כותב אורח: אודי שרבני | חילוף החומרים של העיר

לעת ערב החנויות נסגרות, והאנשים ננעלים בבתיהם. העצים שבשדרות בן-ציון מנענעים את ראשם ומתנקים מטיפות גשם שספגו במשך היום. ההולכים בשדרה שואלים את עצמם האם זהו שוב תחילתו של גשם מפואר. לפעמים הם עוברים לשביל האופניים כפעולת מנע. אין להבין מחשבות של אדם נרטב, וגם לא לבקר. עלינו לקבל זאת. האדם צריך להתאים סוליותיו לדרך בה הוא צועד. סוליות של מרצפות יהודה הלוי אינן מתאימות לאבן גבירול. נניח. כך גם הספרים אותם הוא קורא בספסלי העיר. שם אדם צריך להמתיק את ספריו בהתאם. גם את מרפקיו וברכיו. ספסלי העיר שונים זה מזה. בעוד עמודי הפרסום העגולים נעקרים, ספסלי העיר הישנים עדיין ישובים לצד החדשים. כשאני קורא ספר על ספסל אני נוהג לחרוט עליו באולר את שמו. לפעמים קורה שלרגלי היושב בספסל מתגלגל פוסטר משלט פרסום (כל חברי הלהקה מודיעים לו אישית על הופעתה). עליו רק להיות ערני לכך. 

אני מדווש בחיפוש אחר ספסל.

אופניים ירוקים, מהסוג הקרוי "תל-אופן", מקשרים בנסיעה אחת בין דרום לצפון, שומרים על חילוף החומרים של העיר. עובר ושב; על אותו זוג אופניים יכולים לעלות באותו יום אנשים עם חשבונות בנק במינוס או בפלוס. הם עוברים לפעמים בשעה אחת מאדם פזור דעת לחד מחשבה. אני מדווש עליהם. עם טיפות הגשם, זרזיפים על פרצוף המציאות (היא לא התגלחה הבוקר). רוח פרצים על פניי למרות שאין חלון ואין גם דלת. אני מנסה לשרוק, לחצוב בכך את העלייה. איזה ספר אתחיל לקרוא? בתיק שלי כמה אפשרויות. אני מנסה לנדף מראשי בכוח את הספר שסיימתי לקרוא אתמול. עלי לבוא חדש. ספר הוא רק לזמן הקריאה. לאחר מכן זה דשדוש. עליך לשכוח אותו כדי לכבד את הקריאה שנסתיימה, כדי לכבד את הנוכחית. אני מצליח לנדף. מחוץ לחלונות הבתים מדי פעם אפשר לראות ראשי מטאטא מוטחים הלוך ושוב על סורגים, מתנקים. יד ללא גוף מושטת ומנפה שיירות דבוקות של אבק. על המדרכות, לסביות רכושניות עוזרות לנשים מבולבלות לחצות את הכביש. האם זה יחזיק מעמד? האם האחרונות רק ישחקו בלב הפצוע של הראשונות? זה עניין מורכב הטומן בחובו אי אלו הסתעפויות. עליהן לשמור אותן מכל משמר גם מפני גברים וגם מפני נשים. זו נבלה וזו טרפה. החזה שלהן מאולחש בפחד שמצווה עליהן לא לנבול לתוך שקט פתאומי, כזה שיכול לגרום לאותן נשים לפרוש לשגרת היומיום הלא מתנסה. יש שכבר מאסו בכך ונשארות על אותה מדרכה. איזה ספר אקרא?

אני מדווש.

איור: יובל רוביצ'ק

ברחוב לינקולן, מול בית קפה "התחתית", שחקניות מחכות לאודישן. לא תמיד מזדמן לך להגיע למקום בו כולם נראים אותו דבר. התפקיד דורש. מכאן, מצטמצמות, לחיוב, הדרכים לצייר בנפשך את תפקידן. זו שעתם היפה של המלהקים. הדלת נסגרת והשיניים הטוחנות מתחילות לפעול עם משפטים קצרים. ובתוך החדר: שם, מספר, עיון בדפים, הרמת הראש. אפשר להתחיל. אוקיי, בואי ננסה את זה שוב. לפעמים, באותו חדר, האודישן הוא בנושא אודישן. הבעל אומר לאשה: "אני לא בוגד בך, זו שחקנית שמתכוננת לאודישן ואני מתאמן איתה על הדיאלוגים. אני 'הוא'. היא 'היא'. יקירתי, ידעת עם מי את מתחתנת". ושוב הדלת נסגרת, ושוב הטוחנות. לפעמים עד למעלה הראש.

בתחנות האופניים, חוק לא כתוב עובר בין מדוושי העיר: כיסא מורם כשראשו לאחור, מסמן אופניים לא תקינים. בכך, נחסכת לאחר כמה מטרים האכזבה של המדווש העירוני. אולי השרשרת תקועה, אולי הכיסא נבלע לתוך עצמו, אולי ההילוכים תקועים. זו הוכחה לכך שגם העיר יכולה להתנהג כמו קיבוץ. הלוואי וגם במקרים אחרים קבוצות תיפתחנה לקבוצות אחרות. יש לפרום את העיר הגדולה. יש לפרום את העיר הגדולה שוב ושוב. יש לשמר את השפה באופן הפוך. אני שומר במכוון על טעויות וצרימוּת כדי שלא. שלא מה? שפשוט לא. מדי פעם, אם אני נופל על זוג אופניים טוב, ואני יודע שאשתמש בהם שוב, אני מרים את הכיסא ומסובב את ראשו. כך, אני מונע אכזבות עתידיות. מה ששומר על החיים שלי הוא הפחד. איזה ספר אתחיל לקרוא?

לדף של אודי שרבני בפייסבוק:

https://www.facebook.com/WhyArentYouSmiling

גיאורג זימל: העיר הגדולה וחיי הנפש

העיר, [...] היא יותר מאוסף של פרטים, של מתקנים ציבוריים: רחובות, בתים, תאורה חשמלית, חשמליות, טלפונים וכיוצא באלה. היא גם יותר ממכלול של מוסדות וסדרי מנהל: בתי משפט, בתי חולים, בתי ספר, משטרה ובעלי תפקידים אזרחיים מסוגים שונים. העיר היא בראש וראשונה מצב נפשי [...].

 - רוברט פָּארק, "העיר: הצעות לחקירת

  ההתנהגות האנושית בסביבה האורבנית"

מאמרו של גיאורג זימל (Simmel, 1 במארס 1858 - 26 בספטמבר 1918): "העיר הגדולה וחיי הנפש", שהופיע לראשונה בשנת 1903, עומד במרכז העיון הסוציולוגי והפילוסופי בעיר, לצד עיוניהם הקלאסיים של ובר, שפנגלר ודורקהיים. הייחוד של זימל בכך שהעמיד בראשית המאה ה-20 תפיסה חדה ומקורית אודות השפעתם של החיים האורבניים על האדם. הדגשת היחיד, מאבקיו בעיר הגדולה וההשפעות המנטליות הקשורות בכך מציבים את הגותו במעמד מרכזי במחשבה האורבנית.

הליכה צעד אחד אחורה מגלה שההתייחסויות המוקדמות לעיר המודרנית כמושא לחקירה ולעיון החלו להתפתח בעקבות המהפכה התעשייתית באנגליה של המאה ה-19. בתגובה לצמיחה המהירה ולהתפשטות העוני במרכזים האורבניים של אנגליה, הציגו מספר הוגים את מה שהפך עם הזמן לסקירות קלאסיות על אודות העיר המודרנית.

הכוונה בראש ובראשונה לספרו של פרידריך אנגלס (Engels, 1820-1895) על מצבו של המעמד העובד באנגליה בשנת 1844, שפורסם ב-1845 בגרמנית, והיה למעשה הספר הראשון מסוגו שהתיימר לבחון את תופעת האורבניזם ואת בעיותיה של העיר הגדולה מנקודת מבט חברתית-כלכלית.

גם רשימותיו של הנרי מהיו (Mayhew, 1812-1887) ב-Morning Chronicle ב-1849 הציגו תמונה מפורטת של לונדון במסגרת המגמה של העיתון לתאר שורה של ערים תעשייתיות באנגליה. האכסניה הליברלית-רפורמיסטית לרשימותיו-"מכתביו" של מהיו מן העיר הגדולה שירתה למעשה את העניין המוגבר של המעמד הבינוני בבעיות העוני ובמכלול החיים האורבניים. מהיו התייחס לפרסומיו כאל רשימות של נוסע החושף את ארצם של העניים ומספק אינפורמציה על קבוצה גדולה של אנשים בלתי מוכרים לציבור.

בתפיסה העירונית הכללית של אנגלס יש שלושה היבטים אוניברסליים: ניגוד כפר-עיר (עוד קודם להבחנה הקלאסית של טויניס (Töennies) מ-1887 בין Gemeinschft – "גמיינשפט", ארגון חברתי שאנשיו מקיימים קשרים הדוקים של מסורת – לבין Gesellschaft – "גזלשפט", ארגון חברתי שקשרי חבריו רופפים ומושתתים על אינטרסים אישיים דומיננטיים), אפיון פיזי של העיר והשפעות התנהגותיות כלליות. ההגדרות האלה הזינו את הלאומיות הגרמנית והיוו עיקרון בסיסי בסוציולוגיה הגרמנית ובמחשבה האורבנית.

ביקורו של אנגלס בלונדון ובמנצ'סטר במשך עשרים חודשים, בעיקר למטרות עסקים,  היה סוג של מסע אל העיר הגדולה בשנים של משבר בקפיטליזם התעשייתי. נסיעות החקירה והצגתם של תיאורים ודיווחים מן המרכזים המטרופולינים היו חלק מן העניין שהתעורר באשר לערים ולמשמעותן בסוף שנות ה-30 ובראשית שנות ה-40 של המאה ה-19. משנים אלה ואילך אי-אפשר היה להתעלם מחקירתן של בעיות אורבניות דחופות. האימה וההיקסמות, בעת ובעונה אחת, מן הערים התעשייתיות הגדולות הוליכו להכרה בקיומה של דרך חיים הבנויה על עיקרון חדש לגמרי.

ולעניין מנצ'סטר: דיקנס, בעקבות נסיעתו הראשונה לעיר זו בסוף 1838, מציין באחד ממכתביו כי מה שראה הגעיל והדהים אותו מעל לכל מידה. דיקנס נתן את דעתו על בעיית העיר התעשייתית ודן בעניין רב בגורל הפרולטריון התעשייתי כמעמד. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר ביצירותיו המאוחרות וכן בשורה של סיפורים קצרים, מכתבים ונאומים שהתייחסו, בין היתר, למנצ'סטר, אשר מעבר להיותה מוקד לנוסעים-מדווחים מבית ומחוץ, שימשה מקום התרחשות ברומנים התעשייתיים האופנתיים בשנות ה-40 של המאה ה-19. בכך היה דיקנס דוברהּ הבלתי מעורער של העיר הגדולה. אמנם התייחסויותיו העיקריות לעיר הן ספרותיות, אולם הן נחשבות למקור מהימן ורב השראה לשאלות העירוניות בתקופתו.

באותה מידה גם הבחנותיו של אנגלס משקפות תהליכים ניכרים העוברים על העיר למן העשורים הראשונים של המאה ה-19 (התהליך לא התפתח במקביל בכל הערים וכן לא בעוצמה ובאופנים זהים). הכוונה בעיקר לצמיחתה של האוכלוסייה בממדים חסרי תקדים ולהופעתו של קפיטליזם תעשייתי באנגליה ובארצות אירופה המתועשות. ריכוזה של אוכלוסייה כפרית באזורים אורבניים והתבססותם של יחסים מעמדיים חדשים (שבמסגרתם בית החרושת הפך לסמל) היוו תשתית לעיר במאה ה-19. מבחינה גיאוגרפית, התכונות האופייניות היו אזורי יישוב מרוכזים, ובתוכם הייתה רמה גבוהה של הפרדה בכל הקשור לעבודה, למגורים, למעמד ולמוצא.

בתהליך ההתבוננות בה והחקירה אותה יצר אנגלס קשר אינטימי עם העיר, שנתפסה כמנוכרת וכמרוחקת, שכן היא לא הובחנה כמערכת קוהרנטית של סימנים וכסביבה המְתַקשרת עם תושביה ב"שפה" מוכרת ונהירה. היעדר הרציפות, האי-ארגון, הערפול והזרות שיוחסו לעיר, יצרו מבנה כאוטי. העיר נתפסה כמרחב שההיבטים האנושיים, החברתיים והטבעיים בו נדמו כקשורים או כקרובים זה לזה באופן מקרי, מעין הצטברות אקראית של הופעות ותופעות. אנגלס זיהה בעיר הגדולה באופן ברור "את התפרדותה של האנושות למונאדות, אשר לכל אחת ואחת מהן עקרון חיים משלה ומטרה משלה".

לאחר מספר ימים ברחובותיה ההומים אדם של לונדון ולאחר ביקור בכמה משכונות העוני החל אנגלס לגלות את המחיר האנושי שגבו פלאי הציוויליזציה:

אבל את הקורבנות שהוקרבו לשם כל אלה תגלה רק לאחר זמן. לאחר שתתרוצץ ימים מספר על פני כבישי הרחובות הראשיים, בוקע לך דרך בעמל ויגיעה בינות למערבולת האנשים, בינות לטורים אין-סוף של מרכבות ועגלות, לאחר שתבקר ב"פרברים המוזנחים" של עיר עולם – רק אז תחוש שבני לונדון אלה נאלצו להקריב את מיטב אנשיהם כדי לחולל את פלאי הציוויליזציה הללו, הממלאים את עירם, וכי מאה כוחות הרדומים בתוכם דוכאו ונשארו בלתי מופעלים [...] כבר עצם הצפיפות שברחובות יש בה משהו דוחה, משהו אשר הטבע האנושי מתקומם נגדו. מאות האלפים הללו, בני כל המעמדות וכל השכבות, הנדחקים כאן איש אל רעהו, כלום אין הם כולם בני אדם אשר להם אותם הסגולות והכישרונות ואותה השאיפה לזכות בחיי אושר? [...] ואף על פי כן חולפים הם איש על פני רעהו, כאילו אין להם שום דבר משותף, כאילו אין להם שום עניין איש ברעהו, ואף על פי כן אין ביניהם אלא הסכם אחד שכל אחד יהלך במדרכה בצד ימינו, כדי ששני זרמי ההמונים הנישאים זה על פני זה לא יעצרו זה את זה; ושום איש לא יעלה על דעתו לכבד את השאר במבט עין לפחות. האדישות הגסה, ההצטמצמות הקשוחה של כל אחד ואחד בענייניו הפרטיים, נראית מאוסה ופוגעת ביותר, ככל שהיחידים הללו מצטופפים יותר בשטח הצר; ואם כי יודעים אנו שהתבודדות זו של כל יחיד, אנוכיות קהה זו, היא בכל מקום עקרון היסוד של החברה בזמננו, הרי אין היא מופיעה בשום מקום אחר באורח גלוי כל כך, כמו שהיא מתגלה כאן, דווקא בתוך הדוחק של הכרך הגדול.

ההתנהגות האורבנית בתיאור המצוטט שזכה, כידוע, להתייחסותו הידועה של ולטר בנימין בחיבורו על מוטיבים אחדים אצל בודלר (1939), מוסברת על ידי אנגלס בקשר הישיר לשאלת המעמדות, לעבודה בבתי החרושת, ומכאן, באופן בלתי נמנע – למבנה העיר בכללותה. ההתפתחות התעשייתית בערים הגדולות וההשלכות הפיזיות על המרחבים העירוניים יוצרות, לפי אנגלס, את אותה הצטמצמות בוטה של היחיד בענייניו הפרטיים. האנוכיות והפיצול האטומיסטי של החברה הם הסיבה, לדעתו של אנגלס, שהמלחמה הסוציאלית, מלחמת הכול בכול, הוכרזה כאן בגלוי:

[...] רואים כאן האנשים איש את רעהו רק כסובייקטים בני שימוש; כל אחד מנצל את זולתו, וממילא נמצא שהחזק רומס ברגליו את החלש, וקומץ החזקים, כלומר הקפיטליסטים, נוטלים לעצמם את הכול, בעוד שהמון החלשים, העניים, אך מחיים בעמל את נפשם.

בנקודה זו מתבררת חדשנותו של זימל ומקוריותו בהבנת האישיות האורבנית. התמקדותו בחוויה של היחיד מבליטה את הצורך לבחון את התשתית הפסיכולוגית של החיים בעיר הגדולה. כאשר זימל מדבר על העלייה של הפעילות העצַבּית כעל בסיס פסיכולוגי להבנת האדם העירוני, הוא מציע הסברים מתוך שיטוט בנפשו של היחיד, ולא מתוך שאלת המעמדות החברתיים נוסח אנגלס.

גיאורג זימל

בגישתו הפורמליסטית לסוציולוגיה הניח זימל כי התופעה החברתית המשמעותית היחידה היא הפרט או היחיד (individual human being). בעבורו החברה אינה אלא מושג מופשט המציין אינטראקציה בין יחידים. סוגים של אישיות אינדיווידואלית, המניעים הפנימיים שלהם ומגוון היחסים וקשרי התלות המתפתחים בקרבם מכוננים את תוכנה ואת צורות התקשרויותיה של המציאות החברתית. בעקבות עמדה זו מובנת טענתו של זימל בראשית חיבורו, שהבעיות העמוקות ביותר של החיים המודרניים נובעות מתביעתו של הפרט לשימור האוטונומיה והייחודיות של קיומו אל מול כוחות חברתיים ותרבותיים.

השאלה בבסיס חיבורו החלוצי של זימל היא כיצד אישיותו של היחיד מתאימה ומסגלת את עצמה לכוחות החיצוניים הפועלים עליה, משמע לחיים בעיר הגדולה. הוא מדגיש כי מאבקו של האדם לקיום פיזי נהפך, עם הזמן, למאבק הישרדות פסיכולוגי. בתיאוריו העיר מאופיינת כסביבה שבה האדם מסרב להיכנע למכניזם חברתי-טכנולוגי ולהישחק בגללו. הדיכוטומיה אדם נגד סביבה, שנתפסה כדיכוטומיה האדם נגד הטבע, מפנה את מקומה לַדיכוטומיה אדם נגד המבנים שהוא עצמו ייסד.
הבחנותיו של זימל נגזרות מן הרעיון שמבחינה פיזית, פסיכולוגית וחברתית, העיר היא מילה נרדפת לתוהו ובוהו. הסביבה העירונית התובענית לעולם אינה מניחה לאדם היושב בה; היא דוחקת בו, מגבירה את הגירוי העצבי שלו ותוקפת את חושיו ברצף בלתי פוסק של הבחנות חטופות והתרשמויות אקראיות.

עניינו של זימל הוא אותם "טלטולי הנפש" של האדם המגיב למצב לחץ שהעיר יוצרת במספר דרכים שאפשר לשלבן בכותרת הכללית "מגננות בהתנהגות אורבנית"; הכוונה למערכת של אלמנטים פסיכולוגיים שמטרתם לגונן על האדם האורבני ולסייע לו בהתמודדותו עם הסביבה.

זימל מציין שהתנאים הפסיכולוגיים שהעיר יוצרת הם כאלו שיחסים רגשיים עמוקים אינם אפשריים. מספרם הרב של הגירויים הדורשים תגובה הוא כה רב, עד שכדי להתאים את עצמו לשינויים ולניגודי התופעות, האדם נמנע מלהגיב לסביבתו באופן אישי מדי. הוא חייב לטפל בכול באופן רציונלי ומחושב, לשמור מרחק ולהימנע ממעורבות במבול ההתרחשויות הבלתי פוסקות שמסביבו וממחויבות לו.

הסכמטיזציה, התכנון והאינטלקטואליזציה המאפיינים את התודעה האורבנית, משולבים בתופעות בעלות חשיבות מרכזית, כדוגמת כסף וזמן, המהווים תשתית לדרך חיים אורבנית, ובכך מדגישים אלמנטים בעלי חשיבות חברתית ופסיכולוגית.

זימל מדגיש שכסף, כלכלה ושלטון האינטלקט קשורים זה בזה מעצם מהותם. האדם הכלכלי (Homo Economicus) פוגש שכנים ומכרים, לא כגבר אל גבר או אישה אל אישה, אלא כקונה אל מוכר, דייר אל בעל בית, מעסיק אל עובד. יחסים ראשוניים, הנפוצים בקהילות קטנות, שבהן מכירים את האדם כמהות שלמה, מפנים את מקומם ליחסים משניים, שבהם פוגשים באדם כפונקציונר במסגרת תפקיד שהוא ממלא או שירות שהוא מעניק.

בהתייחס לזמן, האדם האורבני הוא עבד של השעון המתקתק בעיר, הצמודה ללוח זמנים יציב ובלתי אישי. בעוד שבעבור תושבי הכפר רצף היום והלילה וחילופי העונות הם סימנים חיוניים לשינוי ולהתחדשות, הרי חייהם של יושבי העיר, ההולכים בקצב השעון והנתונים לעריצותו, מחולקים למעין מחלקות מלאכותיות המארגנות אותם.

הדרישה המודרנית הקשיחה לדיוק ולקפדנות, הכופים מציאות סבוכה, וכן המירוץ אחר הכסף ואפשרויות הקיום הכלכלי, מחוללים באדם האורבני הרגשה עמוקה של עייפות ואדישות. מנגנון החיים הפנימי קורס כשמטילים דרישות רבות מדי על הסתגלותו של האדם לחיים בעיר. בהתחשב בדחיסות הסביבה האורבנית, בהפגזה המתמדת על הנפש ובפיצול נאמנותו של האדם האורבני בין הדרישות הנובעות מן הפונקציה שלו בעיר לבין הקריאה הפנימית הבאה מעמקי נפשו, הופך הרס המשאבים המנטליים שלו למאורע צפוי. אדם יכול להגיב בצורה עמוקה רק למספר מצומצם של התרשמויות או מצבים. אולם כתוצאה מן הגירויים העצביים המנוגדים, הדחוסים והמשתנים במהירות, צפוי שדרכי מערכת העצבים תיפגענה, והתוצאה האפשרית היא אדישות ואטימות חושים של האדם האורבני. את אווירת התחכום האופפת לעתים קרובות את תושב העיר, ניתן לייחס למציאות המתאפיינת בחוסר אפשרות להגיב ברעננות ובהתלהבות לכל חוויה חדשה הנקרית בדרכו.

עובדה ברורה היא בעבור זימל שתושב העיר צפוי לעמוד בפני תופעת ההמון או הקהל. אלפי הפרצופים האלמוניים הנקרים בדרכו גורמים לתושב העיר לחשוף "התנהגות חברתית בעלת טבע שלילי", המוגדרת אצלו כ"הסתייגות". הוא מוסיף ומציין שאם תגובות פנימיות כה רבות היו באות כתגובה למגעים חיצוניים מתמשכים עם אינספור אנשים, כמו בעיירה קטנה, שבה הכול מכירים את אנשי המקום, ולכל אדם יש יחסים מסוימים עם כמעט כל שאר החברים באוכלוסייה – היה האדם מגיע למצב נפשי בלתי יתואר. עובדה פסיכולוגית זו והזכות להתייחס באי-אמון לרכיבים הארעיים של החיים המטרופוליניים מחייבות את ההסתייגות שלנו.

למה הם מתבהלים האנשים האלה כל כך? למה הם רצים כה דחופים, טרודים ונחפזים?…למה כל המהומה הזאת? [...]

והוא כמו רצה לקרוא להם: "עצרו, עמדו! נמלך נא מי ומי ילך, מי ומי יתכוץ, מי יעשה דבר זה ומי דבר שני [...].

לבן-העיר, אין כל צורך להביט לגבה מרווח, למרחק רב, לכך יש לו כלי ראי מכניים, כח עינו התחדד בראיה חדה, עמוקה, המקפת מרחב צר וקצר ודברים רבים… ובן העיר צריך לראות הרבה ולא רחוק [...] כמה משונים הם החיים של העיר, של הרחוב! בכל פעם שאני יוצא אל הרחוב הוא עושה עלי רושם חדש. כשאני נמצא בתוך גלי-האדם האלה השוטפים סביבי ילחץ לבי מצפיה ודאגה מוזרה. אני נהפך מחולם והוזה לסקרני, למחפש ומחטט [...] ויש אשר אני נכון לקרוב אליהם ולעמוד כמוהם, להתבונן במחזה ולקרוא כרומאים: "הבו מחזות! מחזות הרוו את צמאוני לראות!"- ואני משתוקק כל-כך לראות הרבה, הרבה, הרבה. ובראיתי זו רצוני למצוא את חידת חיי העיר, את הנשמה המחיה את הרחוב, את דופק חייו. אבל בכל פעם – תשוקתי לא תמלא.

-דב סלוצקי, "בעיר", 1909

זימל מציין שההסתייגות מן הסביבה של האדם העירוני מצטיירת בעיני תושביהן של ערים קטנות כקרירות חסרת לב. להסתייגות ולאדישות מתלווים סלידה קלה ושאט נפש כלפי הזר והלא מוכר. הניסיון לקלוט ולהפנים את העושר הרב של הפרטים המציף את התודעה, טומן בחובו שתי תגובות אפשריות, ולמעשה שתי סכנות: אדישות מוחלטת המאומצת כמגן מפני זרם ההתרשמויות הבלתי פוסק, ומנגד, היענות חסרת הבחנה לכל השפעה חיצונית. לפיכך החיים בעיר הגדולה אפשריים רק כשהאדם מתעטף בגלימה של עוינות סמויה, טינה שקטה ואנטיפתיות כמִגננה התנהגותית.

בעניין זה מציין זימל כי החומרה ורצינות החיים בעיר הן אך מחיר של עצמאות מסוג חדש, עצמאות המדגישה את החיוב בחיים האורבניים. המגננות המנטליות בעיר מספקות לפרט חופש בדרגה שאין דומה לה בכל מצב אחר. אותם הגורמים המסבירים את ההתנהגות האדישה, את חוסר האכפתיות, את הרציונליזציה החונקת כל רגש של תושב העיר, גם מציעים הזדמנות ייחודית להגיע להגדרה עצמית ברמה חסרת תקדים. בעיר יכול האדם להיות חופשי ומשוחרר מכבלי השבט והמנטליות האופייניים לעיירה קטנה. האדם האורבני נתון בעיר לשליטה חברתית פחותה; יחסים, ידידות, אמונות דתיות וסגנונות חיים הופכים אצלו ליסודות שבבחירה, בחירה רבה יותר מזו שיכלה להיות בתנאים חברתיים מגבילים מאלו שבעיר. הרגשת הקהילה נחלשת בעיר, והפרט מרוויח חופש תנועה אישי ואינדיווידואליות. הגם שהוא נתון עדיין במידה מסוימת לדרכי הגורל, הופך תושב העיר, על פי זימל, לשליט הגורל. בצורה זו העיר יוצרת אפשרויות חדשות בקנה מידה רחב, אף שברוב המקרים גיבור האודיסיאה האורבנית הוא יצור נאבק: פחות יוליסס ויותר בלום...

זימל רואה סכנות בקיום העצמאי בעיר: בדידות, תסכול, התמוטטות עצבים והתאבדות. הלחצים בעיר לאחידות ולחוסר אישיות יוצרים, בתהליך דיאלקטי, אינדיווידואליזציה של תכונות נפשיות ומנטליות. כדי לבלוט בתוך ההמון האנונימי, על הפרט להדגיש את ייחודו. דבר זה עלול להביאו ליתר התגנדרות, אולם הוא גם יכול לתרגם דחפים ואמונות פנימיות לדרך חיים ולסגנון התנהגות מבחירה אישית. תושב העיר מקבל אמצעים ומוטיבציה לדעת את עצמו ולהביע את עצמו. האמצעים מסופקים באמצעות תנאי החופש שהעיר מעודדת. המוטיבציה נובעת מלחץ חברתי; אם תושב העיר אינו מבטא את עצמו, הוא טובע באפרוריות של המון אלמוני.

הוא התחכך בלכתו בין העוברים והשבים ומוזר היה לו, מה שאינו מרגיש בהם כלל. כמו לא נגע כלל בבשר אדם. דחף בצד ובכתף ולא בקש סליחה, וכשנדחף הוא כעס והתקצף קצף של חיה, כאלו נפגע בעץ ובאבן. וכל אלה בני האדם היו בעיניו באותו הרגע כל כך דומים זה לזה…פרצופים, פרצופים… ולבו סולד מפני העיניים הכבות המביטות עליו, עינים בהמיות [...] ומה לו ולהם? מה אכפת לו אם יאבדו כולם?

אינני רוצה בשום דבר…רק לנוח…להנפש…רק חשק אחד ורצון אחד עוד ממלא את לבו: לבלי היות, לבלי חשוב, לבלי הרגיש [...].

-דב סלוצקי, "בעיר", 1909

גישתו של זימל מציגה אפוא ראייה כפולת פנים של החיים האורבניים. היחיד, הזוכה למעמד מרכזי בגישתו האורבנית, נדרש להתמודדות ולהתגוננות נפשית ופיזית, אך הוא גם מתוגמל בהרגשה עמוקה של עצמאות מוגברת ושל אחריות אישית. עמדתו של זימל אינה שיפוטית או מוסרנית, והוא מסיים את מאמרו במשפט הנפלא: "אין זה מתפקידנו להתלונן ואף לא לסלוח, אלא רק להבין".

לראות לעיר את הזמן

1.  אילו החלו לפתע כל השעונים בברלין לזייף ולו רק בטווח שעה אחת, כתב גיאורג זימל היו חיי הכלכלה בפרט והתנועה בכלל נהרסים לפרק זמן ממושך. החיים בעיר הגדולה, הפעילויות, ההסדרים והמגעים נדרשים לסדר זמנים אובייקטיבי. החיים העירוניים מטשטשים את המחזוריות האורגנית של תפיסת הזמן. הכול נענה למקצב אחיד, חיצוני, סטנדרטי, שמכתיבה תנועת הגוף המכאני. בכך, השעון מפקיע את הקצב הפנימי מידי האדם אל גורם חיצוני לו הפועל על פי אמות מידה מתמטיות.

 ועל הכל – אימת השעון. שעוני-יד. שעוני-כיס. שעון בבית-החרושת, במשרד, במגזין, במעבדה, במימתני הטראם והרכבת התחתית, ומעל למדרגות המכונתיות היורדות לפסי-רכבת שבתוך קרבי-הכרך; במסעדה, ברחצה, בבית-הכסא הצבורי, על הארץ ממעל ובמנהרות מתחת, מקום רק דרכה רגל-אדם, נטושה שליטת המחוגים, ומן הסוף ועד הסוף תלוי ועומדת ומזרזת הזעקה המתכתית:

"Time is money!!!"-

(מרדכי עובדיהו, על אבן מדרכה)

2.  האם הזמן הוא בהכרח אחידות של דברים עוקבים בזה אחר זה? האם עניינו של הזמן בַמשך של פעולה או תנועה? בַניסיון להכיל אירועים ביחידה מתמטית קבועה? אולי יש לראות בזמן של העיר, במיוחד בזמן של אותו חיזיון רב איברים וגוונים, את קיומם של דברים מסוגים שונים שמתקיימים זה לצד זה? אולי הזמן בעיר משמעו: בו-זמניות? זימון? הצטלבות? ואולי משמעו קיטוע? העיר משתחררת מהמכאניות של הזמן כשכל דבר ודבר בעיר יוצר את הזמן שלו ואת החלל שלו. אולי לחוויית זמן כזו מכוון שירו של אורי ברנשטיין תנו זמן:

          תְּנוּ לִי זְמַן שֶׁחוֹלֵף בְּהַרְחָבָה,

 שֶׁמּוֹדֵד לַצְּלָלִים כְּמִדָּתָם,

 זְמַן שֶׁל בָּתִּים יְשָׁנִים שֶׁסְּבִיבָם

 עֵצִים, זְמַן שֶׁל עֵצִים,

 זְמַן שֶׁל מִי שֶׁלָּן

 אֵיפֹה שֶׁמְּעַכְּבוֹ הַלַּיְלָה.

3.   אני קורא מתוך איש ההמון הקלאסי של אדגר אלן פו. המספר מתבונן מבעד לחלון בית הקפה וזה מעט ממה שהוא רואה. נראה שרק כך הוא יכול לתאר את הדברים:

זבנים, שוערים, סבלי פחם, מנקי ארובות; נגנים של תיבות-נגינה, להטוטנים עם קופי שעשוע וזמרי בלדות, תערובת של רוכלים וזמרי רחוב; בעלי מלאכה ממורטטים ופועלים לאים שונים ומשונים; והכל סואן בחיות מופרזת, צורמנית ומסנוורת.

הטקסט הוא לינארי, הלשון אינה יכולה לבטא את כל מה שיש במרחב ואת נוכחותם הסימולטנית. עקרון בניית הרצף מתבסס על מעקב אחר תנועה במרחב, על תיאור מסכם של תבנית טופוגרפית, על מעבר מאובייקט לאובייקט, על מנייה קטלוגית. סדר המסירה ואופי הפרטים עשוי ליצור אפקט פרשני. העיקרון הקטלוגי, אותו מבע מרפרף, אותה הבעה חפוזה או קיטוע, מתממשים כצירוף פרטים נפרדים לשלם, וגם כפירוק יחידת מרחב שלמה או אחידה, לכאורה, ליחידות וחלקים המתקיימים במקביל. כדי לנסות ולתפוס משהו מתנועת הרחוב אנחנו כותבם את חלקיו.

4.  בודלר אמר על העיר שהיא משתנה מהר יותר מלב אנוש. כדי להבין את העיר, את השתנותה, יש להאט, לראות לעיר את הזמן, להיזכר. מילן קונדרה בספרו ההנאה שבאיטיות עומד על הקשר שבין מקצב לזיכרון. כשאדם הצועד ברחוב רוצה להיזכר בדבר מה, אומר קונדרה, הוא מאט את צעדו. מישהו שמנסה לשכוח אירוע מצער שחווה לא מכבר יגביר שלא מדעת את קצה ההליכה שלו, כמו ביקש להתרחק ממה שנמצא קרוב מדי בזמן. דרגת האיטיות עומדת ביחס ישר לעוצמה של הזיכרון. דרגת המהירות עומדת ביחס ישר לעוצמת השכחה.

5. שוב שעון. אולי היעדרו. ניסוי שמציע רוז'ה-פול דרואה בעולם שלא הפנים עדיין את הטלפון הנייד: להסיר את השעון. לעשות זאת לאט-לאט. הדבר דורש מידה של תעוזה. וכאן ההשפעה המתעתעת מוסברת במילים מכשפות שהכרח להפגישן עם העיר הגדולה:

תחווה את העירום המוזר הזה של פרק ידך והסחרחורת הקלה של לא לדעת בדיוק איפה אתה ביחס...למה בדיוק? הביטחון של נקודות-ציון בזמן? האליבי של הדייקנות? בצורה חריפה פחות או יותר תהיה לך תחושה של אי-נחת, פחות או יותר מתמשך. העולם חרג משגרתו. הוא צף, לא מכויל, לא ממוסגר כראוי.

אם תתמיד בזה, אם תתאמן ותתרגל, תגלה בהכרח צורה אחרת של תפיסת זמן. פנימית וחיה, מרווחת, מדויקת אבל לא קפוצה. תצליח להכיר את התנודות המדויקות של הפְּנים, בלי שתצטרך אפילו לתת עליהן את הדעת. תוכל אז לשלוט על הצורה - היחסית כולה - של אלימות ואילוץ שכופים המחוונים, המחוגים, לוחות הזמנים.

צילום: יותם מנדה-לוי, 2009

            

"אלמלא הייתי אדם הייתי רוצה להיות רחוב"

1.

העיפרון של וירג'יניה

עודד מנדה-לוי

בִּשְׁעַת עֶרֶב שֶׁל חֹרֶף לוֹנְדּוֹנִי צָלוּל

יוֹצֵאת וִירְגִ'ינְיָה ווּלְף לִקְנוֹת עִפָּרוֹן.

הָעִפָּרוֹן הוּא תֵּרוּץ

לְשׁוֹטְטוּת בָּרְחוֹבוֹת. בַּחֹרֶף

זוֹ הַגְּדוֹלָה בַּהַרְפַּתְקָאוֹת,

מַאֲגָר שֶׁל סִפּוּרִים.

הָעֵינַיִם הַנִּשְׁלָחוֹת אֶל הָרְחוֹבוֹת,

הַהִצְטָרְפוּת אֶל כָּל אוֹתָם הוֹלְכֵי רֶגֶל אַלְמוֹנִים,

הַחֲדִירָה מְעַט לְחַיֵּיהֶם שֶׁל עוֹבְרִים וְשָׁבִים,

דַּי בָּהֶם, הִיא חוֹשֶׁבֶת, כְּדֵי שֶׁתִּתְרַגֵּשׁ

הָאַשְׁלָיָה שֶׁאֵינָהּ כְּבוּלָה לִנְשָׁמָה

אַחַת, שֶׁהִיא יְכוֹלָה לְהַלְבִּישׁ עַצְמָהּ

עַל גּוּפָם וְנִשְׁמוֹתֵיהֶם שֶׁל אֲחֵרִים. 

וּכְמוֹ מֵאֵלָיו מִתְבָּרֵר שֶׁהָעִפָּרוֹן שֶׁחֻלַּץ

מֵאוֹצְרוֹת הָעִיר הַגְּדוֹלָה עוֹד יַכְתִּים

בְּכִתְמֵי עוֹפֶרֶת אֶת

אֶת כְּתַב בִּנְיָנָהּ
וְאֶת חַיֶּיהָ שֶׁלָּהּ.

2.

אני גר ברחוב בורוכוב 23 בתל-אביב. אני פותח את התריס ומתבונן ברחוב. (אגב: אם אני מתבונן ברחוב או מתכוון לצאת אליו, איפה אני? הגדרות בסיסיות, מילוניות לרחוב מצדיקות את התהייה: "דרך בין שורות בתים להליכה ולמעבר אנשים וכלי רכב" או: "חלק ציבורי של מקום יישוב שלצדו ישנם בניינים ובו מתאפשר מעבר". פנייה לז'ורז' פרק, להסבר שלו בפרק על הרחוב בספרו: "חלל וכו': מבחר מרחבים" אף מחזקת את הרושם: "הרחוב הוא חלל, שבשוליו, בדרך כלל בשני צדיו הארוכים יותר, עומדים בתים, הרחוב הוא מה שמפריד בין הבתים, וגם מה שמאפשר לגשת מבית אחד למשנהו". הרחוב הוא החלל? הוא מה שמפריד? אם כן, הבניינים הם רק התווי המגדיר את הרחוב. הבית - המרחב הפרטי, המיקום שלו מסמן את הרחוב הציבורי. האם אילו הם היחסים בין השניים?) מול  בייתי ניצב בניין ועליו השלט: בורוכוב 32. אפשר לצפות  ל- 22 או ל- 24, או למספר זוגי קרוב אחר, אבל מדוע 32? האם זהו שעשוע עירוני, "ז'ורז' פרקי" באופיו של שׂיכול סְפרות? פרק מצטט דמות מספר של רמון קנו התוהה: "בית מספר 13 ב', האם הוא מספר זוגי או אי-זוגי?" אגב, מיד אחרי בורוכוב 23 נמצא את בורוכוב 17. היכן הם 19 ו 21? האם שלושה בתים קטנים וישנים נהרסו, ואחד גדול נבנה במקומם?

כל הרחובות כמעט, ודאי אלו הוותיקים, יש בהם אי סדירויות, פערים, שינויים בצורה ובמקצב, הפתעות ואי הבנות. התחביר העירוני רצוף במשפטי רחוב זרים ומוזרים, קצרים וארוכים, צרים ורחבים, מתעקלים, מתפצלים, משתלבים ונעלמים. יש רחובות ללא מוצא, סוגים שונים של שדרות, דרכים וכיכרות, וכולם מספרים לנו סיפור.

מחווה לרמון קנו (בשיכול ספרות): בית מספר 31 ב' הוא מספר זוגי או לא זוגי?

3.

הצורה הבסיסית של ההתנסות בעיר, גופם של  הצועדים ברחובותיה, כותב מישל דה-סרטו בספרו: "המצאת היומיום", "מציית למשיכות העט העבות והדקות של ה "טקסט" האורבני, שאותו הם כותבים בלא שיוכלו לפענחו". שינויי המסלולים, התנועה, המראות והמפגשים ברחוב מרכיבים סיפור רב פנים, לעיתים קרובות הוא סמוי מעין.

"!I'm on 1st and 1st, how can a street intersect itself ? I must be at the Nexus of the universe"

-Kramer, Seinfeld

הצירוף "סמוי מן העין" משלח אותי אל איטאלו קאלווינו. העיר עשויה "מהיחסים בין מידות-חללה לבין אירועי-עברה", הוא כותב באמצעות מרקו פולו. כל מידה וכל אירוע מצטרפים לרשת אינסופית של קווים מצטלבים; "גובה המעקה וקפיצתו של המאהב שמדלג עליו עם שחר", גם מזה עשויה העיר. היא נושמת, סופגת ותופחת, וחייבת להכיל בתוכה את עברה. ועברה, מספר מרקו פולו, "כתוב בקַרְנות- הרחוב, בסורגי- החלונות, במעקות גרמי-המדרגות [...] וכל קטע מחורט אף הוא עצמו בבוא תורו כל כולו בִשריטות. בְניסורים, בְחיתוכים, בִפסיקים".

4.

"כל מה שהבאתי מן החוץ עומד לי על קצה הלשון", כתב אבות ישורון ב "הזמן הכדורי". החוץ והמתבונן מתנסחים בדיבור, בשפה. תהיה זו שפה של מילים או שפה של קווים, כתמים וצורות. לכל רחוב הסיפור שלו, זה שכבר נרשם, שכבר סופר. אבל כל יציאה אל הרחוב, כל מבט מנסח סיפור חדש, צירוף חד-פעמי של חוויה, של תודעה, של זיכרון.

תל-אביב. סמטה פלונית וסמטה אלמונית. מאיר גצל שפירא, מייסדן בשנת 1922, רצה לקרוא לסמטאות על שמו ועל שם אשתו סוניה שעזבה אותו, ובכך להשיבה אליו. ראש העירייה, דיזנגוף, התנגד והמחלוקת התפתחה למריבה כבדה. מחלקת שמות הרחובות, או שמא דיזנגוף עצמו, הציעו שלא להנציח על-ידי שמות "זמניים", פלונית ואלמונית, עד שיוחלט לגביהן. עדי שורק בספרה "תיירות פנים", במחזור "אלף-בית תל-אביב", מציעה בשורות מדודות ובמילים ספורות לקסיקון אישי של רחובות בתל-אביב. באות ס' הוא כותבת על סמטה פלונית. בין אם היא מכירה את הסיפור ההיסטורי, את אירועי עברם הכוחני של שתי הסמטאות שפסל אריה גדול ניצב באחת מהן, ובין אם לא, בפיוטיות נדירה היא כמו כותבת את היפוכן הגמור. מבט רך ומפויס עוטה את הדברים:

"גם שמותיהם מרמזים על החלום שכנראה יצר אותן, שֵם

שאינו נתון לאיש – פלונית, אלמונית – המעיד על תודעה של מרחבי

עיר אינסופית המסתמנת בשרטוט על חולות ונמוגה על-פי תנועות רוח

וים. שֵם שאינו מתייחס לצפיפות,לצורך בזיכרון, לכוח".

5.

פרפראזה על שאלות ששואל פרק ב"חלל וכו'": האנשים ברחוב: מאיפה הם באים? לאיפה הם הולכים? מי הם בכלל?

עדי שורק מסיימת את "אלף-בית תל-אביב" באות העשרים ושתיים - ת', בעשרים ושתיים שורות קצרות על תרס"ט:

"נושק ל "הבימה", להיכל התרבות ולגינה העדינה הנחבאת ביניהם. לעתים אני

פוגשת שם ידיד שנוהג לשוטט בעיר, רבים ודאי מכירים את

פניו. מרוב שהוא הולך מקצה לקצה, בוחן מחדש כל רחוב,

כל בית-קפה, חשבתי שהגיע לתל-אביב ממקום אחר או מעיר זרה,

ולא העליתי על דעתי שבעצם גדל בתרס"ט. זהו רחוב שבמשך

שנים לא ידעתי את שמו ואף לא שהוא עומד בפני

עצמו, שהרי בכל פעם שיש להגיע אליו מזכירים את המוסדות

המפורסמים אשר לידם הוא נמצא או את שמות הרחובות שביניהם

הוא מקשר. תחילה בחרתי בו לחתימת האלף-בית מפני ששמו מתחיל

 ב-ת'. התייחסתי אליו כאל רחוב בדרך, בין לבין, מחוז ביניים.

אך אז סיפר לי ידידי (שגר ומגדל את ילדיו בקרבת

מקום) כי בתרס"ט נמצא בית הוריו, מחוז ילדותו, וביקש לקרוא

מה כתבתי על הרחוב. הייתי נבוכה, בשבילו זה מקום כה

פרטי. אמרתי שאני צריכה עוד לעבוד, שהקטע אינו גמור. ואז,

ככל שסידרתי מילים וספרתי שורות, נוכחתי שבעצם אני כועסת על

אנשים שבית ילדותם קיים. זעם בלתי מוסבר, פֶרֶץ אוויר המסתנן

בין שפתי, תיאוריות על גלות. אפילו כלפי אהובי שפתח בפני

את ביתו, ביתם לשעבר של סבא וסבתא, בקרבת כמה רחובות

מגינות ילדותו, אני מרגישה כך לפעמים. ובלבי, באחת הפינות החשוכות,

מצאתי קנאה משונה בילדי העתידיים; פחד שלא אצליח לאחות את

הזרות, שאכעס עליהם, ולו במאופק, על שיגשימו את משאלתי לבית,

כזה שאני עמלה להכין עבורם".

עלי להיות כן בפניכם. הידיד מרחוב תרס"ט הוא אני.

כן, יש מי שרחוב מסוים הוא בעבורו דרך נטולת שם, ויש מי שהרואה באותו רחוב ממש את פרשת חייו, קירבה אל זיכרונות, ילדות שזהרה וחמקה, ורק עוד ההורים משלחים לעתים את ראשיהם מן החלון החוצה בדרישת שלום. ההליכה היומיומית בתרס"ט היא הד למה שסיפר לי הרחוב מילדותי. ובהגיע יומם, מה יהא על הרחוב? מה יהא על הילד המהלך בו עכשיו בבגרותו?

וזה ה  Nexus of the universe שלי.

"שרטוט דיוקנה של עיר כבן-במקום", כתב ולטר בנימין ב "שובו של המשוטט", "דבר זה דורש [...] מניעים של מי שנוסע אל מה שחלף ועבר במקום אל הרחוק". במפגש עם רחוב הילדות הדרך נפקחת לעומק. הצעידה ברחובות הזיכרון כמו ממירה מרחק במונחי מרחב למרחק במונחים של זמן.

 6.

האם אפשר לתפוש את העיר? להשיג את הרחוב? האם אנחנו מבינים מה פשר כל המהומה הזאת?

החוץ העירוני, מציע כל העת יותר מן היכולת שלנו לתפוס. המראות ממתינים להיחשף ונחווים תמיד ביחס לסובב, ביחס לרצף של אירועים, לזיכרון ולהתנסויות בעבר.

בעמודי הפתיחה של "האיש בלא תכונות", הרומאן רחב היריעה של רוברט מוסיל, אדם  עומד מאחרי חלון, מסתכל אל הרחוב החום:

 "ומאז עשר דקות היה סופר לפי שעונו את המכוניות, המרכבות, החשמליות ואת הולכי-הרגל המטושטשים מחמת המרחק – שמילאו את רשתית-העין חיפזון רוחש. הוא אמד את המהירויות, הזוויות, ואת הכוחות העצומים של המסות החולפות על פניו, שהיו מושכות את המבט כהרף-עין אוחזות בו ומרפות ממנו; ובמשך זמן שאינו ניתן למדידה היו המסות כופות את תשומת-הלב לעמוד בפניהן, להינתק, לדלג מעצם לעצם ולדלוק אחריו. בקיצור, לאחר שהיה מגלגל זמן-מה במוחו חישובים ומספרים, צחק והחזיר את שעונו אל כיסו וקבע את העובדה, כי בשטויות הוא עוסק [...]" .

אותו "מרוץ הקולות שברחוב הפתוח", בלשונו של אלתרמן, אותה תערובת של אי-סדירויות, של הקדמת הזמן ושל פיגור, של התנגשויות בין עצמים ועניינים; של מקצב רחב וערבובם של כל המקצבים; אותה בועה רותחת ברחובה של עיר מעמידה את תושב העיר, את האדם המהלך ברחוב בפני מה שפרנקו מורטי מכנה: "אימת ההחמצה".

"מה יפה הרחוב בחורף! הוא מתגלה ומוסתר בעת ובעונה אחת" כותבת וירג'יניה וולף. הרחוב הוא נוף של גילוי וכיסוי, של חשיפות חלקיות, של מערכת פערים במרחב, המביאים את האדם לשחזר בדמיון, להמציא מחדש בכל רגע את הרחוב, את העיר, את הקריאה שלו בהם.

הסופר ראובן ואלנרוד, פותח את סיפורו: "במלון" במחשבה על אותה חווית ההחמצה, הקיטוע ואפשרויות השחזור:

"מבט ארעי, שיחה שנפסקה, הוא והיא באוטומוביל עובר, חלונות ברכבות הנפגשות ונפרדות – קטעים הם, התחלות סיפורים וסופי סיפורים של ניו-יורק הענקית. לוע הבינתיים הרחב, התוך העקוב, מי יֵדָעם מתוך המבט שחלף הלך לו [...]? אך מוח האדם משתוקק לידיעה שלימה. הקטעים רודפים אחריו, וכל ימי חייו יזוזו וינועו, יציקו בתודעה ויבקשו פתרון. ויש שמתאחים הקרעים לפתע פתאום. במרוץ השנים נתקל שוב המבט בחלון הרכבת. עוד הצצה – והנה נראה לפתע פתאום החלל האבוד, ויש שנראה חלל אחר, תוך אחר".

השאיפה לאיחוי אינה אפשרית ומתבררת כאידיאל חסר סיכוי. השלמת המבט האבוד כעבור שנים אינה יכולה לשחזר את התמונה המקורית שנקטעה וספק אם נקלטה "בשלמות". כעבור זמן, האיחוי הוא אשליה של שחזור המרחב, למעשה, הוא יצירה של מרחב חדש.

ז'ורז' פרק בעיסוק שלו ברחוב מבקש מאיתנו להתבונן ברחוב, להתמסר לתרגילי התבוננות במרחב היומיום שלנו. אנחנו לא יודעים לראות, הוא כותב. הוא מציע לרשום מה שרואים, לכתוב את המובן מאליו, את הנדוש ביותר. הרחוב: לנסות לתאר אותו, את מרכיביו, למה הם מיועדים. האנשים ברחובות, המכוניות, הבניינים, החנויות, מה מוכרים בחנויות? בתי-קפה. מדוע אנחנו בוחרים לשבת דווקא בבית-קפה זה? לגלות קצב כלשהו, לקרוא את הכתוב ברחוב: עמודי מודעות, קיוסקים לממכר עיתונים, מודעות, שלטי תנועה, גרפיטי, עלוני פרסומת, שלטים של חנויות. פרק מבקש מאיתנו להמשיך. עד שהמקום ייעשה בלתי סביר, עד שנחוש לרגע שאנחנו נמצאים בעיר זרה והמקום כולו ייעשה זר ולא נדע עוד שאלה מכונים עיר, רחוב, בניינים, מדרכות...

לתפוש את הרחוב. המאמץ לארגן את המציאות העירונית החמקמקה והחולפת לכדי תמונה אחת, מזכיר סצנה בלתי נשכחת של ניסיון הרואי כזה בסרטו של פול אוסטר: "עישון". אוגי, בעליה של חנות לממכר סיגרים (הארווי קייטל), מציב במשך שנים את מצלמתו מדי בוקר בשעה קבועה ובנקודה קבועה בקרן רחובות בברוקלין, ומתעד בתמונה רגע חולף אחד. בתשובה לפול בנימין, ידידו הסופר (וויליאם הארט), המתבונן בתוצאות המצולמות והמתוארכות ומציין שהן כולן אותו הדבר, הוא עונה: "הן כולן אותו הדבר, אבל כל אחת שונה מהשנייה". ואכן, עשרות ומאות תמונות "זהות" שפול בנימין מרפרף על פניהן אינן אומרות לו דבר, עד שהוא מגיע לתמונה, עוד תמונה זהה, לכאורה, ובה הוא מזהה דמות חולפת בפינת הרחוב – אשתו, בבוקר היום שבו נהרגה. אין רגעים דומים בעיר, כל רגע חולף הוא חד פעמי. איך אפשר לתפוש את הרחוב? המקום שאנחנו חוזרים אליו כעבור זמן, כעבור יום או כעבור שנייה, הוא לא אותו המקום. הוא לא יכול להיות כזה.

אוגי (הארווי קייטל), עישון, 1995

7.

מפגש הרחובות אחד-העם ושיינקין. קפה תמר. גפי אמיר מצטטת דיאלוג קצר עם שרה, בעלת המקום:

-למה את צועקת על לקוחות?

-אני צועקת מאהבה, זה לא בכעס.

-ראיתי שאת מסרבת להגיש ללקוח עוגה.

יש לו סכרת. מה הוא צריך לאכול עוגה?

ג'יין ג'ייקובס בספרה הקלאסי, הביקורתי והמשפיע: "מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות", רואה בעיר מערכת מורכבת של ניגודים משתלבים המציעה עושר הזדמנויות אינסופי ומפתיע. המגע הציבורי, היא כותבת, הוא אקראי וקשור לסידורים ועל כולו חולש האדם הנוגע בדבר. הוא בונה את תחושת הזהות הציבורית ויוצר רשת של כבוד ציבורי ואימון, ועם חלוף הזמן נעשה למשאב של צורך אישי או שכונתי. "רחוב טוב", אומרת לנו ג'ייקובס "משיג איזון מופלא בין נחישותם של תושביו ליהנות מפרטיות חיונית לבין רצונם, בה בעת, לשמור על מידות שונות של מגע ]...]" . האיזון הזה מורכב מפרטים קטנים ועדינים, המתחלפים באופן אקראי.

האנונימיות של הרחוב היא מרחב להתבוננות, לתנועה, לאינטימיות ולמפגש.

לפני שהמגורים נוטשים את הרחוב ועוברים אל ה'מתחם' ולפני שהחנויות כולן יעברו אל הקניון, אותו מרחב אינסטרומנטלי, אותה "ביוספרה" מלאכותית ועמוסת כזבים המעוצבת על-ידי שליטי תודעה, אפשר לראות את העיר, את השכונה, את הרחוב כמציעים טווח רחב של קשרים אפשריים, של סיכוי לצמוח ולהתפתח, לפגוש את החדש, את הלא-מוכר, את האנונימי ולשלבם בפמיליאריות מוכרת. הרחוב היפה היפה הזה וודאי יכול להמריא ולהתגבש כמעשה אנושי גדול. האם לא מתוך האידאל הזה ניסח אלתרמן את מבוקשו: "אלמלא הייתי אדם הייתי רוצה להיות רחוב"...?