 |
| "מראי מקום", גל וינשטיין, 2007 |
מגבוה -
הריקוּת של הקירות הלבנים אינה יכולה אלא להוליך את הגוף, את המבט, אל
עבר חלונות הענק מצופי ה-UV, אל הנוף הנשקף מהם, אל מראה המפרץ.
לבנות את המרחב: קרוב ורחוק, למעלה ולמטה, שמאל וימין, מלפנים ומאחור.
ערבוביית כיוונים וגבולות: הים התיכון, עמק זבולון, עכו. ביום בהיר ודאי גם מעבר
לכך. אזור תעשייה, מפעלי כימיקלים, ארובות המוצבות כענקים אַרְצָה וראשם מגיע עד
מפלשי עב. בנייני מגורים, חומות מלון, הקישון, פיתולי כבישים, משהו שנראה כמו טבע.
המבט המקובע, הסטטי, המכיל תנועה רוחשת, לא נראית ולא נשמעת, כמו
מסנן, מטשטש, מפשט איזו השתרגות נחבאת של רחובות, של הצטלבויות, של תנועה אנושית.
המבט העִלי, המרוחק, ה"קריאה" של הנוף, של העיר "מלמעלה",
מהווים נקודת מבט המַבנה פיקציה, התבוננות מפרספקטיבה אלוהית של "רואה
כול" ו"יודע כול". זהו מבט פנורמי מהפנט, חיזיון היוצר אשליה, מעין
דגם מלאכותי, המאפשר, לכאורה, לקרוא את הנראה מתוך מורכבות אינסופית, לתפוס את
הנוף, כמו להבינו.
כך מישל דה סרטו בספרו המצאת היומיום:
מי שמטפס לגובה [...] נחלץ מן ההמון
הסוחף המערבל בתוכו כל זהות. [...] הודות להתרוממות זו אנו יכולים לקרוא את העולם,
אנו יכולים להיות עין השמש, מבטו של האל. התלהבותו של דחף בוחן וגנוסטי. להיות אך
ורק נקודה זו הצופה למרחוק, זו בדיית הידע, [...] הבדיה היוצרת קוראים, הופכת את
מורכבות העיר לקריאוּת ומקפיאה את ניידותה העמומה לכדי טקסט שקוף. האם המארג רחב
הממדים הנמצא בטווח הראייה שלנו הנו משהו השונה מייצוג, מתופעה אופטית מלאכותית?
[...] העיר הפנורמית היא אחיזת עיניים (simulacrum) "תיאורטית".
ועכשיו המרה. ז'ורז' פרק בחלל וכו': מבחר מרחבים:
כאשר אין מה שיעצור את המבט שלנו,
המבט שלנו נישא רחוק מאוד. אבל אם הוא לא נתקל בכלום, הוא לא רואה כלום; הוא לא
רואה אלא את מה שהוא פוגש: המרחב, זה מה שעוצר את המבט, מה שהמבט נתקל בו: המכשול:
לבנים, זווית, נקודת מגוז: המרחב, זה כאשר זה יוצר זווית, כאשר זה נעצר [...].
"מראי מקום", העבודה של גל וינשטיין, מחליפה את חציצת
הזכוכית השקופה, את חלונות הגלריה הגבוהה, את המראה הנשקף. המבט לא עוד נודד למרחק, לא
עוד נתקל במרחבי ארץ, במונומנטים פזורים כנקודות ציון. המבט העִלי, הפנורמי, נחסם.
המבט מ"מעוף הציפור" מנמיך את מעופו, מתכנס, מתמקד כאן,
מותיר את קירות הגלריה ריקים ולבנים, מדגישים עכשיו חתך גאולוגי רב-שכבתי, המתפתל
ומובלט, מתעקל ונשבר. דומה שהחלפת המבט הפנורמי במבט הגאולוגי היא מוחלטת, רותמת
אליה את כל ממדי המרחב. מערכת אופוזיציונית בינארית מחליפה את הרחוק, את החוץ
האקסטטי, בדבר-מה קרוב הנמצא בפנים. המראה הטבעי, הנוף האמיתי לכאורה, מומר בהופעה
מלאכותית, בדימוי העשוי חומר מלאכותי. הצבעוניות המהממת מוסתרת בגוונים של שחור
ולבן. פני השטח של הנוף הפרוש מלמעלה כמניפה, מוחלפים במבנה עומק, המדגיש שכבתיות,
מבנה המַפנים את הזמן של המקום או את מקומו של הזמן. הנגלה מומר בסמוי. המבט
הפנורמי, החזיוני, השטחי והמטושטש מומר במבט מדעי, חקרני, שכלתני, במבנה של ידע.
הפנורמה של פני השטח, של הגלוי והמרטיט מוחלפת באיזו פנורמה של עומק מוצפן.
חתך הרוחב הגאולוגי הנוכח בחזית, הדימוי של היערכות הסלעים בתת-הקרקע
בעבודתו של גל וינשטיין (אין זה, כמובן, חתך יחיד בעבודותיו) – האם הוא חתך הקימוט
בנגב? האם ניתן להבחין ברכס רמון (מכתש רמון), ברכס חצרה (המכתש הקטן), ברכס חתירה
(המכתש הגדול) וברכס ירוחם? (האם בכך נוצרת ניגוד נוסף של צפון מול דרום?). ואולי
החתך הוא "כל-חתך"? מייצג ויזואלי, איור מומחש של תהליכים מתחום
הסטרטיגרפיה (תורת השכבות וסידורן), הסדימנטולוגיה (עקרונות ותהליכים של יצירת
סלעי המשקע) או הגאומורפולוגיה (תהליכי עיצוב הנוף ויחסם לכוחות ולמבנים
הגאולוגיים)? המבט הנשלח אל החתך הוא מבט הכרוך בידיעה, תוצאה אפשרית של פרקטיקה
מחקרית ושל הבנה מדעית, תולדה של עיבוד נתונים, של הפעלת מיקרוסקופים אלקטרוניים,
מכשירי רנטגן, תצלומי אוויר בשיטת אינפרא-אדום, של הדמיות לוויינים ואנליזות
כימיות של סלעים.
ושוב ז'ורז' פרק. הוא מציע אפשרויות, דמיון מודרך במרחבי עיר. להתבונן
בהצטלבות רחובות בגובה מאה מטרים מעל גגות הבניינים או, לחילופין, לתאר לעצמנו את
אשר מתחת לרשת הרחובות, את ריבוי הצינורות התת-קרקעיים. הוא מוסיף שכבה תחתונה
וכותב:
להחיות מתחתם, בדיוק מתחתם, את האאוקן
[התקופה הגאולוגית שבה חלה פעילות טקטונית רבה במבנה הגאולוגי של אגן פריז]: סיד
הריחיים, החיוור והמשקעים החצציים, הגבס, גיר האגמים של סנט-אואן, חולות בושאן,
הסיד הגולמי, החולות ופחמי העץ של סואסון, חומר הכיור, הגיר.
ופרק מציע חלופה נוספת: "או: טיוטה של מכתב" (שם). חלופה
אפשרית ומפתיעה למבנה הגאולוגי הנסתר היא ניסיון טקסטואלי באינטימיות, שטח דף
הנייר המכיל התבוננות מרגשת, כמעט פתטית-במכוון בדימויים תרבותיים: בית-קפה
פריזאי, שולחן דמוי שיש, חפיסת סיגריות, בלוק נייר ועט נובע, ספל קפה ושורות סיום
לטיוטת המכתב:
אני חושב עלייך
את מהלכת ברחוב שלך, הימים ימי החורף,
הרמת את צווארון מעילך האפור, את חייכנית ומרוחקת (...).
פרק מייצר שוויון-ערך בפרספקטיבות שלו, במבט. החייאתן של שכבות עומק
גאולוגיות – "המחשבה הפרוורטית", בלשונו של בודריאר, על "מאות
מיליוני שנים של שחיקה וארוזיה שנחתמה בין יסודות הטבע" - היא חלופה אחת מִני
רבות למבט הנשלח מפינת בית- הקפה.
עבודתו של גל וינשטיין מנכיחה את אפשרות העומק האולטימטיבי. שכבות של
מקום ושל זמן, החוסמות את פני השטח של המבט הפנורמי, אך בד בבד גם נערמות מתחת
לפני השטח של הארץ, מתחת לקרקע. מתקיים כאן משחק בין המושגים "עומק"
ו"שטח", ונבחנת השאלה בדבר קיומו של העומק, ממשותו, אפשרותו. בספר שיריו
זמן בָּבָּ בוחן המשורר זלי גורביץ' את ממד העומק וכותב:
המודרנים ויותר-מהם
הפוסטמודרנים לא אוהבים
במיוחד את המושג עומק,
עומק הוא אשליה, עומק
הדברים, אנשים עמוקים,
תודה לקהלת בן דוד על
דבריו העמוקים, עמוק עמוק
מי ימצאנו, או עומק הנוף
עומק-הפרספקטיבה, מה גם
שעומק מזמין לחפירה,
חדירה, הסתננות, כניסה,
ביאה, הגעה, כאילו יש לאן
להגיע, יש מאיפה להגיע, יש
מי שיגיע, ולא הוא, אין עומק,
אין סוד [...].
בשיחה עם טלי חתוקה מתייחס גורביץ' לשירו בהקשר לדה-קונסטרוקציות
שניסו למוטט את העומק, ובלשונו: "הרעיון שיש משהו מעבר לפני השטח, סוד, מבנה
עומק, מקור, צופן ניתן לפענוח, סיפורי-על".
האם טמון סוד במעמקים הגאולוגיים? מה מספר לנו החתך? מהי היערכותם של
הסלעים? במה הם שונים מפני השטח, מהקרקע שמעל? האם העומק ופני השטח נבדלים ונפרדים
במהותם? האם הגבולות בין המושגים ברורים? האם בעבודתו של וינשטיין מתגלה לנו עומק
חדש, "סוד" במילים של זלי
גורביץ'? חתך הרוחב, החשיפה השכבתית, אינם מגלים אלא פני שטח חדשים. העומק והסוד
מתבררים כמושגים מופשטים, הקיימים כל עוד הם אינם נראים, כל עוד הם נעדרי חומריות,
בבחינת פוטנציאלים אינטלקטואליים, פיוט כמעט. בשיחה שערך וינשטיין עם יז'י
מיכלוביץ', המובאת בקטלוג תערוכתו במוזיאון תל-אביב לאמנות, הוא נוגע במחשבות האלה
ממש בהקשר למה שמיכלוביץ' מכנה "אחד המוקדים של החשיבה הפיסולית שלך: פני
השטח לעומת הפְנים, או השטוח לעומת העמוק". "בסופו של דבר", כתב וינשטיין,
"הפְּנים הוא גם פני שטח", ובהמשך: "אני תמיד חושב על הפְּנים דרך
מושגים של פני שטח".
אני נזכר: העומקים הם על פני השטח.
נִראותה של הקרקע היא בפני השטח; גם אם נחפור בה לא נוכל להתעמת עם
דבר לבד מפני שטח חדשים של הארץ.
חתך הקימוט בעבודה של וינשטיין ממחיש את אופי הרישום של חתכים
גיאולוגיים ומייצג אותו. גם אם הוא מכוון, כמו במקרה, לחתך קונקרטי, יש בו
מתכונותיהם של רישומי חתך: השכבתיות המובחנת, המסומנת, ההתעקלות, קפלי הקמט,
השבירה, ממד השיקוף הכמו-רנטגני של הקרקע. אולם חתך הקימוט בעבודה של וינשטיין,
בסימונים המבדילים החד-פעמיים שלו, בממד האורנמנטלי, הגנדרני, הדקורטיבי שלו, נסמך
על מקור מסוים או על טיפוסי מקור, שהם כשלעצמם איור מופשט, תמונה מדעית המתורגמת
לאיור דידקטי רזה, מוסכם בסימניו. כפל הייצוגים המכוונים אל מבנה גאולוגי פיסי יש
בהם משהו ממראית העין. החתך ניחן במראה של משהו שנדמה שישנו. היכן הוא המקור
שבזיקה אליו מתקיים החתך? האין הוא אלא דימוי חזותי מרוחק, "תיאורטי",
משוער של אותו דבר נסתר, ש"אינו קיים" עבורנו, למעשה? דימויים של עומק
שכל-כולו על פני השטח של הארץ?
אחיזת העיניים של המבט העילי, של חזיון הנוף, הניבט גבוה מלמעלה, כמוה
כאשליית העומק של החתך הגאולוגי. מראית עין במראית עין. רוח רפאים ברוח רפאים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה