32 שנים לפטירתו, 78 שנים
להולדתו
ראיתי באלף את כדור-הארץ ובכדור-הארץ ראיתי שוב את האלף ובאלף את
כדור-הארץ [...]
חורחה לואיס בורחס, "האלף"
דמוקריטוס, מאבות תורת האטומים, זיהה את המרחב עם הריקנות המשתרעת עד
אינסוף. אלפיים שנה לאחר מכן אמר עליה בלז פסקל: "שתיקתה הנצחית מפחידה
אותי".
בספרו חלל וכו': מבחר מרחבים ([1974]1998) מתייצב ז'ורז' פרק ( 7 במארס 1936 - 3 במארס 1982) לצִדוֹ של פסקל בניסוח דומה להפליא המשרטט את גבולות ספרו: "החלל. לאו דווקא
מרחבי האינסוף, שדממתם, בהתארכותה הרבה, מעוררת לבסוף משהו הדומה לפחד
[...]". בחקירה מדוקדקת של המקום נע פרק במסלול שיטתי מנקודת ההתחלה של החלל,
במילים שעל דף הנייר, אל מרחבים אחרים ההולכים ומתרחבים: המיטה, החדר, הדירה,
הבניין, הרחוב, השכונה, העיר, מחוץ לעיר, הארץ, העולם, החלל.
המרחבים, על פי פרק, התרבו, התפצלו וגם לבשו צורות שונות. יש מרחבים
בכל הגדלים, מכל הסוגים ולכל מטרה. החיים הם מַעבר ממרחב אחד למשנהו, מעין רשת (network) המקשרת בין נקודות
והצטלבויות בעידן של מרחב.
מהו מקומו של המרחב? פרק פותח בַּכּתיבה על הדף
כפעולה מרחבית. דבר זה, למעשה, אינו מקרי, הוא ספוג היטב בלשון. אנחנו
מדברים על "מבנה של טקסט", "בית בשיר", "טור",
"עמוד". ואכן, פרק ממזג את הלשון הארכיטקטונית בפעולת הכתיבה: "אני
כותב: אני משרטט מילים על דף"; "הטקסט מתהווה, מתגשם, מתמקם,
מתאבן[...]"; ומה ברור יותר מאשר:
"אני כותב: אני שוכן בדף הנייר שלי". אכן, הכתיבה היא סוג מיוחד של
קונפיגורציה מרחבית,
בנייה היא כתיבת טקסט. כשם שטקסט נבנה, כך בניינים, רחובות, ערים, מרחבים נכתבים.
מובן שפרק מתכוון לשני רבדים שונים, באותם סימנים המשחירים את החלל
הבתול של דף הנייר שלו בגודל התקני של 623.7 סמ"ר. הוא מדבר על המרחב הגרפי
של הטקסט, וכאן המרחב נתפס באופן מוכר ומשעשע כחתירה של החזותיות הגרפית בארגון
הסימנים לקשר של ייצוג ישיר.
קבוצת "אוליפו" (Oulipo) שחיברה מתמטיקאים וסופרים, ביניהם ז'ורז' פרק, וחשפה גישות
משעשעות ומשחקיות לכתיבה, משתקפת באופן ברור בהתבוננות המוצעת כאן. אבל פרק מדבר
גם על המרחב הפיזי של העולם המיוצג בטקסט המצטייר על ידו בהקסמה לשונית טיפוסית:
"[...] אבל אין צורך אפילו לעצום את העיניים כדי שחלל זה, העולה מן המילים,
חלל זה שיש לו קיום אך ורק במילון, חלל זה הקיים אך ורק על הנייר, יתמלא בחיים,
יתאכלס, יתמלא [...]".
ההתבוננות הישירה, במעין zoom-out, חושפת מרחבים נוספים. כדאי להתעכב על העיסוק בחדר. מה פירוש לגור
בחדר? שואל פרק, ממתי החדר או המקום נעשה שלנו? משתלינו על החלונות וילונות לפי
טעמנו ומירקנו את הרצפות? פרק עורך מעין "טופּואנליזה", בלשונו של גסטון
באשלאר (Bachelard)
בספרו הקלאסי הפואטיקה של המרחב (1964) אשר
עוסק אף הוא בחקירה של שורת מרחבים. באשלאר עוסק במורכבות הפסיכולוגית של הזיכרונות מהמיטה, מהחדר או מבית
הילדות. האינטימיות המרחבית חקוקה בנו, והיא צפה ועולה כהרגל הטבוע בנו אורגנית.
כעבור עשרים שנה, מספר לנו באשלאר, לאחר אינספור מדרגות אנונימיות שעליהן טיפסנו,
אנו נלכוד את הרפלקסים ולא נמעד במדרגה הראשונה והגבוהה מעט של ילדותנו. פרק – אשר
מציין בסעיף העוסק במדרגות שאין מקדישים להן מחשבה מספקת - כמו מתרגם את ההבחנות
של באשלאר למִרקם ההתבוננויות הטקסטואלי המאפיין אותו כל כך בספר זה:
אני שומר בלבי בצורה יוצאת דופן, ואפילו מפליאה למדי, את זכר כל
המקומות שישנתי בהם [...]. כל שעליי לעשות, בזמן שאני שוכב, זה פשוט לעצום את
עיניי ולייחד מחשבה מזערית למקום נתון, והנה, בו-ברגע כמעט, עולים בזיכרוני כל
פרטי החדר [...]. אני מרגיש בתחושה הפיזית כמעט של שכיבה מחדש באותו החדר [...].
הזיכרונות מתקשרים לצורתה של המיטה ההיא, לצורתו של החדר ההוא, למרירותו הקבועה של
התה ההוא, החזק מדי והקר מדי [...]. די בתחיית חלל החדר כדי להחיות, להחזיר, לעורר
מחדש את הזיכרונות החמקמקים ביותר, התפלים ביותר, וכן המהותיים ביותר.
פרק חושף את בעקבות הזמן האבוד של מרסל פרוסט כאינטרטקסט
להרהורים האלה על מרחב של זיכרון וזיכרון של מרחב. כך אצל פרוסט:
זיכרונו, זיכרון צלעותיו, ברכיו, כתפיו, העלה בפניו בזה אחר זה אחדים
מן החדרים שפעם ישן בהם [...]. ועוד לפני שהמחשבה שלי, המהססת על סיפי הזמנים
והצורות, יכלה לזהות את הבית תוך השוואת הנסיבות, הוא - גופי - היה נזכר בסוג
המיטה שניצבה בכל אחד ואחד מהם, במקומן של הדלתות, באופן בקיעת האור מבעד לחלונות,
במציאותו של מסדרון וכן בהרהורים שהרהרתי בהירדמי שם ואשר שבתי ומצאתי כשהתעוררתי.
פרק מנסה להתמודד עם הקיבעון בתפיסות המקובלות של מרחב הדירה. הוא
מנסה להעלות על הדעת תחליפים מרתקים במוזרותם לחלוקה המוכרת של חדר שינה, חדר
ילדים, חדר מגורים וכו'. חלוקות אשר אינן מבוססות על סדרי היממה אלא על סדרים
שבועיים (חדר ליום ראשון, חדר ליום שני...), או חדרים על פי חלוקה תמטית המביאים
אותנו להסתכלות חדשה על המקום ולחצייה מנטלית של גבולות המוכר. כאלה הם גם
התרגילים המחשבתיים על דירה שיש בה בכוונת תחילה חדר שהוא באופן מוחלט חסר שימוש -
לא חלל רב-פונקציונלי, כי אם א-פונקציונלי, חלל המוביל למסקנה שהשפה אינה יכולה
לתאר את הלא-כלום, את הריקות. גם דברים שפרק ממליץ לנו לעשותם מדי פעם באופן שיטתי
- כמו לבקר אצל השכנים ולראות מה יש על הקיר המשותף לנו ולהם, או לעלות לקומה
החמישית בשעה שאנו גרים בקומה השנייה - מפתיעים אותנו. בדרך זו מתרחשת הזרה של
המרחב המוכר, איזו אי-התאמה פיזית ומנטלית שכמו מגרה את "עִצבּי המרחב"
שלנו לקראת התבוננויות חדשות ורעננות ביחס לסביבה ולחיים.
 |
| האנשים ברחוב: מאיפה הם באים? לאיפה הם הולכים? מי הם בכלל? |
חקירת הרחוב - פרק מציע תרגילים בהתבוננות: לסקור מקום מסוים, לרשום
בפרטי פרטים כל מה שרואים, לתאר את מרכיבי הרחוב, לגלות קצב קבוע, לפענח פיסת עיר.
שינויי המסלולים, התנועה, המראות והמפגשים ברחוב מרכיבים סיפור
רב-פנים הסמוי מן העין לעתים קרובות. האין זה מפתיע שסיפורו הקלאסי של אדגר אלן פו
"איש ההמון", שכל כולו מעקב אחר מסלולי הליכתו חסרי הפשר של אותו זקן
כמוש המרתק את תשומת לבו של המספר, נפתח ומסתיים בדיבור על אודות ספר? משפט הפתיחה
של הסיפור: "על ספר גרמני מסוים נאמר כי אכן 'אין הוא מניח לקרוא
אותו'", ומשפט הסיום: "תוכו הרע ביותר של העולם הוא ספר עבה מ'Hortulus Animae', וייתכן שחסד גדול עשה
עמנו האלוהים ש'אין הוא מניח לקרוא אותו'". ובתוך המסגרת הזאת, צעידה בעיר,
מעקב רגלי אחר תנועה שתכליתה אינה נהירה כלל. הקריאה בספר וקריאת המרחב מתגברים זה
את זה וכמו הופכים למהות אחת.
ו"האלף"? הנקודה במרחב שנכללות בה הנקודות האחרות כולן
בסיפורו של בורחס? האלף, המקום שנמצאים בו כל המקומות בתבל ונראים מכל
הזוויות? הנקודה במרחב ששמה כאות הראשונה, הפותחת, הסמלית של הא"ב העברי;
הנקודה במרחב שבה כל דבר הוא, למעשה, אינספור דברים, משחק של השתקפויות אין-קץ:
"ראיתי את האלף מכל נקודות-הראות, ראיתי באלף את כדור-הארץ ובכדור הארץ ראיתי
שוב את האלף ובאלף את כדור הארץ [...]". האות והעולם, המילה והחיים. ובלשונו
של פרק: "החלל מתחיל אפוא במילים ותו-לא, בסימנים משורטטים על גבי הדף הלבן.
לתאר את החלל: לכנותו בשם, לשרטט אותו [...]. האלף, אותו מקום בורחסי, שהעולם כולו
נשקף ממנו בו-זמנית, שמא אינו אלא אלף-בית?".
פרק, בעיסוק שלו ברחוב, מבקש מאתנו להתבונן בו, להתמסר לתרגילי
התבוננות במרחב היום-יום שלנו. אנחנו לא יודעים לראות, הוא כותב. הוא מציע לרשום
מה שרואים, לכתוב את המובן מאליו, את הנדוש ביותר. הרחוב: לנסות לתאר אותו, את
מרכיביו, למה הם מיועדים. האנשים ברחובות, המכוניות, הבניינים, החנויות, מה מוכרים
בחנויות? בתי-קפה. מדוע אנחנו בוחרים לשבת דווקא בבית-קפה זה? לגלות קצב כלשהו,
לקרוא את הכתוב ברחוב: עמודי מודעות, קיוסקים לממכר עיתונים, מודעות, שלטי תנועה,
גרפיטי, עלוני פרסומת, שלטים של חנויות. פרק מבקש מאתנו להמשיך. עד שהמקום ייעשה
בלתי סביר, עד שנחוש לרגע שאנחנו נמצאים בעיר זרה והמקום כולו ייעשה זר ולא נדע
עוד שאלה מכונים עיר, רחוב, בניינים, מדרכות...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה