יום שלישי, 6 באוקטובר 2015

הערות כלליות על "קריאת הדורות", כרכים ה'-ו', נורית גוברין

כמה נתונים. הופעת צמד הכרכים השלישי (ה-ו) בפרויקט כינוס מאמריה ומחקריה של נורית גוברין "קריאת הדורות", משלים, לפי שעה, שישה סדרי קריאה, 28 שערים, 280 מאמרים ו 2870 עמודים, שנכתבו ופורסמו לאורך 50 שנה בקירוב.
אם נוסיף לכל אלה 17 ספרי מחקר ועוד 15 ספרים בעריכתה, נעמוד בפני היקף מחקרי מעורר השתאות. הפניית מבט פנורמי אל מכלול יצירתה המחקרית, ובכלל זה אל "קריאת הדורות", מגלה מערכת הנחות שיטתית ועקבית בדבר אופייה של הספרות, ובתוך כך של הספרות העברית למן תקופת ההשכלה ועד ימינו אלה ממש. ההבנות שהספרות אחוזה בזמן ובמקום, מקיימת הווית חיים עצמאית (מרכזים, מוסדות, אסכולות, דורות, מו"לות, כתבי-עת, רשת מורכבת של קשרים, יחסים וכוחות), ונתונה בתוך הקשר תרבותי רחב, הן תשתיות עומק בעבודתה המחקרית. במידה רבה עקרונות מנחים אלה הפכו למזוהים עם דמותה של נורית גוברין כחוקרת ומחנכת.
"קורא הדורות", אחד מכינויי האל (ישעיהו מ"א, ד), הנרמז מפרויקט הכינוס מעמיד מבט מובחן היטב של גוברין אודות מקומה היציב, הנוכח והנצחי של הספרות העברית לדורותיה בתוך התרבות העברית והישראלית. "קריאת הדורות", הכותרת למעגלי המחקר לאורך הכרכים כולם, מרמזת על פוטנציאל תלת-ממדי בקשר ובקשב אל תולדותיה וריבוי פניה של הספרות העברית. לצד הקריאה העקבית בספרות של דורות קודמים, והדיאלוג, או בלשונה של גוברין "ההיענות להזמנתם, כביכול, של סופרי הדורות הקודמים לקרוא ביצירותיהם" (פתח דבר, כרך א), "קריאת הדורות" היא קריאה לדורות. זו מערכת מסועפת, עשירה בעובדות ופרטים, קטלוג של נושאים ורעיונות, מרחב של פרקטיקות מחקר, שלמרבה הצער, מקומם בתוך השיח המחקרי האקדמי של היום, הולך ומצטמצם, וכמעט נעלם בתוך מציאות פופוליסטית ומתחנפת.
מן הפרספקטיבה הזאת, פרויקט "קריאת הדורות" הוא מפעל הצלה של ממש, הנרמז גם מדבריה של גוברין בפתח כרך ה החדש אודות "מארת השכחה", הד לדבריו של ברנר ב"אזכרה ליל"ג (1913): "שהרי מי אינו נשכח אצלנו, שהרי את מי זוכרים". מתוך תקווה שהקוראים והלומדים בדור הנוכחי לא יהיו, בלשונו של ברנר, "הקוראים-הזוכרים האחרונים
", מציעה גוברין בעושר מחקריה התקרבות אל "משפחת הנשכחים" (כשם כותרת פתח הדבר של כרך ה) מתוך רצון וצורך לגלות בהם צדדים חדשים ורעננים, לעורר סקרנות לקריאה חוזרת, ולהציג את חשיבותם ההיסטורית בדורם ולדורות.
עבודתה המחקרית של נורית גוברין לאורך השנים היא עבודה של הנחת יסודות ותשתיות, הן במובן המתודולוגי והן באופני הפרישה של הממצאים. גוברין פונה במחקריה ומבססת אותם על עובדות ועל איתור והבנה של מקורות ראשוניים: כתבי יד, מכתבים, וכתבי העת בהם ראשית הופעה של יצירת ספרות, המתפרסמים בתוך הקשרים של מקום, זמן, מערכת או קבוצה. ההקשר הרחב, שחזור החומרים, איתור טקסטים ודוגמאות מרכזיות כמו גם צדדיות, מעמיד בכמה וכמה ממחקריה של גוברין איזו תנועה ממיינת, קטלוגית, כזאת המציעה קורפוס, ומצביעה באופן שקול, אחראי ובהיר על אפשרויות הגלומות בנושא הנחקר. כאלה הם המאמרים מתוך כרך ה, הנוגעים בקשר שבין ספרות למקרא; מאמר מתוך שער סופרי מופת, שעוסק בדמות הלמדן בספרות העברית; רשימה מרתקת בשם: "בין אבות ובנים: בין אימה לחסד", טקסט חדשני באופני ההתבוננות, ולעומתי, במידה מסוימת, ביחס לאופנה של השנים האחרונות במחקר מערכת היחסים של אימהות ובנותיהן. כך, בכרך ו' מאמרים הנוגעים בייצוגים של גליציה, הונגריה או  מלחמת העולם הראשונה בראי הספרות העברית. אחת המטרות העקרוניות של מאמרים מסוג זה היא להאיר ולהצביע על שפע כיווני המחקר האפשריים בנושא. מבחינה זאת המהלך האינטלקטואלי שמציעה נורית גוברין הוא של תפיסה "דמוקרטית" ופלורליסטית, המתעניינת במרכזי וגם בצדדי, בריבוי ובמגוון הז'אנרי (מכתבים ספרותיים, מסות, מניפסטים, כתבי עת, מערכות פולמוסים), של פריצה נועזת של גבולות המחקר ומושג הטקסט הספרותי.
מתוך הבנה שהכול שייך ומשתייך למערכות הספרות, הפועלות במקביל ומתוך מגעים גלויים וסמויים, אותם יש לחשוף, ובעיקר להציע כאפשרויות מחקר לדורות, אין נושא ומסגרת טקסטואלית שאינה כשירה לבחינה סדורה ועקבית.
מכאן, גם מתבררת תכונה שכיחה ביצירתה המחקרית של גוברין, המצטיירת גם מתוך צמד הכרכים החדש, והיא אותה מידה של התרחקות ואולי אף הימנעות מהכרעות פרשניות ביחס לטקסט הבודד. מתוך הבנת מעמדה האסתטי של היצירה הספרותית, גוברין נמנעת מן הצורך "לנתח" או להסביר, וכמו מניחה בגישתה הפתוחה לקולות מרובי גוונים להציע מתוך היסוד והתשתית אינטרפרטציות התואמות לגישה, לאסכולה או למזג האישי.
נורית גוברין צמחה כחוקרת ספרות, כשקולות דומיננטיים ומשפיעים באקדמיה, שבאו מן החוג לתורת הספרות הכללית, שהחל לפעול בתל-אביב במחצית השנייה של שנות ה-60, כמו גם הפרספקטיבות של הפורמליזם, הניו-קריטיסיזם והסטרוקטורליזם בחקר הספרות והתרבות בישראל דחקו לשוליים קולות מסוג אחר. גישתה החוץ ספרותית אל הטקסט כתוצר של רקע, נסיבות וקשרים שהביאו להיווצרותו, וההשקפה שההערכה של יצירה מצריכה הבנה ושחזור של תקופה, מקום, עמדות, רעיונות, הנחות ומושגים שבבסיס הידע התרבותי, עמדה לא פעם בפני ביקורת נוקבת. אחד מהיבטי הביקורת על ההיסטוריציזם היה בכך שחקר הספרות מצטמצם לידע היסטורי, ומוביל לדגש על כוונת היוצר, בבחינת "למה התכוון המשורר", בעוד עמדות מתנגדות מציעות את ההבנה שלעולם אין היוצר נוגע אלא בסובייקטיביות שלו עצמו, ואילו האובייקט שהוא יוצר הוא תמיד מעבר להישג-ידו. נורית גוברין פונה, ולא בפעם הראשונה, לדיון שכותרתו: "לא בחלל הריק", ומגישה באומץ, ובראייה מפוכחת ומאוזנת דיונים המחזקים את ההבנה שהספרות במלוא מורכבותה היא יותר מאשר מבנים עשויים מילים, אלא חוליות במסורת, המעודדות קריאות עומק בהופעות ובתופעות תרבותיות רחבות. כאלה הן הרשימות: "הסופר כתבנית נוף הוריו"; "למה התכוון המשורר?"; חרדת ההשפעה וחדוות ההשפעה; "הנחמה שבספרות; "כולנו אחרים" ועוד הרבה. בשנים האחרונות השתנה מעמדן של הגישות החוץ- ספרותיות בהשפעת התפנית הפוסט-סטרוקטורליסטית, שערערה על האוטונומיות של הטקסט הספרותי, והציגה אותו כנענה לכוחות הפועלים בחברה ובתרבות. המפגש המפתיע הזה בין תפיסת עולמה של נורית גוברין לקולות עכשוויים המשפיעים על דרכי השיח האקדמי הוא סגירת מעגל, מענה הולם ותמורה לעמדה עקרונית ועיקשת.
בפתח הדבר לכרכים ה-ו, מקווה נורית גוברין להצליח ולכנס מאמרים, רשימות וראיונות, שנותרו מחוץ לכרכים, לכרך נוסף, אישי. המחשבה על כרך אישי, אולי ממוארי, שראשיתו בפרספקטיבה של ילדה המתעניינת בעבודתו, עולמו הרוחני וידידיו היוצרים של אביה הסופר, המבקר והעורך ישראל כהן, והמשכו בקריירה אקדמית ארוכה, החל משנות ה-60 ועד ימינו אלה, כחוקרת מרכזית של הספרות עברית היא לא פחות ממסעירה. כתיבה אישית המשקפת את אהבתה הגדולה לספרות, את התשוקה לפרטים ואת המחויבות המתמדת להבנה מדויקת של המכלול תהא תשורה מרגשת למכבדיה של נורית גוברין ולמכבדיה של הספרות העברית.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה