לעת ערב
החנויות נסגרות, והאנשים ננעלים בבתיהם. העצים שבשדרות בן-ציון מנענעים את ראשם
ומתנקים מטיפות גשם שספגו במשך היום. ההולכים בשדרה שואלים את עצמם האם זהו שוב
תחילתו של גשם מפואר. לפעמים הם עוברים לשביל האופניים כפעולת מנע. אין להבין
מחשבות של אדם נרטב, וגם לא לבקר. עלינו לקבל זאת. האדם צריך להתאים סוליותיו לדרך
בה הוא צועד. סוליות של מרצפות יהודה הלוי אינן מתאימות לאבן גבירול. נניח. כך גם
הספרים אותם הוא קורא בספסלי העיר. שם אדם צריך להמתיק את ספריו בהתאם. גם את
מרפקיו וברכיו. ספסלי העיר שונים זה מזה. בעוד עמודי הפרסום העגולים נעקרים, ספסלי
העיר הישנים עדיין ישובים לצד החדשים. כשאני קורא ספר על ספסל אני נוהג לחרוט
עליו באולר את שמו. לפעמים קורה שלרגלי היושב בספסל מתגלגל פוסטר משלט פרסום (כל חברי
הלהקה מודיעים לו אישית על הופעתה). עליו רק להיות ערני לכך.
אני מדווש
בחיפוש אחר ספסל.
אופניים
ירוקים, מהסוג הקרוי "תל-אופן", מקשרים בנסיעה אחת בין דרום לצפון,
שומרים על חילוף החומרים של העיר. עובר ושב; על אותו זוג אופניים יכולים לעלות
באותו יום אנשים עם חשבונות בנק במינוס או בפלוס. הם עוברים לפעמים בשעה אחת מאדם
פזור דעת לחד מחשבה. אני מדווש עליהם. עם טיפות הגשם, זרזיפים על פרצוף המציאות
(היא לא התגלחה הבוקר). רוח פרצים על פניי למרות שאין חלון ואין גם דלת. אני מנסה
לשרוק, לחצוב בכך את העלייה. איזה ספר אתחיל לקרוא? בתיק שלי כמה אפשרויות. אני
מנסה לנדף מראשי בכוח את הספר שסיימתי לקרוא אתמול. עלי לבוא חדש. ספר הוא רק לזמן
הקריאה. לאחר מכן זה דשדוש. עליך לשכוח אותו כדי לכבד את הקריאה שנסתיימה, כדי
לכבד את הנוכחית. אני מצליח לנדף. מחוץ לחלונות הבתים מדי פעם אפשר לראות ראשי
מטאטא מוטחים הלוך ושוב על סורגים, מתנקים. יד ללא גוף מושטת ומנפה שיירות דבוקות
של אבק. על המדרכות, לסביות רכושניות עוזרות לנשים מבולבלות לחצות את הכביש. האם
זה יחזיק מעמד? האם האחרונות רק ישחקו בלב הפצוע של הראשונות? זה עניין מורכב הטומן
בחובו אי אלו הסתעפויות. עליהן לשמור אותן מכל משמר גם מפני גברים וגם מפני נשים.
זו נבלה וזו טרפה. החזה שלהן מאולחש בפחד שמצווה עליהן לא לנבול לתוך שקט פתאומי, כזה
שיכול לגרום לאותן נשים לפרוש לשגרת היומיום הלא מתנסה. יש שכבר מאסו בכך ונשארות
על אותה מדרכה. איזה ספר אקרא?
אני מדווש.
איור: יובל רוביצ'ק
ברחוב
לינקולן, מול בית קפה "התחתית", שחקניות מחכות לאודישן. לא תמיד מזדמן
לך להגיע למקום בו כולם נראים אותו דבר. התפקיד דורש. מכאן, מצטמצמות, לחיוב,
הדרכים לצייר בנפשך את תפקידן. זו שעתם היפה של המלהקים. הדלת נסגרת והשיניים
הטוחנות מתחילות לפעול עם משפטים קצרים. ובתוך החדר: שם, מספר, עיון בדפים, הרמת
הראש. אפשר להתחיל. אוקיי, בואי ננסה את זה שוב. לפעמים, באותו חדר, האודישן הוא
בנושא אודישן. הבעל אומר לאשה: "אני לא בוגד בך, זו שחקנית שמתכוננת לאודישן
ואני מתאמן איתה על הדיאלוגים. אני 'הוא'. היא 'היא'. יקירתי, ידעת עם מי את
מתחתנת". ושוב הדלת נסגרת, ושוב הטוחנות. לפעמים עד למעלה הראש.
בתחנות
האופניים, חוק לא כתוב עובר בין מדוושי העיר: כיסא מורם כשראשו לאחור, מסמן
אופניים לא תקינים. בכך, נחסכת לאחר כמה מטרים האכזבה של המדווש העירוני. אולי השרשרת
תקועה, אולי הכיסא נבלע לתוך עצמו, אולי ההילוכים תקועים. זו הוכחה לכך שגם העיר
יכולה להתנהג כמו קיבוץ. הלוואי וגם במקרים אחרים קבוצות תיפתחנה לקבוצות אחרות. יש
לפרום את העיר הגדולה. יש לפרום את העיר הגדולה שוב ושוב. יש לשמר את השפה באופן
הפוך. אני שומר במכוון על טעויות וצרימוּת כדי שלא. שלא
מה? שפשוט לא. מדי פעם, אם אני נופל על זוג אופניים טוב, ואני יודע שאשתמש בהם שוב,
אני מרים את הכיסא ומסובב את ראשו. כך, אני מונע אכזבות עתידיות. מה ששומר על החיים
שלי הוא הפחד. איזה ספר אתחיל לקרוא?
בראשית רשימתו "האיש ומקלו" תיאר הסופר אליעזר שטיינמן
(1892-1970) אדם מהלך בשעת בין ערביים באחד מרחובותיה של העיר תל-אביב ומקל בידו:
שנים רבות הייתי רואה את
האיש ומקלו כמעט כל יום בזמן מנחה דרך הילוכי ברחוב מלצ'ט סמוך לבית מגוריו. אני
מהלך בחיפזון, כנהוג במקומותינו, בעבר זה של הרחוב, והוא ניצב מתון ושוהה בעברו
השני של הרחוב, מקלו דרוך לפניו ומבטו תוהה ומשוטט. דומה, שואל הוא ונמלך בדעתו
לנתיבו. לא אדבר בחידות. האיש הוא המשורר יהודה קרני. יוצא הוא מחדרו-מבדלו, היה
שרוי שם כל היום: מבדל בתוך מבדל. וכעת בין הערבַים, שעה של עצבות דמוחין וכיסופי
הנפש, הוא זקוף-קומה, בעל פני נזיר, עוזב את תא הנזירים שלו והולך לחפש לו מפלט
מבידודו אי לשם.
אין זה מקרה ששטיינמן מצייר בדברים שכתב זמן קצר לאחר פטירתו של
קרני, בראשית שנת 1949, את המשורר כשהוא בחוץ, חדרו מאחוריו, לפניו העיר והוא
מביט, תוהה ומשוטט.
יהודה קרני (וולובלסקי,
1884-1949) החל לפרסם, זמן לא רב לאחר בואו ארצה בשנת 1921 ועם הצטרפותו למערכת הארץ
בשנת 1924, אלפי מאמרים, רשימות פיליטוניסטיות, פזמונים וטורי שירת עיתון מחורזת.
חלק גדול ומשמעותי מהטקסטים לגווניהם, שהופיעו מעל דפי העיתון במשך למעלה מעשרים
וחמש שנה, התמקדו באופן אינטנסיבי (פעמיים-שלוש בשבוע) בעיר העברית הצעירה,
בתל-אביב המתפתחת על ענייניה המקומיים ואירועי היום-יום שלה.
יהודה קרני
טוריו שלא נמנעו מהאזוטרי, לכאורה,
ועסקו בכל היבט אפשרי של ההוויה העירונית התל-אביבית, הופיעו בשורה של מדורים מתחלפים: "משוט בעיר",
"כל העיר", "בימה קטנה", "פיליטון קטן",
"חרוזים של יום", "שיר של יום", "עניינים" ועוד מדורים
שדורשים עדיין שיוך ודאי לקרני (כך
המדור: "אתמול בתל-אביב: רישומי רגע" בחתימת "פחז", שהופיע
בשנים 1925-1926).
קרני חתם את טוריו בשורה
ארוכה ומתחלפת של שמות עט שיצרו חציצה ברורה בין שירתו הקנונית,
ה"רצינית", לטורי העיתון האקטואליים ואופיים הקליל. ברשימה מיוחדת
בינואר 1936, שאותה הקדיש לשמות העט שלו עצמו, חשף רשימה מפורטת (למעלה מעשרים) של
מבחר כינוייו וביניהם: קריין, מ.ט, בן-ציון, י.ק, עין, מזג-טוב, אסטרא, שח-מט
והנפוץ שבהם: ח"ט - ראשי תיבות של חרזן-טרחן.
טורי שיריו המחורזים והבלתי מנוקדים (לבד ממספר טורים שדן מירון כינס
בכרך השלישי של שירי יהודה קרני)
הופיעו בעיקר במסגרת "חרוזים של יום", "שיר של יום" ולפרקים
גם במדורו "עניינים". אגב, גם לעניין היעדר ניקוד בטורי שיריו הטריח את
עצמו קרני באחד מטורי "חרוזים של
יום" מ-7 בינואר 1932, שם חרז בין היתר:
אך חבל רק שבלי נקודות
נדפסים חרוזי בטורים,
הרי יש בין קוראים וקוראות
עמי ארצות ובורים.
העורך הראשי, המפקד –
אלמלא רק רצה וטרח
לצוות חרוזי לנקד
את כולם, כל אחד ובסך –
גם אני אז הייתי שקט,
מפויס ואולי מבודח.
לצד מידה בלתי מבוטלת של הומור עצמי, מרמז קרני על רצון להתקרב
בטוריו המחורזים אל קהלים רחבים ככל האפשר ולבסס את מעמדו הבלתי רשמי כדוברם של
אזרחי העיר. דן מירון, היחיד שעסק, ולו בקצרה, בשירי העיתון של קרני (במסגרת המבוא
לשיריו ובכתיבתו על שירת תל-אביב) התייחס להפיכתו של קרני לסוג של מוסד ציבורי וציין
שתרומתו הראשונית התבלטה במיוחד בתחום שניתן לכנותו בשם שירה
"מקומונית", משום שבמשך שנות ההופעה של "שיר של יום" בהארץ
הפך המדור לכתובת תל-אביבית שאפשר להפנות אליה תלונות והצעות מכל סוג. קרני, מוסיף
מירון, קיבל על עצמו ברצון את הדימוי הבלתי-מחניף של המשורר המקומי של העיר הקטנה.
בכמה מטוריו התייחס קרני למקומו כמגיש שירות עירוני ומציע את כתובתו
כערוץ בלתי פורמלי למצוקותיהם של תושבי העיר. בטור "בדירה חדשה" מחודש
מאי 1932, שעסק בהעתקת דירתו ובבזבובים שבמעונו החדש, הוא קושר בין כתובתו הפרטית
החדשה למדור טוריו המחורזים, כתובת נאמנה לרווחת אזרחי תל-אביב קוראי הארץ:
עם כל מטלטלי, וגם שירי
בתיק,
נסעתי השבוע כשלושים, בערך,
מטר
סוס אחד וסבלים שלושה
מסאלוניק
עקרוני מ"יבנה"
ל"קרל נטר".
[...]
אך אל דאגה, כי אם ירצה השם
בקרוב שאלת זבובי אפתור
בפתר;
לפי שעה כדאי, שייכתב וירשם;
ה"שיר של יום"
היגר מ"יבנה" ל"קרל נטר".
בדיוק חודשיים מאוחר יותר, בטור המחורז "ברחוב העליה" מ-13
ביולי 1932, הציג קרני בכישרון
ובחיוניות את הפיכתו לכתובת זמינה ומוכרת לפניות של אזרחי העיר:
קניתי שם תפארת
בכל קצווי הכרך;
כל גר וכל גיורת,
אורח או אזרח
כותב אלי איגרת
בסגנון קשה או רך
על כל צרה ממארת
וכל יתוש פרח.
המען למשלוח מכתבים אמנם נמסר (רח' קרל נטר), אבל בשורה של טורים
במדור "עניינים" משנת 1933 קובל קרני בחיוך ובסלחנות על הסגנון הקשה ועל
טענות ודרישות מרחיקות לכת מצד אזרחי העיר. הוא מזכיר במידה לא מבוטלת של צער
שכתיבתו אינה כול יכולה והיא נטולת השפעה של ממש על קברניטיה של העיר. ברשימה בשם
"דברים אחדים" כותב קרני: "מתוך המכתבים שאני מקבל יום יום מסוגי
אזרחים שונים על עניינים עירוניים שונים ומשונים (ויש שגם משלחות באות אלי) אני למד,
כי 'הלקוחות' שלי טועים בעצם שליחותי בחיים ומשיגים שלא כדין את זכות קיומי בעולם
הזה. מלשונם ומסגנונם של כמה מכתבים ('של כמה' – ולא של כולם) אני רואה, כי רבים
מכותביהם סבורים, שנתמניתי, מטעם המקום והבריות להיות משגיח עליון על כל כשרות
ולחטט בחורים ובסדקים לשם ביעור כל חמץ וטיהור כל זוהמא [כך במקור] והחזרת כל רשע
במזיד או בשגגה למוטב".
קרני, שהפך לסמכות
עירונית בלתי רשמית בעקבות מדורי עיתונו שהעמידו במרכזם את הוויית החיים
הטריוויאלית של תל-אביב, תיאר הצפה של פניות מצדם של אזרחים שראו בו נציב קבילות
הנדרש להתעניין במצוקתם, לשים לב, לבוא ולראות, לבדוק ולכתוב.
מכתבים ובהם טרוניות בנוסח: "אין אתה ממלא את תפקידך וחובתך
כראוי" הביאו את קרני להדגיש
שהוא שופך דיו על ענייני העיר כאזרח ולא כבעל סמכות. לאורך טורים פנה קרני אל המתלוננים ("תורעמנים", בלשונו)
והדגיש שהוא לא הדרג העליון והאחרון לכל מיני עצומות וקובלנות. "כל כוחי
וגבורתי", כתב קרני ברשימה אחרת,
"אינם אלא בהרבצת דברי כיבושין בעירייה ובשרות הניקיון, אך לא בהרבצת
הרחובות". מוגבלות כוח חרוזיו והמלצותיו של קרני
זכו באופן אירוני לתלונה פרטית משל עצמן. את רשימתו "ואני מה כי תלינו עלי..."
סיים בקובלנה ייחודית כלפי העירייה, הנוגעת לעצם מעשה כתיבתו:
ומה הועלתי?
לא השפעתי אפילו על מערכת
"ידיעות עיריית תל-אביב", שתעשה את חרוזי שימוש לשם סיסמאות להפצה בעיר.
היא מפיצה חרוזים על ניקיון מתורגמים מאנגלית [...] ולא חרוזים מקוריים שנכתבו
ע"י אזרח תל-אביב לשמם של אזרחי תל-אביב.
ואני מה כי תלינו עלי?
טוריו של קרני, הן
הרשימות והן שיריו המחורזים, שעסקו בנושאים אקטואליים, אינם מקרה יחיד בעיתונות
העברית. לפניו, לצדו ואחריו פעלו דוד פרישמן, קדיש יהודה סילמן, דוד שמעונוביץ,
עזרא זוסמן, אלכסנדר פן ונתן אלתרמן, מסעיר ומשוכלל מכולם. אלתרמן החל את כתיבתו
האקטואלית במסגרת "סקיצות תל-אביביות" שהופיעו ב"תוספת ערב"
של דבר. בין 20 ביולי 1934 ועד 2 בנובמבר 1934 פרסם אלתרמן (בחתימת
"אלוף נון") 26 "סקיצות" שעסקו בחיי העיר, באנשיה ובאזוריה של
חוויית היום-יום. העיסוק של אלתרמן באקטואליה הועתק למשך שמונה שנים להארץ,
ובמקביל לרשימותיו וחרוזיו של קרני,
המשיך לעסוק, בעיקר בשנים הראשונות, בצדדים מגוונים של תל-אביב במסגרת מדורו
"רגעים" (בחתימת "אגב"). אלתרמן, כפי שמציין מירון, ירש
מיהודה קרני את הפרסונה של משורר אזרח
עירו, ועשה שימוש מלא בלגיטימיות של שירת הפיליטון המקומי שקרני היה מחוללה.
בעוד אלתרמן בכישרון מסחרר הביא את תל-אביב גם אל שירתו הלירית, יצר
קרני חיץ ברור בין תחומי שיריו והותיר את העיר העברית הצעירה מרכז לחרוזיו הקלילים
בלבד. באופן כמעט פרדוקסלי, יהודה קרני, האזרח המחויב לעירו תל-אביב, נודע כמשוררה
של ירושלים, ולה הקדיש את מיטב שירתו. "מה טוב וידעתי, כי אבן אני ככל אבני
ירושלים", כתב קרני באחד משיריו הגדולים על ירושלים "שימוני
בפִרצה" (1922), ובהזדמנויות שונות, בכלל זה בטוריו המחורזים, שב והדגיש את
מקומו בין שתי הערים. את הטור המחורז "ברדיו תל-אביב" מ-10 במאי 1932
סיים בשתי שורות נחרצות: "הוי, מה יקרת לי, תל-אביב עירי,/אולם כירושלים לא
תהיי לי עד עולם".
מבקר הספרות ב"י מיכלי הדגיש, זמן קצר לאחר פטירתו של קרני בראשית 1949, את כפל הפנים ביצירתו של קרני המתגלה במולדת של מעלה, כלומר ירושלים ושירתה,
ומולדת של מטה – תל-אביב בפרקי "עניינים". "שם", כתב מיכלי,
"נתגלה כאזרח נאמן, המשוטט בארצו ומטייל להנאתו בעירו, בוחן את הקיים והמתרקם
בחיבה ובקפדה, מתחייך ומתעגם, לוטף ונוזף, משבח ומגנה".
הייחוד ביצירתו האקטואלית של קרני הוא בקונקרטיות שבה וביכולת הבלתי
מעורערת לחשוף צדדים מפתיעים של העיר מתוך מבט מסוקרן ונלהב. נקודת המבט של משוטט
עירוני המקיים מגע אינטימי עם סביבתו מתוך עמדה של קשר, שייכות ואחריות לעירו הלמה
את מזגו החקרני ותאב הפרטים. ברשימה מוקדמת מספטמבר 1926, שהופיעה במדורו
"בימה קטנה" (בחתימת י.ק), הציג קרני עמדה כעט מניפסטית הנוגעת לאופני
החקירה של העיר:
[...] ואף-על-פי-כן,
תל-אביב היא עיר יפה עד להפליא, ובימים קשים אני אוהבה יותר מבימים טובים. בימים
טובים אין פנאי לתהות עליה, להסתכל בה ארוכות. אתה רץ והם רצים. בימים הקשים אני
מהלך ברחובותיה כאחד חדש, סופר כל עץ ומונה כל מרפסת, מצמיד אוזן לכל לבנה בקיר,
והלא תל-אביב מן המסד עד הטפחות מדברת אלינו בלשון חיים תוססים, בלשון תקוות
ומשאות-נפש נלהבים. והלא תל-אביב כולה היא בית ספר אחד לגדול ולקטן, לפועל ולבעל
התעשייה, לבנאי ולחצרן ולראש העיר, למנגן ולמזמר.
בטוריו התל-אביביים קרני כמו הפנים את המחשבה שהעיתון היומי כותב על
הכול, פרט ליום-יומי. ביצירתו המקומית/מקומונית ניסה לתהות אחר מה שקורה באמת, אחר
מה שקורה כל יום, נחווה ונשכח. בטוריו הפנה קרני את מבטו אל מה שנדמה לעתים כמובן
מאליו: הרעש בעיר, ליל חורף, צורתה של מדרכה ועקמומיותה של מרצפת, אבק, לכלוך נערם
בפינת רחוב, התקהלות, אירוע וחגיגה. קרני, אשר זכה מאליעזר שטיינמן בתואר
"אמן בלכתו ברחוב", ביקש לחקור את מה שכבר התרגלנו אליו, לחקור את הרגיל,
לדבר על הדברים הפשוטים, להצמיד אוזן ללבנה בקיר, לספור עצים, מרפסות, לחשוף בעיר
רגעים של הולדת.
את טורו המחורז "במרכז המסחרי" מ-25 בינואר 1932 פתח קרני
בהגנה על עירו מפני מלעיזיה ומבקריה שהיו לחלק בלתי נפרד מהעיר עם צמיחתה והפיכתה
לעיר ככל הערים. ההגנה על העיר באה מתוך התבוננות, ספירה וחקירה, כליו של קרני
בחשיפה מדוקדקת של מצב העיר:
עירי תל-אביב הנחמדת
הלעיזו, שאין את עומדת
כי אם על חנות ומסעדת –
וזאת לחכי לא תנעם;
ואולם עת אראה שכונותייך,
עת אספור ואחקור את בתייך –
ונוכחתי, כי פטפטנייך
הלעיזו עלייך חינם.
עטו המלטף של קרני,
תוצאה של מפגש אוהב ובלתי אמצעי עם רחובה של עיר, ידע גם לבקר, לנזוף ולחוות דעה
בכל עניין מענייניה של תל-אביב. במובן זה היו שיריו ורשימותיו הקלות ליצירה
מקומונית שהקדימה את זמנה; זו שירה מוניציפלית בממדיה שלימדה, כפי שציין דן מירון,
שלמשורר מותר ללבוש סינר-מטבח ולהיפנות לשירה ציבורית צנועה שאינה מתיימרת לדבּר
מפיהגבורה הדתית או הלאומית. יתרה מזאת, דומה שבכיווני
חקירתו השירית והפובליציסטית הפנה קרני
מבט אל צדדים סביבתיים בחוויית העיר וניסח אמירה "אקולוגית" עיקשת
ונעדרת פשרות.
שאלת העצים והגנים של תל-אביב העסיקה את קרני
לכל אורך תקופת יצירתו. דיוקנה של תל-אביב באמצע שנות ה-30 הצטייר כרחוק מהמראה של
עיר גנים, והיו שהצביעו על חסרונה של כיכר עגולה וירוקה במדבר הבתים. המשורר
והסופר יעקב שטיינברג התייחס במסתו "תל-אביב" משנת 1935 לחסרונם של גנים
במילים קשות, כמעט חסרות תקדים, וכתב בין היתר כי "במקום הזה שכולו ישוב,
דוגמת יצור תחתון שבטבע שכל גופו אינו אלא עיסה אחת של בשר – נשכחו לעולמים הגן
והדשא והכיכר".
יהודה קרני הפך את
התוכנית להקמת גן מאיר ל"פרויקט אישי" ועקב בטורים רבים אחר העיכובים
והתסבוכות בדרך למימוש התוכניות. כבר במדורו "בימה קטנה" בחודש שבט שנת
1929 התייחס למחסור הניכר בעצים ופתח בציטוט מתוך הכרוז של עיריית תל-אביב שהודבק
על לוחות העיר: "תפארת האדם – שערות ראשו. תפארת עיר – עציה"; "יפה
עירנו, אלא שהקרחת מנוולתה"; [...] "יש צורך", מציע קרני, "שהעירייה תציע שתילים. ושמא צריך להוציא
חוק, המחייב כל בעל בית לפאר את חצרו ופני הבית שלו בעצים". מספר שנים מאוחר
יותר אימץ מורו ורבו של קרני,
ח"נ ביאליק, את דימוי הקרחת מהכרוז העירוני או שמא מרשימתו של קרני, וכתב במאמרו "מה לעשות לשכלולה של תל-אביב?":
תכף ומיד, בלי שום דחייה,
יש לגשת לסידור גן העיר המרכזי, גן מאיר […] הכל יודעים שפרסומה של אודסה בתור "היפהפייה הדרומית"
היה בעיקר משום ריבוי השדרות והאילנות שבה. בייחוד זקוקה לכך עירייה צעירה
כתל-אביב, כי אוי ואבוי לנערה צעירה שהיא קירחת.
קרני השמיע בכל הזמנות
ש"גינותינו אינן מרובות וצלם קלוש עדיין. גן עירוני, שמדברים עליו שנים על
שנים, לא נוטע. 'גן מאיר' אינו מאיר עדיין". רשימה מיוחדת מ-9 בפברואר 1933
הוקדשה לטיול דמיוני ב"גן מאיר" הקיים רק בתוכניות העירייה, ובסיומה הוא
הצהיר בלהט לוחמני שאין לשתוק: "חלילה וחלילה לדחות את העניין. גן, גן, גן!
אנחנו נמריד על העירייה את כל אלפי הילדים שבעיר; אנחנו נתבע אתכם לבית דין של מטה
ושל מעלה [...]". בטור מחורז מיולי 1933 הוא שב ועוסק בשאלת הגן ונוגע
בקלילות בפוליטיקה העירונית המעכבת את הביצוע:
הערה אישית:
זו הפעם השלישית
שבשבוע זה אני מעיר
וכותב על "גן
מאיר"
מדוע? מה הסיבה?
משום שאני שומע (ואין זו
דיבה),
שכל המרץ וכל המחשַב
נתונים מעכשיו
למוזיאון האמנותי
[...]
ו"גן העיר"
מ-מוטל מת או חנוט.
רבותי! תמחלו לי מחול
המוזיאון לחכות עוד יכול
שנה, שנתיים, שלוש שנים,
חמש
אך "גן מאיר"
צריך תיכף לממש.
ובסופו של דבר הוקם "גן מאיר" בשנת 1944
לא רק הגן, אלא גם עצים שונים ברחבי העיר העסיקו את קרני בטוריו.
בדצמבר 1934 התריע במדורו "עניינים" ש"העירייה מרצחת גנים",
מקריחה את העיר, והוסיף: "ואל נא תחשוב העירייה, כי אין אני יודע על דבר
השקמים הנהדרות, שנקצצו עכשיו ברחוב נחמני סמוך לדרך פתח תקווה". כשלוש שנים
קודם לכן הציע קרני רמת פירוט לא פחותה ובקיאות במצב העצים בעיר בטור מחורז
שכותרתו "הספד על עץ":
כל דבר מחאה לא בוטל
ואולם בקשה – כבר לשווא,
יען כי הוא כבר מוטל
כחלל על "גבעת
בוגראשוב".
[...]
שם על "גבעת בוגראשוב"
רבה ורבה התכונה;
עומדים שם לבנות בקרוב
"פִתום ורעמסס"
או שכונה.
ושם באמצע הגבעה
עמד עץ עתיק, עץ שקמה;
נשב עליו כבר שבעה,
תל אביב נקמתה כבר נקמה.
קרני לא פסח ולו על
תופעה סביבתית אחת שנגעה לחיי תל-אביב. ענני האבק שהקדירו את העיר הביאו את קרני להציע הצעות שונות לאזרחים ולקברניטי העיר. בטור המחורז "מלחמה באבק" מ-19
בפברואר 1932 הוא פונה ישירות לעירייה:
[...] העירייה מאוד מאוד מתבקשת / מטעם הטף, הצעירים והישישים: / פעם
בשבוע לרחוץ הכבישים / רחיצה ממשית: בסבון ובמברשת.
והרעש, אף הוא היה למוקד בשליחותו המחורזת של קרני, עוד דאגה בעלת
אופי מוניציפלי שהדהדה באחד הטורים של שנת 1933: העיר גדלה ומתרחבת, / תמיד סואנת
ושוקקת; / אולם שאלה אחת נוקבת: / התהייה פינה של שקט?
והבנייה? מגורים ומחשבה ארכיטקטונית העסיקו את קרני בטורים רבים שנגעו
במראה הבתים ובסגנון הבנייה, צד מרכזי ומטריד בחזותה של העיר: סגנון בנייה? / עדיין
אין סימן אפילו / והעין טרם נתפייסה; / ואין אפילו איש, אשר זעק: הצילו / מכל
הערבוביה והדייסה.
קרני גם הציע שיפורים ופתרונות לסוגיות צנועות ברחובה של עיר
("שיפור המרכזים", פברואר 1932): "הנה למשל: נעשו שיפורים/ב'אלנבי'
גבול 'עלייה' [...]". בדקדקנות מאלפת הוא מוסיף בשיר אחר: כי יש שם במרכז עוד
קטע בלי כביש / וכדי לשפר הכיכר / צריך באמצעיתו עמוד להשריש / שיהיה ביופיו שם
ניכר.
גולת הכותרת במאבקיו היא סוגיית הניקיון. רגישותו לאשפה שלא במקומה
ולהזנחה כללית הביאו את קרני בטוריו המחורזים להציע לקוראיו רישומים של רגע, צדדים
של חוויה עירונית חולפת, שחשיבותה בעצם קיומה. טוריו של קרני מייצרים מפגש עם
הנשכח והלא ידוע, עם זוטות הנחבאות עמוק בשכבות התודעה העירונית. תצלומיו של קרני,
גם בענייני אשפה וניקיון, הם עדות לחיים קונקרטיים ברחובותיה של תל-אביב במחצית
הראשונה של המאה ה-20.
בחודש מרץ 1932 עסק קרני באופן שיטתי בלכלוך שהותירו העדלאידע, המכבייה
ואירועי פורים. לאחר שפתח את טורו המחורז "ראשית כל דבר" מ-1 במרץ 1932
בקריאה: "ניקיון! ניקיון!", מסיים קרני בהומור עצמי ומתוך ניטרליות
פוליטיות:
יואיל להבטיח לטאטא את העיר – / ויהא זה הימין ויהא זה השמאל! / ואז
לא אצטרך לבזבז דבר שיר / על האשפה, האבק והחול. ובטור אחר מאותם ימים ובנסיבות
דומות ("לא אשקוט") שב קרני ומעמיד את שיריו כאמצעי במאבק מול הררי
האשפה: ועדיין אני מדבר לא בפרוזה, / כי בחרוזים אאמינה יותר; / וקצת אם כמוני
תזיעו ביזע – / שאלת הניקיון בנקל תיפתר.
קרני לא זנח את סוגיית אשפת הקרנבלים והעמיד תשובה מחורזת למאמר של
ראש העיר מאיר דיזנגוף, שהתפרסם בהארץ ב-8 במרץ 1932. במאמרו "עתידה
של תל-אביב" כתב דיזנגוף בין היתר: "לא אוטופיה, לא חזון לילה, לא שיחת
נשים מוזרות בלבנה. תל-אביב היא כיום עיר גדולה, עיר פלאים, קרת-חדשה של המאה
העשרים". על כך השיב קרני:
שלשום נהניתי ממאמרך
על תל-אביב של היום ומחר
וכל תל-אביב, מובטחני, טרחה
כמוני לקרוא את דבריך עד
גמר.
[...]
אדוני ראש העיר, אדוני ר'
מאיר
המטאטים במלאכתם מתרשלים:
הם רק מגרדים אשפתנו בעיר,
אולם עד היסוד אין אותה
"מנשלים".
וראה נא כמה דברי שיר ופיוט
מוציא אנוכי ואינני משלים
שבראש החוצות וליד כל עמוד
יהיו הזבלים מתטגנים,
מתבשלים.
[...]
אדוני ראש העיר, שירי לא
מוגזם;
ואם על סוסך לקחתני תואיל
אראה לך הכול וגם את רוגזם
של כל חבריי מכל זרם וגיל.
עקשנותו של קרני באותם ימים של זוהמה בחוצות הדגישה מחויבות עקרונית
לענייניה של תל-אביב. בעל העט החרוץ והמסור ליטף, נזף, תמיד מחויב לסביבתו מתוך
תשוקה סוערת לעירו. בטור "לפרט ולכלל" מ-18 במרץ 1932, עדיין בתקופת
אשפת חגיגות העיר, הציע קרני בסיום השיר מבט מסכם:
פיצ'י יהורם בן מאיר, ושוב הערב על גשר הירקון (לישראל פנקס)
לפתוח בספק. לחשוב שאיננו. להסיר מהמבט את רצועות המים בצבען הירוק,
המתכתי. להחליפו בכביש אספלט, בדרכים יבשתיות, בשום דבר. למחוק לרגע את הקו
הפתלתל, הכחלחל מן המפה, להעלים אותו.
לא קורה כלום.
נוכחותו מצטנעת, חומקת, מתעקלת באפיקה. התפתלות של המים כמו עוויתות
של הנפש. צורתו כמו חושפת את מהות קיומו ואת דרכי ההתבוננות. מפרכס בין נוכח
ונעדר, נראה ונעלם, מוכר ונשכח, קרוב ורחוק, בנוי ופראי, אהוב ושנוא. זורם בהיסוס
בין היותו "מקום שהיה" ל"מקום שיהיה".
להתבונן במים בנקודה אחת, אולי בסביבת הפארק, ולנסות ולחשוב על הנחל
כולו. היכן הוא הנחל כולו? לנסות ולהשתחרר מהמגבלות של קטע הנחל המוכר, לחשוב על
מסלול שלם, להשיט את העיניים על פני 27.5 ק"מ של מים, לחשוב על התחלה.האם
רואים מי מעיינות או קילוחי מים קטנטנים ובלתי מורגשים כמעט? לנסות ולדמיין תצפית
על הנחל ממגדל צדק בקצה הר שומרון, להיזכר בטיול בתל-אפק או אנטיפטרוס, להגות בקול
רם : "טחנת אל-מיר", "טחנת אבו-רבאח", להתפתל ולהתייסר בעמק
הצר שבו הנחל זורם לאטו במסלול מסובך לכיוון דרום-מערב, לחשוב על תל-קנה, על שפכים,
על נחל חרב, על תל-זיתון, על עשר טחנות היא טחנת "הדר", ועל תל-גריסה
הכנענית, להתקרב לפארק, ל"שבע טחנות", לחשוב שכל הסירות שטות בעת ובעונה
אחת, לראות את האיש העובר פה על הגשר בשיר של אמיר גלבע ולהיזכר: "לבו עכשׁיו
עם המיִם זֹורם/אל ארץ אחרת/אל בדידות אחרת", לחשוב על הים, על מפגש, על
היעלמות.
סוכות שנת 1945: לראשונה, שיט מתוכנן בירקון. שמואל אביצור, חוקר
הנחל, מתאר את היציאה לשיט:
והנה אנו, מניין
אנשים, בתוך המים. שלושה מאתנו יושבים בגאווה בסירה קטנה, קלה וצרה, שהיא
"ספינת החלוץ" וה"סיירת". שאר השבעה יושבים בנחת בסירה הגדולה
יותר, ב"אוניית הדגל". אתנו תרמילים ושמיכות וציוד שהבאנו במיוחד לצורך
שיט זה [...]. מטען זה, וגלגלי ההצלה שבירכתי
הסירות, כמעניקים חשיבות בעינינו לסירותינו ולנו. אין זה סתם טיול-שיט של יושבי
קרנות, אלא משלחת-מחקר לארץ לא-נודעת.
קשה להשתחרר מהתחושה המוזרה, המבלבלת, שהירקון הוא עדיין סוג מסוים של
ארץ לא נודעת. ואף שנבחן לעומקו בכל היבטיו הגיאוגרפיים, האקולוגיים והסביבתיים;
ואף שנאספו ונלמדו בשקדנות הנתונים האקלימיים, סוגי הקרקע, איכות המים, הצמחים
ובעלי החיים; ואף שנחקרה ההתיישבות לאורך התקופות ונחפרה הסביבה לעומק הימים; ואף
שרוכזו כל הנתונים על עומס השפכים, הוסדרו הגדות, הוכשרו דרכים, שוקמו סכרים,
הודברו יתושים, תוקנו מערכות ביוב וניקוז, נערכו תכנונים ותוכניות מתאר, בוצעו
מדידות, כונסו ימי עיון והוכנו חוקי עזר – הרי הירקון הוא עדיין סוג מסוים של ארץ
לא נודעת.
אפיק הירקון עובר בתחומן של שבע רשויות מקומיות: תל-אביב-יפו,
פתח-תקוה, רמת-גן, בני-ברק, הוד-השרון, רמת-השרון ומועצה אזורית דרום-השרון,
שמקורות הירקון ושטח גדול של הנחל עוברים בשטחה. היכן? היכן הוא הנחל? בעוד שהנחל
נחשף לאטו, כמו התגלה מתוך המרחב הפראי שמסביב לו בשנים של התיישבות ובנייה, הרי
שתהליכים אלה ממש במרחב המטרופוליני דחקו את הירקון מהמבט בחלקים נרחבים, הסתירו
קטעים ארוכים של האפיק, הקשו על הגישה, הותירו מקטעים של נִראות, לא יותר. תוך כדי
התעלמות מהנחל נסללו כבישים מהירים ורחבים ומסילות ברזל החוצים את הירקון מספר רב
של פעמים ואף מקצרים אחד מפיתוליו, נבנו גשרים עצומי ממדים מעל הנחל, הוקמו תשתיות
ענק ותחנות מיתוג גדולות לאורכו. קווי חשמל של מתח גבוה מרשתים את המרחב, חוצים
אותו, מייצרים ניגוד גס ואלים בין האנכיות הקשיחה של יער העמודים עמוסי הכבלים
לבין אופקיותו הרכה, הנכלמת של הנחל. אסתטיקה של ביטול והתעלמות בהנחת תשתיות,
בהקמה של אזורי תעשייה כבדה, בפגיעה בגדות הנחל, בביטול הנוף. בטרם הספיק להתגלות,
בטרם הפך לארץ נודעת, התמעט הנחל, נכבש המרחב, נשאבו המקורות, נפלטו השפכים והופר
האיזון הטבעי של המערכת האקולוגית. בקטעים ארוכים הנחל וסביבתו מבטאים ניגוד עמוק
בין הטבעי והפראי לציוויליזטורי, לטכנולוגי ולפונקציונלי. ניכרת איזו היערכות זה
כנגד זה של כמה מרחבים ממשיים, כמה מיקומים המנוגדים אלה לאלה. מרחבים
סכיזופרניים, חצויים, שעיוותו את המרחב, העלימו את הנחל, הפקיעו את הסביבה והפכו אותה שוב לארץ לא נודעת.
הירקון, המים, הנחל, האפיק, המקום כשלעצמו הפך לסימן במרחב, לסוג של
נקודת ציון בסביבה, למרכיב מתוך מכלול שנבנה ממנו אך תוך כדי השתלטות מחק אותו
והותירו כמעט ריק מכל תוכן, מנותק מעצמו. וכך במרחב נמצא ונהגה בקול: גשר הירקון,
פארק הירקון, השכונות שמעבר לירקון, גן לאומי ירקון, מקורות הירקון פתח-תקוה.
נוכחות מרחבית ולשונית אך גם היעדרות ואי-נִראות. במקרים רבים כדי לראות את הנחל,
להתבונן בו, צריך להתקרב אליו, להתקרב אליו מאוד. הנחל החוצה את המטרופולין הגדול
במדינה אינו נוכח לעצמו, הנחל הוא אתר שיש להגיע אליו, להתקרב אליו, לחפש אותו.
הוא לא כאן.
תל-אביב. כשעומדים על אחד הגשרים הגדולים אפשר לראות קטע נעים למראה
של הנחל, אפשר גם בנסיעה על הגשרים, במכונית - קרוב לשולי הגשר, טוב יותר באוטובוס
הגבוה המאפשר מבט חמקמק אל המים. גם ממרפסות הבתים בשכונות שלאורך הירקון, משכונת
בבלי, משכונת כוכב הצפון, הירקון נחשף לעין. נדרש מבט פנורמי, נדרש מבט ממעוף
הציפור. "בסנדלים על גשר הירקון [...]/והם תולים מבט ירוק במים". למעלה,
גבוה, מן הגשר, הירקון זוכה במילותיה של נעמי שמר למבטם בלבד, הם תולים בו מבט
והוא נותר מרוחק, מנותק. גם מהפארק עצמו הוא אינו תמיד נוכח, כמו שקוע לו בעצמו,
חבוי. צריך להתקרב, צריך לגשת. הירקון אינו נראה בתל-אביב לא רק בשל אופייה של
הסביבה הבנויה. הירקון בתל-אביב הוא גבול, הוא הופנם בראשיתה של העיר כגבול שמעבר
לו, "מעבר לנהר", שממה גדולה. אנשי "אחוזת בית" לא חלמו על
עיר שתגיע לירקון. תל-אביב שנולדה ביפו ועוצבה על פי יחסה ליפו, לא העמידה את
הירקון באופק ציפיותיה. העיר שהלכה והתפתחה והייתה למרחב אורבני, לסביבה בנויה
המשלבת מגורים ומסחר והמגבשת דינמיקה עירונית קלאסית, לא ראתה את הירקון המרוחק
כחלק אורגני של העיר. ההתחלות של דב פלמן בפרדסים בסביבת הירקון כבר בסוף שנת
1883, של נחום מלך על גדות הירקון ממש שש שנים מאוחר יותר ושל נכדו שמעון לופינסקי
בשנת 1922 לא השתלבו באפיק התפתחותה של העיר. הירקון על נקודות ההתיישבות הראשונות
נותר מחוץ לתחום, מחוץ להיסטוריה האורבנית של תל-אביב, וכמו יובש תחת הנרטיב הגדול
של צמיחת תל-אביב על החולות. העיר שהלכה וצמחה לא הכילה את הירקון ביום-יום שלה,
הירקון לא עבר בעיר, בתוכה, ומבחינות רבות כך גם היום. מעבר לירקון קמו שכונות
מגורים, פרוורים, שלא המשיכו באופן הומוגני את הרצף האורבני, והדגישו את הנחל כקו
גבול לחצייה, קו גבול בין ישן לחדש, בין גבוה לנמוך, בין דינמי לסטטי. הקמת הפארק
בשנות ה-60 ביסס את הירקון כאתר, כמקום שיש להגיע אליו והוא אינו ממוזג במרחב
העירוני הגדול, הדינמי, החי. "העיר הגדולה הסוערה/שבתווך נהר יעברנה",
כתב נתן אלתרמן וכמו ניבא את עתידה של העיר. קבלת ה"נבואה" היא מחשבה
כוזבת, הירקון נותר לא נראה, לא מורגש בליבה של העיר שהמשיך להיות בכל מובן רחוק
ממימי הנחל.
והמים. "חבל שרק סירה אחת עוברת, עכשיו שאני מראה למישהי לא
מכאן/את פלא הירקון", כתב רוני סומק ב"7 שורות על פלא הירקון". אין
חדווה במים האלה, איזו אי-חדירות מאפיינת אותם, מים אסורים, מים שנאסרו, שזוהמו,
שחובלו, שיַבשו. הירקון דוחה במהותו, בחומר שלו, בהיסטוריה של החומר שלו, כל
התקרבות, התמזגות, השתלבות, חדירה. אלו "מים שהיו", מים אטומים, עיקשים,
שאיבדו כל ממד ארוטי, רחמי, והפכו ליסוד ממית. "על גדות הירקון,/רגלים לא
במים./ על גדות הירקון,/דגים מתים בינתיים./ ריח של מוות סובב באוויר", כתב
אריק אינשטיין.
ז'ורז' פרק כותב בחלל וכו': מבחר מרחבים:
לרשום מה
שרואים. את המתרחש הראוי לציון. האם אנחנו יודעים לראות את הראוי לציון? האם משהו
מדהים אותנו?
דבר אינו מדהים
אותנו. אנחנו לא יודעים לראות.
יש לגשת לעניין
לאט יותר, בטמטום כמעט. להכריח את עצמנו לכתוב דברים שאין בהם עניין, לכתוב את
המובן מאליו, את הנדוש ביותר, את התפל ביותר".
בעקבות פרק. תל-אביב. להשתחרר מהרושם של הפארק, מהעוצמה הירוקה שכמו
מכסה על הנחל, מבליעה אותו. לפנות מערבה, אל הרגעים האחרונים של הנחל, אל עוד קו
גבול, אל השפך וסביבתו. לתפוס את נקודת ההיעלמות, את המפגש עם הים, את סוף הסיפור.
ההתחלה ממסוף רידינג. רחוב רוקח מתגלה כעוד קו גבול. הירוק של הפארק
מדרום, האפור והבנוי משתלט מעבר לכביש, באזור המסוף. תחנת אוטובוסים, תחנה סופית,
חנייה של אוטובוסים מאובקים במרחב התחנה. רעש מנועים מונוטוני מתמזג בערבוביית
חושים עם ריח הים שכבר מורגש, עם היעלמות הצבע בסביבות המסוף. תחנה סופית. ליד,
ממזרח, מרכז החסד – "חברה קדישא תל-אביב-יפו והאזור", עוד תחנה סופית,
כנראה לא פעילה. המבנה מעוגל, דמוי אצטדיון, שולט בסביבתו, אטום, נעול, בלתי חדיר,
מונוליתי, מתבלט באפרוריות השיש המצפה אותו בחלקו ובקטעי הבטון החשוף. במקום תחנה
להחלפת ערכות מגן. גם היא לא פעילה, אך השלט הגדול כמו מייצר איזו תודעה של אסון.
ממול, חניון גרירה עירוני. עוד תחנה סופית. מאחור, צפונית מזרחית מִתמר עשן ממתחם
חברת החשמל, מסביבת ארובת רידינג. אפרוריות נושבת ממגדלי השיש בשכונת כוכב הצפון
ממזרח. מטוסים זעירים חולפים בשמים, ממריאים, נוחתים. חציית רחוב רוקח לכיוון
הירקון כרוכה בהמתנה ארוכה ברמזור המסרב להתחלף. בדרך אל השפך עוד נראה מועדון
שייט מטופח. אני זוכר ביקור לפני מספר שנים: הדרך בגדה הצפונית אינה סלולה, אינה
מזמינה הליכה. ממול כבר נבנתה טיילת, נראים ספסלים פזורים לאורך הגדה, עמודי חשמל אופנתיים.
הגישה אל הגשר, "גשר ווקופ", היא רק מהגדה הדרומית. אני זוכר אותי חוזה
בפלא, בפלא ההתמזגות של הירקון בים. סוג של התערבבות, מהילה, היטמעות. אולי
התלכדות. לאתר את הנקודה שבה זה קורה, את נקודת ההיעלמות של הירקון, את היעלמותו
הפיזית, המימית, המרחבית. יש לי תחושה שעכשיו הפלא הזה נמוג. אני זוכר: מעט לפני
"גשר ווקופ" נגלים זה מול זה, מעין חצאי אי קטנים, סוג של התייבשות.
סירת משוטים קטנה כמו עזובה ליד. היכן המשוטים? על חצי האי בגדה הצפונית מוצב כיסא
נוח ישן, פונה אל המים, בהמשך תלוליות חול קטנות זרועות בפסולת בניין. הצמחייה
מסביב סבוכה, שונה כל כך מהטיפוח המוקפד בפארק. סוג של פראיות, אי-סדר, אולי
עזובה. רעש מנועים ברקע. מהמסוף? מהמוסכים שממול? מיכל כחול זרוק במים, צף כמו
גוויה. ירוקת מכסה פסולת. קרשים, בקבוקי פלסטיק, ניילונים, כדור ים רפוי, בסיס
מיטה ישן. מתגלים המשוטים של הסירה, אדומים, כפותים בתחתיתה. אין יותר לאן ללכת.
הגשר מתקרב, אך ליד הסירה הוצב מחסום ברזל מאולתר היורד בשיפוע אל המים. אין מעבר.
במקום סוג של התנחלות, מגורים כמו מאולתרים, פחונים. ניסיון לחצות את המחסום מזמין
להקה של כלבים נובחים בעצבנות. חזרה. מעבר אל הגדה הדרומית דרך גשר התערוכה. גשר
להולכי רגל. בגדה הדרומית, לאורך הטיילת, מעבר לגדר, אחוריהם של מוסכים, מגרשי
חול, מבנים כמו נטושים, חורבות, ניגוד חד לטיילת החדשה. עם ההתקרבות אל חצאי האי,
אל אזורי ההתייבשות הקטנים, ניכר איזה חיתוך לאורך המים. הייתכן? הירקון כמו ממשיך
לאורך הגדה הדרומית עד לנקודת אמצע לאורך הנחל, ובצד השני, לאורך הגדה הצפונית
נדמה שהמים מתנהגים כמו ים. מלמול גלים, גוון בהיר יותר של המים, אפרפר אולי. קשה
להכריע מהי נקודת ההתמזגות המדויקת. היכן נקודת המפגש? נקודת ההיעלמות? הגשר? חצאי
האי? אולי בדיוק המקום שבו מוצב שילוט המסביר את תופעת המפגש של הירקון והים:
מנקודה זו רואים
את השפך, מפגש הירקון עם הים. אורכו של הירקון ממעיינות ראש העין ועד לשפך – 27.5
ק"מ. המפגש יוצר תופעה דינמית ומרתקת; זרימת הנחל והים והיווצרות דיונות
החול. בים – ישנם תהליכי גאות ושפל, זרמים וגלים. התנהגות הים משפיעה על תנועת
החול באזור השפך.
בנחל – התהליכים
נגזרים מספיקת המים שזורמים בו.
גורם נוסף – מי
הקרור של תחנת הכח רידינג. כניסת המים בניצב לכיוון הזרימה משפיעה על המראה הנגלה
לעינינו. נוף הנחל בשפך משקף במהלך עונות השנה את המאבק בין כוחות הטבע ומעשה ידי
האדם.
עכשיו מטופח. אין יותר התנחלות. הטיילת נפרסת לאורך שתי הגדות. אני תוהה, ספק ברצינות, מה עדיף? הסדר והטיפוח מעט זרים למקום כפי שאני זוכר אותו. פסולת חדשה הפזורה בתוך שלוליות ירקון קטנות שלאורך הגדה, המופרעות על-ידי גלי מים דקיקים, מזכירות לי את הביקור הקודם. אני חושב שהן כמעט מנחמות. ויותר מכול, מורגשת הדממה. חציית "גשר ווקופ". במגילת אבן הפינה שלו נכתב שיהיה גורם
חשוב להתפשטותה של תל-אביב משני עברי הנהר וירחיב את גבולותיה צפונה לירקון. תחנת
הכוח נגלית בערבוביית גדרות ומחסומים, כמו מאולתרת, נוכחות מגובבת של תפאורות כמו
צבאיות. ברקע נשמע בעקביות מפל המים המוקצפים, מי הקירור של מנועי תחנת הכוח. הכול
נדמה באחת לשטח הפקר. דגלי ישראל המתנפנפים מתוך מתחם רידינג אינם מפוגגים את
תחושת ההפקר. באופן מוזר הם כמעט מחזקים אותו, מבליטים את המרחב המסוייט. שומר
חמוש סורק את סביבת הגדרות בקפדנות. ליד הגשר, בכיוון תחנת הכוח תל של אבנים, תל
כודאדי מהמאה ה-10 לפני הספירה. אין לכך כל ציון. במרכז ניצב עמוד, אנדרטה להנצחת
גדוד 52 של החיילים האוסטרליים שלחמו נגד הטורקים במלחמת העולם הראשונה. אני זוכר:
צעדים ספורים ממנו ראיתי מבנה גבוה, מעוגל בבסיסו, חשוף, ערום, נטוש, חורבה.
ברזלים חלודים צצים מעוקמים מקירות המבנה. בחלקו סגור ברשתות ברזל, חתום בסורגים
ובדלתות ברזל חלודות. גרפיטי על הקירות החשופים, פסולת מסביב.
כותב שמואל אביצור בסתיו 1945:
בשנים 1935-1934
התוסף [...] בניין קטן, מגדלור להאיר, להורות דרך ולכוון את האוניות המשוטטות
בימים. ואם כי מטרת המגדלור לשמש ביעילות את הספינות ולהיות דוגמה נאה של אנושיות
ותרבות, ולמרות שסמלה של העיר תל-אביב הוא מגדלור ושער לעבור בו לגאולים השבים
למולדת, לא קיבלו אותו אוכלוסיית תל-אביב ותושבי סביבת הירקון בשמחה ובזרועות
פתוחות. היה חשש, כי גם כוונות לא כל כך רצויות טמונות במעשה בניין מגדלור זה –
להשגיח על הים הוא נבנה; רבים חשדו כי ייעודו גם למנוע הורדת עולים-מעפילים אשר לא
זכו לקבל רשות כניסה לארץ.
האם זו הסיבה להזנחתו? להפיכתו למבנה נטוש ומתפורר? למבנה אילם?
סימן לחרדת הנִראות? מטפורה להחשכת המרחב? לסוג של היעלמות? אני לא יודע. עכשיו
הוא ניבט אליי משופץ, נקי, מטופח מדי, ועדיין נעול. למה זה דומה עכשיו? מגדלור או אגף
של וילה אקסצנטרית בשרון?
המגדלור. צילום: יותם מנדה-לוי, 2011
הירקון. חלום? מרחב של גילוי, של געגועים, של חורבן ובנייה, של
חיפוש. "הביטו, הביטו, מי זה עף?/ מי זה, הו מי זה מכה כנף?/ לא ציפור, לא
אווירון,/ לא שפיפון, לא עפיפון.// זה גמל טס בשמים,/ גמל בצחוק עם שתי כנפיים./
טס הגמל כמו אווירון/ אל היריד על הירקון", כתב עמנואל הרוסי לילדים לכבוד
יריד המזרח בשנת 1934 וסמלו הגמל המעופף. ההתרוממות הזאת מעל פני המים, ההתעופפות
מעבר לריאלי, חושפת איזה יסוד פלאי, מקודד, אולי לא מפוענח של הנחל וסביבתו,
פנטזיה מטרופולינית של כרך ונהר. פנטזיה שהצמיחה ודאי עוד זוג כנפיים אחד בשירו של
יורם טהרלב על ניסיון ההתיישבות היהודית הראשון בירקון, בפתח תקוה של שנת
תרל"ח: "והוא נשאר על הגבעה/ובין חצות לאור/פתאום צמחו לסלומון/ כנפיים
של ציפור".
עם סיום השיט של משלחת המחקר הראשונה בירקון בסתיו שנת 1945 סיכם
שמואל אביצור את החוויה הלימודית, הריאלית כל כך של סיור ולימוד, גילוי ופענוח
בהרהורים נעלמים, מסתוריים כמעט:
רגלינו צועדות
על גבי הכביש המוצק, אבל הן נעות אנה ואנה, כאילו עומדות על קרקעית הסירה, וכן גם
כל הגוף. ובראש המסוחרר בשפעת מראות, רשמים וחוויות, עולות תמונות מהיום ומאמש,
הנראות פתאום כה רחוקות כאילו התרחשו מזמן, לפני שנים, ואולי כלל לא התרחשו, חזינו
בהקיץ, חלום שהיה וחלף, וכל השיט שלנו הוא רק אגדה ולא מעשה שהיה.
