יום שלישי, 18 במרץ 2014

אמן בלכתו ברחוב: החרוזים המוניציפאליים של יהודה קרני


בראשית רשימתו "האיש ומקלו" תיאר הסופר אליעזר שטיינמן (1892-1970) אדם מהלך בשעת בין ערביים באחד מרחובותיה של העיר תל-אביב ומקל בידו:

שנים רבות הייתי רואה את האיש ומקלו כמעט כל יום בזמן מנחה דרך הילוכי ברחוב מלצ'ט סמוך לבית מגוריו. אני מהלך בחיפזון, כנהוג במקומותינו, בעבר זה של הרחוב, והוא ניצב מתון ושוהה בעברו השני של הרחוב, מקלו דרוך לפניו ומבטו תוהה ומשוטט. דומה, שואל הוא ונמלך בדעתו לנתיבו. לא אדבר בחידות. האיש הוא המשורר יהודה קרני. יוצא הוא מחדרו-מבדלו, היה שרוי שם כל היום: מבדל בתוך מבדל. וכעת בין הערבַים, שעה של עצבות דמוחין וכיסופי הנפש, הוא זקוף-קומה, בעל פני נזיר, עוזב את תא הנזירים שלו והולך לחפש לו מפלט מבידודו אי לשם.

אין זה מקרה ששטיינמן מצייר בדברים שכתב זמן קצר לאחר פטירתו של קרני, בראשית שנת 1949, את המשורר כשהוא בחוץ, חדרו מאחוריו, לפניו העיר והוא מביט, תוהה ומשוטט.
יהודה קרני (וולובלסקי, 1884-1949) החל לפרסם, זמן לא רב לאחר בואו ארצה בשנת 1921 ועם הצטרפותו למערכת הארץ בשנת 1924, אלפי מאמרים, רשימות פיליטוניסטיות, פזמונים וטורי שירת עיתון מחורזת. חלק גדול ומשמעותי מהטקסטים לגווניהם, שהופיעו מעל דפי העיתון במשך למעלה מעשרים וחמש שנה, התמקדו באופן אינטנסיבי (פעמיים-שלוש בשבוע) בעיר העברית הצעירה, בתל-אביב המתפתחת על ענייניה המקומיים ואירועי היום-יום שלה.
יהודה קרני


טוריו שלא נמנעו מהאזוטרי, לכאורה, ועסקו בכל היבט אפשרי של ההוויה העירונית התל-אביבית, הופיעו בשורה של מדורים מתחלפים: "משוט בעיר", "כל העיר", "בימה קטנה", "פיליטון קטן", "חרוזים של יום", "שיר של יום", "עניינים" ועוד מדורים שדורשים עדיין שיוך ודאי לקרני (כך המדור: "אתמול בתל-אביב: רישומי רגע" בחתימת "פחז", שהופיע בשנים 1925-1926).
 קרני חתם את טוריו בשורה ארוכה ומתחלפת של שמות עט שיצרו חציצה ברורה בין שירתו הקנונית, ה"רצינית", לטורי העיתון האקטואליים ואופיים הקליל. ברשימה מיוחדת בינואר 1936, שאותה הקדיש לשמות העט שלו עצמו, חשף רשימה מפורטת (למעלה מעשרים) של מבחר כינוייו וביניהם: קריין, מ.ט, בן-ציון, י.ק, עין, מזג-טוב, אסטרא, שח-מט והנפוץ שבהם: ח"ט - ראשי תיבות של חרזן-טרחן.
טורי שיריו המחורזים והבלתי מנוקדים (לבד ממספר טורים שדן מירון כינס בכרך השלישי של שירי יהודה קרני) הופיעו בעיקר במסגרת "חרוזים של יום", "שיר של יום" ולפרקים גם במדורו "עניינים". אגב, גם לעניין היעדר ניקוד בטורי שיריו הטריח את עצמו קרני באחד מטורי "חרוזים של יום" מ-7 בינואר 1932, שם חרז בין היתר:

אך חבל רק שבלי נקודות
נדפסים חרוזי בטורים,
הרי יש בין קוראים וקוראות
עמי ארצות ובורים.
העורך הראשי, המפקד –
אלמלא רק רצה וטרח
לצוות חרוזי לנקד
את כולם, כל אחד ובסך –
גם אני אז הייתי שקט,
מפויס ואולי מבודח.

לצד מידה בלתי מבוטלת של הומור עצמי, מרמז קרני על רצון להתקרב בטוריו המחורזים אל קהלים רחבים ככל האפשר ולבסס את מעמדו הבלתי רשמי כדוברם של אזרחי העיר. דן מירון, היחיד שעסק, ולו בקצרה, בשירי העיתון של קרני (במסגרת המבוא לשיריו ובכתיבתו על שירת תל-אביב) התייחס להפיכתו של קרני לסוג של מוסד ציבורי וציין שתרומתו הראשונית התבלטה במיוחד בתחום שניתן לכנותו בשם שירה "מקומונית", משום שבמשך שנות ההופעה של "שיר של יום" בהארץ הפך המדור לכתובת תל-אביבית שאפשר להפנות אליה תלונות והצעות מכל סוג. קרני, מוסיף מירון, קיבל על עצמו ברצון את הדימוי הבלתי-מחניף של המשורר המקומי של העיר הקטנה.
בכמה מטוריו התייחס קרני למקומו כמגיש שירות עירוני ומציע את כתובתו כערוץ בלתי פורמלי למצוקותיהם של תושבי העיר. בטור "בדירה חדשה" מחודש מאי 1932, שעסק בהעתקת דירתו ובבזבובים שבמעונו החדש, הוא קושר בין כתובתו הפרטית החדשה למדור טוריו המחורזים, כתובת נאמנה לרווחת אזרחי תל-אביב קוראי הארץ:

עם כל מטלטלי, וגם שירי בתיק,
נסעתי השבוע כשלושים, בערך, מטר
סוס אחד וסבלים שלושה מסאלוניק
עקרוני מ"יבנה" ל"קרל נטר".
[...]
אך אל דאגה, כי אם ירצה השם
בקרוב שאלת זבובי אפתור בפתר;
לפי שעה כדאי, שייכתב וירשם;
ה"שיר של יום" היגר מ"יבנה" ל"קרל נטר".

בדיוק חודשיים מאוחר יותר, בטור המחורז "ברחוב העליה" מ-13 ביולי 1932, הציג קרני בכישרון ובחיוניות את הפיכתו לכתובת זמינה ומוכרת לפניות של אזרחי העיר:

קניתי שם תפארת
בכל קצווי הכרך;
כל גר וכל גיורת,
אורח או אזרח
כותב אלי איגרת
בסגנון קשה או רך
על כל צרה ממארת
וכל יתוש פרח.

המען למשלוח מכתבים אמנם נמסר (רח' קרל נטר), אבל בשורה של טורים במדור "עניינים" משנת 1933 קובל קרני בחיוך ובסלחנות על הסגנון הקשה ועל טענות ודרישות מרחיקות לכת מצד אזרחי העיר. הוא מזכיר במידה לא מבוטלת של צער שכתיבתו אינה כול יכולה והיא נטולת השפעה של ממש על קברניטיה של העיר. ברשימה בשם "דברים אחדים" כותב קרני: "מתוך המכתבים שאני מקבל יום יום מסוגי אזרחים שונים על עניינים עירוניים שונים ומשונים (ויש שגם משלחות באות אלי) אני למד, כי 'הלקוחות' שלי טועים בעצם שליחותי בחיים ומשיגים שלא כדין את זכות קיומי בעולם הזה. מלשונם ומסגנונם של כמה מכתבים ('של כמה' – ולא של כולם) אני רואה, כי רבים מכותביהם סבורים, שנתמניתי, מטעם המקום והבריות להיות משגיח עליון על כל כשרות ולחטט בחורים ובסדקים לשם ביעור כל חמץ וטיהור כל זוהמא [כך במקור] והחזרת כל רשע במזיד או בשגגה למוטב".
קרני, שהפך לסמכות עירונית בלתי רשמית בעקבות מדורי עיתונו שהעמידו במרכזם את הוויית החיים הטריוויאלית של תל-אביב, תיאר הצפה של פניות מצדם של אזרחים שראו בו נציב קבילות הנדרש להתעניין במצוקתם, לשים לב, לבוא ולראות, לבדוק ולכתוב.
מכתבים ובהם טרוניות בנוסח: "אין אתה ממלא את תפקידך וחובתך כראוי" הביאו את קרני להדגיש שהוא שופך דיו על ענייני העיר כאזרח ולא כבעל סמכות. לאורך טורים פנה קרני אל המתלוננים ("תורעמנים", בלשונו) והדגיש שהוא לא הדרג העליון והאחרון לכל מיני עצומות וקובלנות. "כל כוחי וגבורתי", כתב קרני ברשימה אחרת, "אינם אלא בהרבצת דברי כיבושין בעירייה ובשרות הניקיון, אך לא בהרבצת הרחובות". מוגבלות כוח חרוזיו והמלצותיו של קרני זכו באופן אירוני לתלונה פרטית משל עצמן. את רשימתו "ואני מה כי תלינו עלי..." סיים בקובלנה ייחודית כלפי העירייה, הנוגעת לעצם מעשה כתיבתו:

ומה הועלתי?
לא השפעתי אפילו על מערכת "ידיעות עיריית תל-אביב", שתעשה את חרוזי שימוש לשם סיסמאות להפצה בעיר. היא מפיצה חרוזים על ניקיון מתורגמים מאנגלית [...] ולא חרוזים מקוריים שנכתבו ע"י אזרח תל-אביב לשמם של אזרחי תל-אביב.
ואני מה כי תלינו עלי?

טוריו של קרני, הן הרשימות והן שיריו המחורזים, שעסקו בנושאים אקטואליים, אינם מקרה יחיד בעיתונות העברית. לפניו, לצדו ואחריו פעלו דוד פרישמן, קדיש יהודה סילמן, דוד שמעונוביץ, עזרא זוסמן, אלכסנדר פן ונתן אלתרמן, מסעיר ומשוכלל מכולם. אלתרמן החל את כתיבתו האקטואלית במסגרת "סקיצות תל-אביביות" שהופיעו ב"תוספת ערב" של דבר. בין 20 ביולי 1934 ועד 2 בנובמבר 1934 פרסם אלתרמן (בחתימת "אלוף נון") 26 "סקיצות" שעסקו בחיי העיר, באנשיה ובאזוריה של חוויית היום-יום. העיסוק של אלתרמן באקטואליה הועתק למשך שמונה שנים להארץ, ובמקביל לרשימותיו וחרוזיו של קרני, המשיך לעסוק, בעיקר בשנים הראשונות, בצדדים מגוונים של תל-אביב במסגרת מדורו "רגעים" (בחתימת "אגב"). אלתרמן, כפי שמציין מירון, ירש מיהודה קרני את הפרסונה של משורר אזרח עירו, ועשה שימוש מלא בלגיטימיות של שירת הפיליטון המקומי שקרני היה מחוללה.
בעוד אלתרמן בכישרון מסחרר הביא את תל-אביב גם אל שירתו הלירית, יצר קרני חיץ ברור בין תחומי שיריו והותיר את העיר העברית הצעירה מרכז לחרוזיו הקלילים בלבד. באופן כמעט פרדוקסלי, יהודה קרני, האזרח המחויב לעירו תל-אביב, נודע כמשוררה של ירושלים, ולה הקדיש את מיטב שירתו. "מה טוב וידעתי, כי אבן אני ככל אבני ירושלים", כתב קרני באחד משיריו הגדולים על ירושלים "שימוני בפִרצה" (1922), ובהזדמנויות שונות, בכלל זה בטוריו המחורזים, שב והדגיש את מקומו בין שתי הערים. את הטור המחורז "ברדיו תל-אביב" מ-10 במאי 1932 סיים בשתי שורות נחרצות: "הוי, מה יקרת לי, תל-אביב עירי,/אולם כירושלים לא תהיי לי עד עולם".
מבקר הספרות ב"י מיכלי הדגיש, זמן קצר לאחר פטירתו של קרני בראשית 1949, את כפל הפנים ביצירתו של קרני המתגלה במולדת של מעלה, כלומר ירושלים ושירתה, ומולדת של מטה – תל-אביב בפרקי "עניינים". "שם", כתב מיכלי, "נתגלה כאזרח נאמן, המשוטט בארצו ומטייל להנאתו בעירו, בוחן את הקיים והמתרקם בחיבה ובקפדה, מתחייך ומתעגם, לוטף ונוזף, משבח ומגנה".
הייחוד ביצירתו האקטואלית של קרני הוא בקונקרטיות שבה וביכולת הבלתי מעורערת לחשוף צדדים מפתיעים של העיר מתוך מבט מסוקרן ונלהב. נקודת המבט של משוטט עירוני המקיים מגע אינטימי עם סביבתו מתוך עמדה של קשר, שייכות ואחריות לעירו הלמה את מזגו החקרני ותאב הפרטים. ברשימה מוקדמת מספטמבר 1926, שהופיעה במדורו "בימה קטנה" (בחתימת י.ק), הציג קרני עמדה כעט מניפסטית הנוגעת לאופני החקירה של העיר:

[...] ואף-על-פי-כן, תל-אביב היא עיר יפה עד להפליא, ובימים קשים אני אוהבה יותר מבימים טובים. בימים טובים אין פנאי לתהות עליה, להסתכל בה ארוכות. אתה רץ והם רצים. בימים הקשים אני מהלך ברחובותיה כאחד חדש, סופר כל עץ ומונה כל מרפסת, מצמיד אוזן לכל לבנה בקיר, והלא תל-אביב מן המסד עד הטפחות מדברת אלינו בלשון חיים תוססים, בלשון תקוות ומשאות-נפש נלהבים. והלא תל-אביב כולה היא בית ספר אחד לגדול ולקטן, לפועל ולבעל התעשייה, לבנאי ולחצרן ולראש העיר, למנגן ולמזמר.

בטוריו התל-אביביים קרני כמו הפנים את המחשבה שהעיתון היומי כותב על הכול, פרט ליום-יומי. ביצירתו המקומית/מקומונית ניסה לתהות אחר מה שקורה באמת, אחר מה שקורה כל יום, נחווה ונשכח. בטוריו הפנה קרני את מבטו אל מה שנדמה לעתים כמובן מאליו: הרעש בעיר, ליל חורף, צורתה של מדרכה ועקמומיותה של מרצפת, אבק, לכלוך נערם בפינת רחוב, התקהלות, אירוע וחגיגה. קרני, אשר זכה מאליעזר שטיינמן בתואר "אמן בלכתו ברחוב", ביקש לחקור את מה שכבר התרגלנו אליו, לחקור את הרגיל, לדבר על הדברים הפשוטים, להצמיד אוזן ללבנה בקיר, לספור עצים, מרפסות, לחשוף בעיר רגעים של הולדת.
את טורו המחורז "במרכז המסחרי" מ-25 בינואר 1932 פתח קרני בהגנה על עירו מפני מלעיזיה ומבקריה שהיו לחלק בלתי נפרד מהעיר עם צמיחתה והפיכתה לעיר ככל הערים. ההגנה על העיר באה מתוך התבוננות, ספירה וחקירה, כליו של קרני בחשיפה מדוקדקת של מצב העיר:

עירי תל-אביב הנחמדת
הלעיזו, שאין את עומדת
כי אם על חנות ומסעדת –
וזאת לחכי לא תנעם;
ואולם עת אראה שכונותייך,
עת אספור ואחקור את בתייך –
ונוכחתי, כי פטפטנייך
הלעיזו עלייך חינם.

עטו המלטף של קרני, תוצאה של מפגש אוהב ובלתי אמצעי עם רחובה של עיר, ידע גם לבקר, לנזוף ולחוות דעה בכל עניין מענייניה של תל-אביב. במובן זה היו שיריו ורשימותיו הקלות ליצירה מקומונית שהקדימה את זמנה; זו שירה מוניציפלית בממדיה שלימדה, כפי שציין דן מירון, שלמשורר מותר ללבוש סינר-מטבח ולהיפנות לשירה ציבורית צנועה שאינה מתיימרת לדבּר מפי הגבורה הדתית או הלאומית. יתרה מזאת, דומה שבכיווני חקירתו השירית והפובליציסטית הפנה קרני מבט אל צדדים סביבתיים בחוויית העיר וניסח אמירה "אקולוגית" עיקשת ונעדרת פשרות.
שאלת העצים והגנים של תל-אביב העסיקה את קרני לכל אורך תקופת יצירתו. דיוקנה של תל-אביב באמצע שנות ה-30 הצטייר כרחוק מהמראה של עיר גנים, והיו שהצביעו על חסרונה של כיכר עגולה וירוקה במדבר הבתים. המשורר והסופר יעקב שטיינברג התייחס במסתו "תל-אביב" משנת 1935 לחסרונם של גנים במילים קשות, כמעט חסרות תקדים, וכתב בין היתר כי "במקום הזה שכולו ישוב, דוגמת יצור תחתון שבטבע שכל גופו אינו אלא עיסה אחת של בשר – נשכחו לעולמים הגן והדשא והכיכר".
יהודה קרני הפך את התוכנית להקמת גן מאיר ל"פרויקט אישי" ועקב בטורים רבים אחר העיכובים והתסבוכות בדרך למימוש התוכניות. כבר במדורו "בימה קטנה" בחודש שבט שנת 1929 התייחס למחסור הניכר בעצים ופתח בציטוט מתוך הכרוז של עיריית תל-אביב שהודבק על לוחות העיר: "תפארת האדם – שערות ראשו. תפארת עיר – עציה"; "יפה עירנו, אלא שהקרחת מנוולתה"; [...] "יש צורך", מציע קרני, "שהעירייה תציע שתילים. ושמא צריך להוציא חוק, המחייב כל בעל בית לפאר את חצרו ופני הבית שלו בעצים". מספר שנים מאוחר יותר אימץ מורו ורבו של קרני, ח"נ ביאליק, את דימוי הקרחת מהכרוז העירוני או שמא מרשימתו של קרני, וכתב במאמרו "מה לעשות לשכלולה של תל-אביב?":

תכף ומיד, בלי שום דחייה, יש לגשת לסידור גן העיר המרכזי, גן מאיר [] הכל יודעים שפרסומה של אודסה בתור "היפהפייה הדרומית" היה בעיקר משום ריבוי השדרות והאילנות שבה. בייחוד זקוקה לכך עירייה צעירה כתל-אביב, כי אוי ואבוי לנערה צעירה שהיא קירחת.

קרני השמיע בכל הזמנות ש"גינותינו אינן מרובות וצלם קלוש עדיין. גן עירוני, שמדברים עליו שנים על שנים, לא נוטע. 'גן מאיר' אינו מאיר עדיין". רשימה מיוחדת מ-9 בפברואר 1933 הוקדשה לטיול דמיוני ב"גן מאיר" הקיים רק בתוכניות העירייה, ובסיומה הוא הצהיר בלהט לוחמני שאין לשתוק: "חלילה וחלילה לדחות את העניין. גן, גן, גן! אנחנו נמריד על העירייה את כל אלפי הילדים שבעיר; אנחנו נתבע אתכם לבית דין של מטה ושל מעלה [...]". בטור מחורז מיולי 1933 הוא שב ועוסק בשאלת הגן ונוגע בקלילות בפוליטיקה העירונית המעכבת את הביצוע:

הערה אישית:
זו הפעם השלישית
שבשבוע זה אני מעיר
וכותב על "גן מאיר"
מדוע? מה הסיבה?
משום שאני שומע (ואין זו דיבה),
שכל המרץ וכל המחשַב
נתונים מעכשיו
למוזיאון האמנותי
[...]
ו"גן העיר" מ-מוטל מת או חנוט.
רבותי! תמחלו לי מחול
המוזיאון לחכות עוד יכול
שנה, שנתיים, שלוש שנים, חמש
אך "גן מאיר" צריך תיכף לממש.


ובסופו של דבר הוקם "גן מאיר" בשנת 1944


לא רק הגן, אלא גם עצים שונים ברחבי העיר העסיקו את קרני בטוריו. בדצמבר 1934 התריע במדורו "עניינים" ש"העירייה מרצחת גנים", מקריחה את העיר, והוסיף: "ואל נא תחשוב העירייה, כי אין אני יודע על דבר השקמים הנהדרות, שנקצצו עכשיו ברחוב נחמני סמוך לדרך פתח תקווה". כשלוש שנים קודם לכן הציע קרני רמת פירוט לא פחותה ובקיאות במצב העצים בעיר בטור מחורז שכותרתו "הספד על עץ":

כל דבר מחאה לא בוטל
ואולם בקשה – כבר לשווא,
יען כי הוא כבר מוטל
כחלל על "גבעת בוגראשוב".
[...]
שם על "גבעת בוגראשוב"
רבה ורבה התכונה;
עומדים שם לבנות בקרוב
"פִתום ורעמסס" או שכונה.
ושם באמצע הגבעה
עמד עץ עתיק, עץ שקמה;
נשב עליו כבר שבעה,
תל אביב נקמתה כבר נקמה.

קרני לא פסח ולו על תופעה סביבתית אחת שנגעה לחיי תל-אביב. ענני האבק שהקדירו את העיר הביאו את קרני להציע הצעות שונות לאזרחים ולקברניטי העיר. בטור המחורז "מלחמה באבק" מ-19 בפברואר 1932 הוא פונה ישירות לעירייה:
[...] העירייה מאוד מאוד מתבקשת / מטעם הטף, הצעירים והישישים: / פעם בשבוע לרחוץ הכבישים / רחיצה ממשית: בסבון ובמברשת.
והרעש, אף הוא היה למוקד בשליחותו המחורזת של קרני, עוד דאגה בעלת אופי מוניציפלי שהדהדה באחד הטורים של שנת 1933: העיר גדלה ומתרחבת, / תמיד סואנת ושוקקת; / אולם שאלה אחת נוקבת: / התהייה פינה של שקט?
והבנייה? מגורים ומחשבה ארכיטקטונית העסיקו את קרני בטורים רבים שנגעו במראה הבתים ובסגנון הבנייה, צד מרכזי ומטריד בחזותה של העיר: סגנון בנייה? / עדיין אין סימן אפילו / והעין טרם נתפייסה; / ואין אפילו איש, אשר זעק: הצילו / מכל הערבוביה והדייסה.
קרני גם הציע שיפורים ופתרונות לסוגיות צנועות ברחובה של עיר ("שיפור המרכזים", פברואר 1932): "הנה למשל: נעשו שיפורים/ב'אלנבי' גבול 'עלייה' [...]". בדקדקנות מאלפת הוא מוסיף בשיר אחר: כי יש שם במרכז עוד קטע בלי כביש / וכדי לשפר הכיכר / צריך באמצעיתו עמוד להשריש / שיהיה ביופיו שם ניכר.
גולת הכותרת במאבקיו היא סוגיית הניקיון. רגישותו לאשפה שלא במקומה ולהזנחה כללית הביאו את קרני בטוריו המחורזים להציע לקוראיו רישומים של רגע, צדדים של חוויה עירונית חולפת, שחשיבותה בעצם קיומה. טוריו של קרני מייצרים מפגש עם הנשכח והלא ידוע, עם זוטות הנחבאות עמוק בשכבות התודעה העירונית. תצלומיו של קרני, גם בענייני אשפה וניקיון, הם עדות לחיים קונקרטיים ברחובותיה של תל-אביב במחצית הראשונה של המאה ה-20.
בחודש מרץ 1932 עסק קרני באופן שיטתי בלכלוך שהותירו העדלאידע, המכבייה ואירועי פורים. לאחר שפתח את טורו המחורז "ראשית כל דבר" מ-1 במרץ 1932 בקריאה: "ניקיון! ניקיון!", מסיים קרני בהומור עצמי ומתוך ניטרליות פוליטיות:
יואיל להבטיח לטאטא את העיר – / ויהא זה הימין ויהא זה השמאל! / ואז לא אצטרך לבזבז דבר שיר / על האשפה, האבק והחול. ובטור אחר מאותם ימים ובנסיבות דומות ("לא אשקוט") שב קרני ומעמיד את שיריו כאמצעי במאבק מול הררי האשפה: ועדיין אני מדבר לא בפרוזה, / כי בחרוזים אאמינה יותר; / וקצת אם כמוני תזיעו ביזע – / שאלת הניקיון בנקל תיפתר.




קרני לא זנח את סוגיית אשפת הקרנבלים והעמיד תשובה מחורזת למאמר של ראש העיר מאיר דיזנגוף, שהתפרסם בהארץ ב-8 במרץ 1932. במאמרו "עתידה של תל-אביב" כתב דיזנגוף בין היתר: "לא אוטופיה, לא חזון לילה, לא שיחת נשים מוזרות בלבנה. תל-אביב היא כיום עיר גדולה, עיר פלאים, קרת-חדשה של המאה העשרים". על כך השיב קרני:

שלשום נהניתי ממאמרך
על תל-אביב של היום ומחר
וכל תל-אביב, מובטחני, טרחה
כמוני לקרוא את דבריך עד גמר.
[...]
אדוני ראש העיר, אדוני ר' מאיר
המטאטים במלאכתם מתרשלים:
הם רק מגרדים אשפתנו בעיר,
אולם עד היסוד אין אותה "מנשלים".
וראה נא כמה דברי שיר ופיוט
מוציא אנוכי ואינני משלים
שבראש החוצות וליד כל עמוד
יהיו הזבלים מתטגנים, מתבשלים.
[...]
אדוני ראש העיר, שירי לא מוגזם;
ואם על סוסך לקחתני תואיל
אראה לך הכול וגם את רוגזם
של כל חבריי מכל זרם וגיל.

עקשנותו של קרני באותם ימים של זוהמה בחוצות הדגישה מחויבות עקרונית לענייניה של תל-אביב. בעל העט החרוץ והמסור ליטף, נזף, תמיד מחויב לסביבתו מתוך תשוקה סוערת לעירו. בטור "לפרט ולכלל" מ-18 במרץ 1932, עדיין בתקופת אשפת חגיגות העיר, הציע קרני בסיום השיר מבט מסכם:

אחרי מאה ועשרים שנה
יאמרו פייטן גאון,
פייטן גאון בעיר חנה
שר גם על ניקיון.

אבל כל זמן אני עוד חי
ומנקה את הרחובות –
בשכר טרחה, הוי, תנו לי שי
רק אזרחות כבוד.






אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה