יום שבת, 18 ביוני 2016

על "מחדש"מאת נוית בראל

בתנועה המגששת בין כיסוי לכיסוי ב"מחדש", ספר השירה השלישי של נוית בראל, מתקיים מתח גדול בין תהום מהבהבת להררי אל. הקריאה המאתגרת, מעוררת ההתפעלות בספר הזה, יש בה מן האימה המתוקה של העמידה בניסיון, שביאליק ניסח לפני מאה שנים אודות לשון השירה. זו העמידה של הקורא בניסיון הקריאה, והידיעה הוודאית שהתמסרות לספר הזה פוקחת את דרך השירה לעומק.
כשהופיע, בשנת 2011, ספרה הקודם "ממש", הוא הוצג לצד פליאה גדולה לנוכח יופיו, ככתב חידה עקלתוני, כתשבץ שמשתבלל אל תוך עצמו, ספר המבקש להתפענח, ומעורר את השאלה מה מסתתר שם, ולמה חשוב כל כך להסתיר. באחת מן הרשימות האלגנטיות אודות "ממש" הוצעה לנוכח השורה הפותחת את השיר "בכורה": "עדיף לה להיות שתי וערב מאשר חוזרת ונשנית", מטפורה חלופית של פקעת, תסבוכת שמבקשת התרה. מפליא להיווכח כיצד, במודע או שלא במודע, בין רשימת ביקורת לשיר חדש, הופנמה הפקעת המסתבכת שמצטרפת לשם המשתבש, לאיות הכושל, מאיירת אותו ומגבשת מפגש אפשרי עם שירתה: "את שמי מאייתים באלף/ שגיאות, כאילו נכונו לו שיבושים מראש. זחל טווה סביב עצמו/ פקעת". הצורך למשוך באחד מאניצי הפקעת, לגולל את השטיח הוולכי, את יריעת המילים, לחפש משמעות קונקרטית ויציבה לשירי "מחדש" הוא פיתוי שיש להתגבר עליו. כשאני קורא בספרה של נוית בראל אני נזכר ב"וידויים" של  אוגוסטינוס, שם, בספר האחד-עשר הוא שואל: "מהו אפוא הזמן?", והוא משיב: "אם אין אני נשאל, אני יודע; אם אני רוצה להסביר לשואל, אינני יודע". השירה כאן אינה דבר שצריך לבאר, אלא היא דבר שצריך לקרוא. ניסיונות לפרשנות בספר הזה מבטלים את השירה שבספר הזה. השיר "נסורת" מסתיים בשתי שורות מאלפות, המנסחות את רוח הדברים: "ככל שאתקרב אליך לפענוח, כך/ קשה יהיה לי להבין את החידה". לתור אחר החידה, להיוותר בשאלה ולחמוק מן המענה אינה גישה אינטואיטיבית לקריאה. המחשבה שכורח הקריאה וגאולת השירה הם במתח הגדול ובדריכות הטעונה שבאי הידיעה עולה מתוך שורות סיום בשיר: "עדיין שירה": "שירה, בין רב לאין כח/ שירה דרוכה, נושאת רומח-/ עדיין המלים שאין לדעת/ נאבקות זו בזו/ באגרופים בלי לגעת". בפיגורטיביות מופלאה מצליחה נוית בראל לעצב רגע מכריע, שבו נתונה השירה בהתנגדות פנימית, בכוח מאופק, בעוצמה מרוסנת, בהשתהות. השירים ב"מחדש" מעוררים את עצבי הקריאה, ואני לא יכול שלא לחשוב על ההידיינות הנוקבת עם שאלות הכתיבה שעולה מתוך מכתביו של רילקה אל המשורר הצעיר פרנץ קפוס: "תנהג אורך-רוח בדברים הלא פתורים בתוך לבך ותנסה לאהוב את השאלות עצמן, כדרך שאוהבים [...] ספרים הכתובים בשפה זרה מאוד. חיה עכשיו את השאלות. אולי אז תגיע בהדרגה, בלי להרגיש בדבר, באיזה יום רחוק, לחיות את התשובה".
שירתה של נוית בראל מכוננת את אין האונים שלה מתוך עצמה. בשרשור רעיוני המתקיים בין השירים ולאורך השערים מתגבר ומתגבש הדיבור אודות אי האמירה. כך בסיום השיר "תהום": "כל המלים/ בינינו שכבה אטימה. לא נקוית ולא נאגרת"; ובשיר "עד הערב": "אני מחפשת מלים טבעיות,/ כי האמת מצויה רק במקום שיש בו שפה/ ומה שאינו נשמע, תעלומה". בראיון לאחר הופעת ספרה הקודם היא אמרה: "אני לא מיסיונרית של שירה [...] היא לא נחמדה, לא נעימה. זה לא משפטים יפים, זה לא לעשות משהו יפה עם השפה, לפעמים זה עושה כאב בטן, לפעמים זה ממש מהפך את הקרביים", ובספרה, בשיר "על כל פשעים" היא מנסחת רעיון דומה של ריחוק והתנערות, כמעט: "שמעתי פעם על משהו חשוב יותר מאשר שירה". ואולי, המילים שמסמנות יותר מכל את הגבולות הרחבים של השתיקה, מתקיימות בליבו של השיר "חול": "אני עלולה לצעוק, אבל לא אוכל לומר דבר,/ מפני שהכל בלתי ניתן לאמירה". אני מבקש להתעכב רגע קטן במחשבה שמציעה נוית בראל אודות אי היתכנות האמירה. אותה "אמירה" המוכרת מכתיבתו של לוינס המאוחר (le dire), אותה אפשרות של פריצת השפה את גבולות העצמי, שמקורותיה בקשר החי והממשי שמכונן את האירוע הלשוני. וכשהכול "בלתי ניתן לאמירה", וכשאין יכולת לומר דבר, וכשאפשרות הצעקה מתבטלת מראש ונחנקת, מתבטלת, לכאורה, גם כל אפשרות של מגע חי וקירבה, הנתונה במרחק הבלתי ניתן לצמצום שבין האני לאחר. והדברים מסתברים מעצמם, וכשהזמן עובר מאליו, הפחד בשיר הזה הוא, "שאם ארדם, יופיעו המתים בשנתי".
חוויית החסר, היתמות והריקות נוכחת בשיר "בטן ריקה", המרעיד הכול, ונוכח בכתב הבית הנשמט. "כל הלילה תינוק ישן לי על הבטן. התעוררתי בבטן ריקה". הבטן, בית ההיריון, מתוגברת בהיעלמותו של הבית המיתי: "אני יוצאת כדי להשקיף על הבית מבחוץ, אבל אינני מוצאת את הבית"; וכן, בשיר "ניסן": "הבית המחזיק/ מאה חיים, מחזיק גם אלף מות". נוכחות ההיעדר נשמעת כל העת בספר של נוית בראל בתחביר אינטנסיבי של " אֵין". כמעט ואין שיר בספר שחומק מן התוקף של התמעטות ושלילה. קטלוג קטן של כמה דוגמאות: "אין עוד שמש פקוחה"; "אין קירות בכלל"; "אין כאן אלא אפור במים"; "אינך מתפעל מכלום"; "אינני מבינה את התיאורים הפשוטים"; "אין שום דרך  למחוק כליל"; "אין הדים/ לצליל שלנו"; "איננו שותקים"; "דבר אינו קורא"; "אינך מאמין באהבה"; "אין צעקה ללא תפקיד"; "אין לי מושג במשפטי קטיפה"; "אין ילד"; "אין סיכוי בקיץ הזה"; "אין לי מלים", ועוד ועוד. הופעה נמרצת של משפטי שאלה מעצימה את רושם ההיעדר והספק. דוגמה אחת מתוך השיר "תכולה": "מה מונח על כף המאזניים? מה נמדד?/ מה נרשם בדיוק לפי כל מטר ומטר? מי יודע לחשב/ את נפח הנשמה שבתוכו? עד לאן הביאו החיים את עצמם?".


במקביל, ומתוך סחרור אפקטיבי ומעורר פליאה, מתקיימת בספר תפיסת תחביר פואטי מתחרה, שכל הזמן תרה אחר אזורי משמעות, פונה אל מרחבים נפשיים של זיכרון, ומבססת הבנות ומסקנות קיומיות. זהו תחביר רב שכבתי של הוספה וצירוף, תחביר של בנייה מתמדת ועקבית של בית שירי אחד, ואולי למרות הכול, בתוך המבוכה, זהו הבית שבשירה. הרטוריקה של המסקנה המזוקקת, המשמשת נקודת אחיזה, מבצרת את השירים של נוית בראל ונותנת בהם איזו רוח מדרשית. כמה דוגמאות: "עם סודות גדולים. לא נכון כשמספרים אותם, לא עובר כשמתעלמים"; על כל חיוך גלוי לעין/ ישנו גם חיוך מוסר מעין"; בכל שולחן שאליו אתה מסב חסר סועד אחד"; "אין צעקה ללא תפקיד"; "שום דבר לא נעשה קטן יותר/ כי הגוף גדל. ככה מתחילים זיכרונות"; "אי אפשר לאבד את שכבר אבד ואיננו". מתוך כתיבה שנדמית לעיתים כהגדה (ולא דווקא בגלל משפט כמו: "הלילה הזה כולו טרור"), הגדה של שירת החדרים (והקירות והחלונות. הרבה חלונות, המילים הן חלונות), שנוכחים כמעט בכל שיר בספר, מתוך כתיבה שקטה, בטוחה ומדויקת, שבה כמו בדיקור מקפיא מונחת כל נקודה בזמן הנכון ובמקום הנכון "נזקף איזה קול גדול". זה הקול השקט והבוטח, שבנחרצות מנסה לבסס מקום, בית חדש, קרבה, אינטימיות וכנות גדולה. זה הקול העדין והמאופק, שעוצמתו גדלה ככל שהוא רך יותר. מה שחובק את כל הניגודים והסתירות הכמו בלתי אפשריות בשירתה של נוית בראל, שמושך לכיוונים מהופכים, מאיים לפרק ולפורר הכול הוא שיווי המשקל בו המילים נתונות, הריתמוס הנכון,  האיזון העדין על סף ההשעיה, על הגבול הדק בין יש לאין. השיר הנפלא כל כך "ואם אהבה" הוא שיר מושלם שכזה: "מה הגשם הזה? סימן למה? כל טיפה וטיפה/ כמו נשמה חוטאת, מתגלגלת ונצרפת./ עומדים לפני הדלת, אנחנו מחכים שירגע./ צלו של מישהו אחר ניצב בינינו./ אינני מאמינה לשתיקות האלה, הרי/ אושר של זה הורס את אושרו של אחר./ הייתי חולמת לעשות כאן רעש גדול, אך/ אין חלומות מורידים או מעלים/ ואין סופי ליפול אלא ביד האהבה./ ואם אהבה אני מבקשת, אין עולם. ואם/ עולם אני מבקשת, אין אהבה".
בראיון שנתנה נוית בראל עם הופעת הספר היא אמרה בין היתר: "ברור שזה ספר מלנכולי, ובמובן הכי פשוט. הרי מלנכוליה היא חוסר היכולת להיפרד, להשלים עם האובדן. אתה נשאר עם אד דק של עצב, עם השאלה התמידית: מה היה יכול להיות". ב"מחדש" המלנכוליה היא, למעשה, שחרור מהאובדן האקטואלי של "תילי מזכרות". המלנכוליה מתבררת יותר ויותר כאובדן רעיוני, כהמשך הדיאלוג הפנימי, הרוחני, הפואטי עם אובייקטים של אבל למרות היעדרם הממשי. היכולת לקרוא בשמו של הנעדר הופכת בספר את החסר לאפשרות של נצח ללא סוף או ראשית, שכמו לא נוצר ואינו כלה. מכאן כל תנועה היא תנועה של מפגש, של היתכנות. הדמות הרב-ממדית של הנמען, זו הפרטית, האישית כל-כך, וזו של כל הנמענים כולם, היא הדמות הפתאומית לעד, שהופכת באופן שיטתי כל גוף ראשון יחיד לגוף ראשון זוגי, 'אנחנו' בלתי ניתק, הזוהר בשורות כמו: "וכאשר לא הצלחתי להבין לליבי, ניסיתי להבין לליבך", וכן "אני ערה ואתה ער" (הד לפיצול המקורי באחת של: 'אני ישנה וליבי ער'), וגם "אני שומעת/ אותך גם כשאינני שומעת דבר". האובדן והאיבוד אינם מביסים את החיים בספר הזה, אינם מביסים את הכתיבה, הם מעניקים לה חיים ומולידים אותה מחדש. בשיר "לאמא", מתוך כך שמישהי תמיד חסרה, היא כותבת: "לפעמים/ אני רואה בחלומי, שכל תו אני יכולה לשיר". נוית בראל מסיימת את ספרה הנפלא הזה בשיר המנוני ("כי אין אדם שאין לו שעה"), ברוח בוב דילנית ומתוך אתיקה של הכרת פנים. בסיום השער הרביעי: "בין קולות", המכבד מפגש פואטי עם דמויות מעוררות השראה או מתוות דרך, מתקיימת קריאה גדולה של הזולת: "לצרוח בכל הקולות הגדולים./ לא להישחת. לדבוק בפנים./ לא לשאת פנים. לחצוב/ את נחושת החיים. לצמוח/ מתוך העפר. להיקרא אדם".






אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה