אילנה נדחית ונרמסת תחת הכוחות הפרוצדוראליים, הארכיטקטוניים והמניפולטיביים של הסנטר. היא שבויה שם במה שבודריאר מכנה "אריתמטיקה של חפצים". עיניה נמשכות לנוח על פריטים כמו מקריים: דוב צעצוע, כד מקרמיקה, בגד, בעודה מושפעת מקישוטי האורות, מן הריחות, מקונספציית ה-ambience המפתה להשתתף בחוויית הצריכה. בקניון,  The good life becomes the goods life, החיים הטובים הופכים לחיים של טובין. רגליה של אילנה פוסעות בשיפוע המרוצף והנקי ומכריחות אותה להלך ללא הפסקה כמו במין מבוך "שאסור לעצור בו ומוכרחים להמשיך לנוע". הקניונים, תוצר משוכלל של מדעי הקניון, מתוכננים כך שיסיחו את דעתם של השוהים בו, ייאלצו אותם לנוע ללא הרף, להביט סביב, לא לעצור, לא לחשוב, לא להרהר או לשקול בנוגע לדבר שאיננו מוצג לראווה לבל יבזבזו זמן בדרך שאין לה כל ערך מסחרי. זה החיזיון, ה-spectacle, הראווה, המשעבדת את האדם באמצעות מנגנונים פולשניים והיפנוטיים לצריכה צייתנית אשר מכוננת ומגדירה למעשה את החיים הכלכליים והחברתיים. סצנת חנות הבגדים וקניית השמלה בסוגרים את הים, היא דוגמה מרשימה ומתוזמנת היטב למניפולציה הקניונית. בחלון-הראווה היה רק בגד אחד מתוח על חוטים שקופים, ואילנה מתפתה בגלל עיצוב החלון המינימליסטי והחסך הוויזואלי להיכנס לחנות ולהתרשם מן המבחר.
לבד מריחוף הבגדים הקסום שהחוטים מאפשרים, פנטזיית הרכישה לא נחסמת בפני אילנה, היא לא נדחית בצווים אפנתיים מקובלים, אלא באורח כמעט דמוקרטי, התצוגה נעדרת הגִזרה מעניקה לה בערמומיות את חירות המדידה המנטלית ואת האישור ללגיטימיות של ממדי גופה. אולם רק עד הכניסה לחנות. היא מתקרבת בזהירות, "אני יכולה להסתכל?", היא שואלת בבהילות, וכבר רוצה ללכת משם, לנוס על נפשה מפני מכונות המכירה הכוחניות והאסרטיביות כל כך. שתי המוכרות המפעילות מנגנונים כוחניים של שכנוע. אחת מהן, מממשת באילנה אקט סדיסטי של מכירה, היא צועקת ומצווה: "תמדדי את זה", חודרת לפרטיותה בתא ההלבשה, בוחשת בגופה בחוסר סבלנות, רוכסת את כפתוריה בציפורניים מתקלפות, גוררת אותה אל מול הראי, אוחזת בידה צרור של חגורות למדידה, מעין שוט מפוצל וצבעוני, ומהדקת בכוח כל חגורה וחגורה, בזו אחר זו, למותניה. אילנה קונה לבסוף את השמלה המגוחכת והבלתי נחוצה בסכום של כמעט מחצית ממשכורתה ויוצאת מן החנות לבושה ב"תחפושת" שזה עתה קנתה מתוך אקט מנוכר של זיוף והעמדת פנים. היא מושלכת טרף למבטיהם של המבקרים במקום כמראה מנופצת (הד למראת הילדות ולניתוץ צפוי של הבטחת הילדות שהעניקה לה תמי), ביטוי מושלם למרחב אסטרטגי של פיתיון, קשר והפלה בפח.
אילנה רוצה להחזיר את השמלה לחנות, אולם מתברר לה כי "החנות לא היתה שם". לאחר זמן מתברר לה שטעתה במפלס. בכך מתבררת לה בעיית ההתמצאות בקניון. ואכן, מרחב הקניון מעוצב באופן שאנשים אינם נותנים את דעתם למיקומם המדויק. בתהליך של ניתוק ממקום אחד ומעבר למקום אחר, בריבוי של קווי האופק הנחשפים תוך כדי תנועה למרחקים, בזוויות עומק וגובה ובריגוש המתעורר עם הפריצה של המדרגות הנעות אל תוך חלל הקניון – בכל אלה נוצרת תחושה של שכחה עצמית. המבט בקניון הוא מבט מחפש, כמעט כמו ללכת לאיבוד. וגם לאיבוד הדרך במרחב הארכיטקטוני של הקניון יש פונקציה כלכלית ברורה: הזמן שלך - שווה כסף עבור אחרים.
 ארכיטקטורת הפנים של דיזנגוף סנטר (או כל קניון אחר) מזכירה את המִרחוּב החדש העולה מתוך הדיון הקלאסי של ג'יימסון על מלון "בונוונטורה" בלוס אנג'לס. המלון, המאופיין על ידי בודריאר כ"בניין לא פתיר" וכ"ארכיטקטורה מתעתעת", מתאפיין בארגון מבלבל של החלל הפנימי, בפיתולים מבוכיים ובמשטח הבר הזז והיוצר אשליה שכל השלד מסתובב וחושף את העיר במלואה סביב הפסגה הנייחת. כך גם הארכיטקטורה הבימתית של הקניון במחזה: לילה בקניון של אורלי קסטל-בלום: "החלק העמוק של הבמה הוא מעגל ברדיוס של שלושה מטרים, נתון על ציר שמסתובב, ומאפשר חלופה של חנויות". הקניון הוא, אם כן, מוטציה מרחבית, המעמידה את האדם במצב מעיק של דיסאוריינטציה, היעדר יכולת מיפוי, מלכוד ונתק אלגורי בין הגוף לסביבה.

ארלינגטון, וירג'יניה, ארה"ב


אם כן, כשאילנה מאתרת לבסוף את החנות שבה קנתה את השמלה הבלתי נחוצה, נחשף המנגנון הבירוקרטי, המנוכר והמשפיל של הקניון, נחשף הבאג כאשר הקניון נאלץ לסטות מתפקידו וייעודו למכור. כשמדובר בהחזרה של סחורה, ההיפר-נחמדות האלימה של המוכרות מתחלפת בהסתגרות עיקשת. בעלת הבוטיק מתבוננת באילנה בחשדנות ושואלת: "את בטוחה שקנית את זה אצלנו", היא כועסת ואומרת "את כבר לבשת את זה גברת, את לא יכולה עכשיו להחזיר". תחנוניה של אילנה אינם מסייעים לה, אסטרטגיית הפיתוי של המוכרות עומדת בפני משבר, ורק האטימות משמשת אותן בפני מצוקתה של אילנה: "האשה בשחור היתה רושמת משהו בפנקס ולא הקשיבה לה, והמוכרת הבלונדינית עם עיני הפלסטיק רק הניעה את ראשה ימינה ושמאלה כבובה אוטומטית מופעלת בקפיץ.
 עיצוב המרחב מבטל את תחושת הזמן בקניון. הזמן הוא לא מגבלה, הוא, לכאורה, חסר גבולות. זו עוד אשליה שאותה מייצר מרחב התעתועים הגדול. אילנה מנסה לבטל את הזמן, ומסעה, חותר נגד הזמן ונגד התמורות שחולל הזמן. דיזנגוף סנטר, העומד בלב יציאתה של אילנה לתל אביב, מייצג את המרחב החדש שאותו היא אינה מסוגלת להבין, את אי היכולת לצמצם פערים, למחוק מרווחים של זמן, לדלג אחורנית אל העבר, אל הבטחת הילדות המחכה למימוש. הסנטר יוצר את הערפול ואת אשליית הזמן העומד מלכת, ומשקף את דחיית השתלבותה של אילנה בעולמה התל אביבי של תמי.
איבוד הדרך, חיפוש אנשים ומחיקה מוקצנת של הזמן הם מן המאפיינים של הקניון גם במחזה לילה בקניון. מסגרת הזמן של המחזה בראשיתו ובסופו היא של קניון בשעות פעילות רגילות, אולם החריגה מן המציאות המוכרת היא לב לבו של המחזה, העוקב אחר מציאות בלתי אפשרית של קניון בלילה. הקניון הלילי, בסופו של יום, הוא non-place, "אי-מקום", "מרחב ריק" נטול מובן ופשר, הקשור לממד הרופף של הזמן; זהו ה-zone, התחום של ההפרש בין המציאות לאשליה, ביטוי לדפורמציה, לעזיבות ולאבדן של אובייקטים במרחב. הקניון הלילי במחזה הוא אזור דמדומים של מרחב/זמן/אשליה, ביטוי של החוץ המופרך כשלעצמו. איבודה של תחושת הזמן בקניון במחזה מוביל לאזורי זמן/מרחב סוריאליסטיים, לימית ההרוסה ולמטבעות של לירה. החזרה אל העבר, למרות ההבדלים באופיו של הטקסט, קרובה למה שעולה מתוך סוגרים את הים. זו חזרה אל עבר, אישי או קולקטיבי, אשר נהרס אמנם באופן ממשי אך אינו מפונה עדיין מן הזיכרון. "אני לא פה, אני שם", אומרת קוני, הדמות הראשית במחזה, "אני כרגע בימית". האופציה שמציעה קסטל-בלום היא שחרור מפני הדיכוי של הפנטזיות הטוטליות המניעות אותנו, מפני זיכרונות העבר וההדחקות. "בוא נחזור הביתה. הקניון הזה לא בשבילנו", אומרת קוני לאחר שהתירה את הפקעת הסבוכה וההזויה של ימית, חזרה למציאות מאוזנת שיש למלאה בתוכן חדש, מציאות המשוחררת מהפיקסציות הבלתי אפשריות של העבר.
הכישלון בביטול הזמן החולף, וחשיפת האשליה שבסיס המרחב הקניוני מחזירים את הדמויות לביתן או אל מקומן החדש. בכך מודגש שוב היחס המהופך "קניון-בית". חוויית הקניון היא היפוכה של תחושת הביתיות, היא דוחקת ומבטלת אותה. "אֵיך אֲדָמָה בּוֹלַעַת אֶת עַצְמָהּ", כתב אבות ישורון בשנת 1977, וברקע כבר נשקפת אשליית הקולוסאום של דיזנגוף, הנבנה על חורבות בתיה של שכונת "נורדיה". יציאה מן הקניון, התנערות מן המלאכותי והמזויף, ותשוקה לשוב אל הביתי, מנוסחת יפה בשירה של נעמה גרשי: עזריאלי בסתיו: עזריאלי בסתיו, רוחות מפויחות חולפות על פני/ועל פני שאר עובדות הקניון, עייפות ורפויות,/ מחכות לאוטובוס האחרון שמגיע לבת ים./בדרך מהקניון נשמטים מעלי נצנוצי הניאון,/ כפות הרגליים מתנפחות מול חשיפת השיניים של דוגמניות התחנה,/ מאבק סמוי על הספסל מתנהל בין עובדות הסופר לעובדות הקבלן./ הזמן מתפרק לזמן אוטובוס, מהיר או נצחי/ והשפה לאותיות קיריליות, לעיצורים מודגשים, ליהיה בסדר/ היום הוא יגיע, לא כמו אתמול, יפתח אלינו באורותיו,/ ידידותי, מחויך,/ ישמור לנו מקום מיוחד על הספסל האחורי,/ בו נוכל סוף סוף לשלוף את הקלמנטינה שהמתינה בתחתית התיק יום שלם,/ לכסות בכתום את האצבעות העייפות ולהתענג על ריחה".
ברומן של סאראמאגו, כישלון קשרי המסחר של הקדר עם הקניון אינם מותירים כל אפשרות לקיום מלבד דרגת שומר-תושב, אשר תזכה אותו ואת משפחתו בדירה בתוך הקניון. הבית והקניון מותכים זה בזה לכדי מוטציה בלתי אפשרית. החיים במרחב פרדוכסלי כל כך מתבררים כבלתי אפשריים. ההיריון של בת הקדר מסמן את היציאה מן הקניון, מן הבית שבתוך הקניון לאפשרות חדשה של בית.
 ואילנה? היא כשלה בחוויית הקניון שלה. a woman’s place is in the mall – וודאי לא עבור אילנה. נדמה שהיא זכתה במידה של חירות דווקא בעת השיבה הביתה. אין זו בהכרח שיבה שיש עמה השפלה שבכישלון, אלא שיבה שיש בה חזרה ליסוד הבית המגונן והמנחם, אל המים הרחמיים, אל עצמה. הידיעה על פטירתה של מורתה כמו מגבשת את תחושת הזמן שלה ומבהירה אותה: "את כבר לא צעירה אילנה", היא אומרת לעצמה, "כבר לא צעירה". הכניסה אל מימיי האמבטיה הריחניים בביתה שבחיפה, היפוכה הגמור של זעקת שוטה הכפר הגלובלי בפתח הסנטר: "סוגרים את הים, כולם לצאת מהמים", מוליכה לחיזיון פנטסטי, כשכפות רגליה ניתקות מן הקרקע, והיא ממריאה ועפה מעל תמונות מעברה, ביטוי של הינתקות והתרוממות אל מחוץ לזיכרון המגביל. "המורה אילנה עפה, המורה אילנה עפה", קורא ילד קטן ומצביע עליה באצבע, ובכך כמו מודגשת חירותה, הרחק מעבר לקניון, בניגוד מוחלט לאותם צעדים קטנים וזהירים בשיפועי הסנטר שאפשרו לה שולי השמלה הצרים.
ואגב שמלה. שתי שמלות, בעצם. עם שובה הביתה אילנה מתגברת על חוויית הקניון על ידי מחיקת התוצר הקניוני, על ידי הרס השמלה שקנתה בסנטר:
 "פתחה את שקית הניילון, הוציאה את השמלה החדשה, כרעה על ברכיה על הרצפה הקשה, והתחילה גוזרת את הבד המבריק בכוונה גדולה, ביסודיות, לאורך ולרוחב, והמשיכה לקרוע אותו בידיים רועדות, פניה לוהטים, והסרטים האדומים והשחורים מסתחררים בחדר, מתפתלים סביב גופה העירום, לוחכים אותה כלשונות. אחר אספה אותם, מתנשמת, פתחה את החלון, והשליכה אותם טרף לרוח הוואדי הכהָה".
תמר ברגר מסיימת את ספרה: דיוניסוס בסנטר בפסקה אחרונה ואישית:
"בחלומי אני רואה את דיזנגוף סנטר מתפוגג באוויר וכל דייריו ובוניו ומפוניו ומעבדיו רוקדים בין הגפנים. אחר-כך אני קונה לי שמלה".
שתי שמלות. שתי התגברויות אמיצות על הסנטר. האחת, בסיפורה של יהודית קציר, באה מתוך הרס השמלה המסמלת את הסנטר, והפצת שייריה לכל רוח, ואילו השנייה על ידי קנייתה של שמלה, תשורה אישית על הריסת הסנטר.
ועוד הריסה אחת, ודי. בחזרה לצ'יקי ארד ולינשוף האבן שלו: "תעל האש ותאכל את הקניון ובנותיו,/ תלחך את הסחורה של "פוקס-מן",/ את שור הבר של בורגראנץ'.// ראית הכל?/ עוד לא ראיתי דבר [...]".






אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה