לזכר גדעון מריו ניישטט, שעזב את העולם לפני 38 שנה, והוא בן 38.
1.
אבא יושב על המדשאה הקטנה שבקדמת בית
ההורים ואני לידו. יום שבת בבוקר. הוא תולש בידו את עשבי היבלית הקשים. אין סדר לעבודה
וגם לא סוף נראה לעין. זמן ארוך ושקט שאנחנו שותפים לו.
2.
באחד החגים נערכה תחרות היתולית ולבמה
מוזמנים שלושה אבות: מי יאכל מהר יותר את התפוז? אבא עולה לבמה ומתיישב לצד שני
האחרים, פניהם אל הקהל. אחד מהם אוכל בפראות את התפוז על קליפתו, פיו מתפקע והמיץ
זב. אבא באלגנטיות חורץ את הקליפה, מסיר אותה בשלמותה מבלי לפצוע את הפרי. מפלח את
התפוז ואוכל את הפלחים אחד אחד, לאט. הוא מחייך, כבר יודע שלא ינצח. "גם
בתחרות צריך ליהנות", הוא אומר.
3.
אבא ואני הולכים אחר הצהריים במצוות המטפלת
לחפש את הסנדל שאבד לי בערימת גרגרי הכותנה הענקית שבמתבן. ריח של גריז ואבק עולה
מהמוסך הסמוך. מלה לא נאמרת, אבל ברור שבלי נס אין סיכוי למצוא כאן סנדל. מצוידים
בשלוות המפסידים, אנחנו עושים לכאורה את מה שפקדה המטפלת.
4.
אבא ואני יוצאים לחפש שיירי מתכת קטנים באזור
המוסך, כפי שביקשה המורה למלאכה. בדרך לשם אנחנו עוברים דרך חדרם של זוג המורים
השכירים. אבא שואל מהם ספר באנגלית, שפה אותה הוא מנסה ללמוד.
5.
אבא ואני מתהלכים בקיבוץ בשעת אחר הצהריים.
האנשים שבאים מולנו כלל אינם מאיימים כשהוא לצדי. הם מחליפים אתו מלים, מתבדחים.
6.
אבא בתורנות שמירת לילה ואני מתלווה אליו.
החללים המוכרים באור מסנוור, אבק ותנועה, עכשיו שקטים. האוויר צלול ורק אנחנו
בעולם. באחת המרפסות דולק אור. עוצרים בבית התינוקות עם ריח החלב והכביסה. במכשיר
האינטרקום המהבהב נשמעים קולות הלילה מבתי הילדים. אבא מחליף כמה מלים עם השומרת,
מתבדח. אחר כך בחדר האוכל, השומרים מטגנים חביתה וצ'יפס.
7.
פורים מתקרב. שבועות רבים מראש ילדים
ומבוגרים מכינים תחפושות. ובפורים הזה אבא שלי מנחה את האירוע החגיגי. הלב מתפקע
מהתרגשות. הוא מזמין אותי אל הבמה. עם חברה אנחנו 'השמן והרזה'. על חישוק מתוח
נייר ואנחנו מתגלגלות דרכו. אחר כך, בבית, אבא אומר לי שאהב את ההופעה שלנו כי
היתה נקייה, מאופקת, אלגנטית.
8.
סוף חגיגת סוכות. ערב, ואני מבקשת מאבא
שילווה אותי לבית הילדים. אבל הוא מתנדב להישאר ולארגן את השולחנות והכיסאות
שנותרו בחוץ. אבל למה? כולם הולכים עם ילדיהם! "קלמן התנדב יותר פעמים ממני",
הוא אומר.
9.
אבא עושה תורנות בבית הילדים שלי. הילדים
אוהבים שהוא בא ואני מאושרת. פעם סיפר להם שהחשמל נוזל מהשקע בקיר. הוא מטגן
חביתות ומקפיץ אותן גבוה עד התקרה כמעט. אבל כשראה פעם ילד עם רגליים מזוהמות עולה
על המיטה, שלח אותו בתקיפות להתרחץ.
10.
אחר הצהריים אני עוזבת את בית הילדים עם
חברה. אנחנו מתלחשות בדשא הגדול שליד חדר האוכל. פתאום אמא מופיעה, "ככה
בורחים לאבא?", היא שואלת. לו ידעתי שאבא בתורנות היום וודאי לא הייתי עוזבת.
אבל אני לא אומרת לה, נותר צער על ההחמצה ואיזו מבוכה.
11.
אבא ואני חוזרים על ארבע הקושיות לפסח. הוא
מאייר את הקושיות ביד קלה, בקו אלגנטי, מלא הומור.
12.
אני צריכה להציג בכיתה נושא מן החדשות,
ואבא מסביר לי על הפלגים בלבנון, השיעים והסונים. המורה מבחינה שאני מוכנה לשיעור
ושואלת מי עזר לי. אני מזהה בקולה נימה של הערכה וגם של ביקורת סמויה: הגיע הזמן
שמישהו יעזור לילדה הזאת.
13.
המשפחה נוסעת לסבא וסבתא בקריית אונו.
שלושה אוטובוסים עלינו להחליף בדרך אליהם. הסירחון, הצפיפות והטלטלה מגעילים ואני
מסרבת לעלות לאוטובוס, גורמת לכולם להתעכב. "בואי נראה אם תדעי באיזו תחנה
צריך לרדת", אבא אומר לי. אני נמתחת: כאן? כאן? "את תגידי מתי
נרד", הוא אומר ואני נכנעת, מתחננת בפניו שיגלה לי.
14.
אנחנו בחוף הים באשקלון ואבא מחפש שיח
להסתתר מאחוריו ולהחליף בגדים. אמא לועגת לביישנותו: "יש לך טוסיק ירוק?".
15.
אבא אחראי על קבוצת צעירים ארגנטינאים
שמתנדבים בקיבוץ. אני מבקשת את רשות המורה להצטרף לסיור שהם יוצאים אליו בהמשך
השבוע. היא שוללת את האפשרות הקורצת הזאת בשאלה רטורית: "את מהארגנטינאים?".
16.
המשפחה בטיול בנחל הירקון ואנחנו נכנסים
לתוך הסירה. אבא אומר לי, "את עצבנית אפילו יותר ממני". אני מופתעת.
מעולם לא חשבתי אותו לעצבני.
17.
אבא לוקח אותי לבדיקה במעבדה באשקלון.
האחות לוקחת דגימה מקרקפת ראשי מחשש לגזזת. אנחנו מגיעים בטרמפ מהקיבוץ לאשקלון
ושם, מתברר, יש שביתת אוטובוסים. בתחנת הדלק אבא מבקש מנהג מכונית פרטית (ואולי מונית?)
להסיע אותנו. שנינו מבודחים, שלומיאלים, נדחקים במושב האחורי של המכונית, יושבים
כנגד כיוון הנסיעה ופנינו אל הכביש המתרחק.
18.
אחותו של אבא ומשפחתה הגיעו לביקור
מארגנטינה. ריח עור וממתקים עולה מהמזוודות. הם מדברים ביניהם בשפה לא מובנת. אבא
לוחש לי מלה זרה -- JODER -- ומזרז אותי לומר אותה. אני
אומרת וכולם צוחקים. מתברר שזו מלה גסה, "לדפוק, לזיין".
19.
אני מספרת לאבא על שיר הולנדי שלמדתי
בשיעור המוזיקה: "פרנילן מוציא בהמתו למכירה / יקח הסוחר ישלם מחירה / יקח
האיש -- טיפש יישאר, נא האמינו רעיי / פרנילן שמח ישוב ויזמר ". אבא אומר,
כן, בודאי, אני מכיר את השיר הזה! וממשיך לשיר בית נוסף, לא מוכר לי. לוקח זמן עד
שאני מבינה שהוא מתבדח וכלל אינו מכיר את השיר.
20.
אבא מסביר לי שאפילו בשיר כמו 'יונתן הקטן'
רב הנסתר על הנגלה: מה היה חטאו של יונתן? שנים אחר כך אני מוצאת את הדוגמה הזאת
במאמר בתורת הספרות, שפרסמו ב 1969 המורים שלי באוניברסיטה.
21.
אבא ואני קוראים בשירון. מתאמנים לשיר 'אני
והסבתא ישבנו בצוותא'. הוא מחקה בתנוחת גופו את הסבא היושב בתנועותיו הרועדות
והמקטרת. נהנה להדגיש איתי ולהרים את הקול בשורה "והגזימי היטב סבתי...".
22.
יום שבת בבוקר. אבא הותיר את העיתון עם
התשבץ, חצי פתור, על כיסא הנוח בקדמת הבית הישן. בעיפרון אני ממלאת את המשבצות
החסרות. מי פתר את התשבץ? איך ידעת את התשובות? מילאתי את המשבצות החסרות באותיות
האל"ף-בי"ת לפי סדרן. חלק מהתשובות נכונות, הוא אומר.
23.
ימי הולדת הם חגיגה גדולה. אנחנו מעלים
הצגת תיאטרון בובות — כולה מעשה ידינו. לכאורה פרוייקט משפחתי משותף, למעשה יצירה
עליה אבא מנצח ואני עוזרתו הנאמנה. אנחנו בוחרים את הסיפור, מעבדים אותו להצגה, מכינים
את הבובות והתפאורה ועושים חזרות על ההצגה. אנחנו מכינים בזהירות, במספריים קטנות,
מגזרות מקרטון לפי האיורים של כלי הנגינה על גב התקליט. יוצאים לחפש חומרים
שיתאימו לחיפוי המגזרות, ליצירת אשליה של כלי נגינה מעץ. קליפת העץ מתפוררת, אך
עלה הצפצפה מתאים מאוד: הוא דק ונגזר בקלות. מכריכת הספר מעתיקים לקרטון את חתך
הבית הגרמני בן שלוש הקומות. מקס ומוריץ שעל גג הבית דגים את העוף הנצלה במטבח,
בעוד בעלת הבית טורחת במרתף. אבא מלמד אותי כיצד להעתיק ולהגדיל ציור בעזרת
משבצות.
24.
אבא ואני מכינים בית מיניאטורי מקופסת
נעליים. הולכים אל ביתה של חברת קיבוץ שמכינה מיניאטורות ושואלים בעצתה. גוזרים
ממגזין משבצות בשחור וכחול לרצפה בדוגמת שחמט. בתור חלון מדביקים תמונת נוף
וממסגרים אותה בטפט חום בדוגמת עץ. על קיר "הבית" נתלה תצלום פניי,
שמחזק בחוט ומסמר קטן. אחותי רושמת מאחוריו משהו מרושע.
25.
אבא מאלתר תרגום לספר שנשלח מארגנטינה.
המכשפה גמלה לילדה הטובה באוצר גדול. הילד החמדן רוצה גם הוא לזכות באוצר ומנסה
לעשות כמוה, אלא שהוא כושל שלב אחר שלב ונוחל מפלה. כשמגיע תורו לשיר מול חלון
המכשפה הוא משבש את השיר. אבא מחקה את הילד ששר. בתחילה הוא שר נכון: "יום
ראשון, יום שני, יום שלישי - שלוש / יום רביעי, יום חמישי, יום שישי - שש".
אבל בסוף השיר יש זיוף שמגלה את המרמה: "יום שבת - שבע...".
26.
יום שבת בצהריים. אבא עובד בגינה וטיפות
זיעה ניגרות ממצחו. אני מצליחה להפיק רק אגלים זעירים על השפה העליונה. מנסה להזיע
בטיפות, כמו אבא.
27.
אבא ובגדיו המיוחדים, האנינים: חולצה בצבע
חרדל, מחוררת. חולצה לבנה דקה עם הדפס גרפי ורוד. בגדי העבודה הכחולים המדיפים ריח
תפוזים. מכנסיים בהירים ארוכים. מכנסיים קצרים. רגליו דקות. אבא והשפם. אבא
והמקטרת. אבא ומפרצי השיער המתולתלים. באחת מעיניו מטפס לובן העין על גבי הקשתית
ופוגם בעיגול הכחול השלם. בגבה אחת השערות צומחות נגד הכיוון. תנוכי אזניו גבשושיות.
פרקי ידיו צרים ועדינים. הטורסו רחב. אמא קוראת לו בחיבה GORDO , שמן.
28.
אנחנו עוברים בחורשה הדלילה שליד בית
הילדים עם אחותי התינוקת בעגלה, ואבא ממציא גרסה אישית לפזמון של ביאליק:
"בין העצים הירקרקים, אבא לילך ושלומית הולכים".
29.
אבא מספר לי ששמע את הטווס קורא בשמי:
"לילך! לילך!"
30.
אחותי שואלת מה השבתי בסעיף 'דמות נערצת
עליך'. 'אבא כמובן', אני אומרת לה והיא מקמטת את פניה. מה את כתבת? אני שואלת. היא
נוקבת בשמו של מתנדב צעיר, חזק, גברתן.
31.
אחותי מקניטה אותי: למה את מסתובבת עם
ילדת-החוץ הדחויה? הלכנו בשעות אחר הצהריים אל הלול לחפש ביצים מיוחדות. הוריי
נוזפים בה: לילך עוזרת לילדה שמתקשה.
32.
אחר הצהריים אחותי ואני בבית ההורים. שתינו
מציירות. אבא משבח אותה על החיסכון והאיפוק האמנותי.
33.
בערב אבא מלווה אותי ואת אחותי לבתי הילדים
שלנו. אני אוהבת את בית הילדים שלה. אין בו את המתח, הבדידות והחרדה שיש אצלי. היא
אומרת: עוד מעט לילך תתחיל לבכות, לעשות קונצים.
34.
אני בוכה, בוכה. אין לי כבר כוח לבכות אבל
אינני יודעת להפסיק בלי שזה יראה מוזר. הילדים קוראים לי 'סירנה'.
35.
אחד הזיכרונות האחרונים: אבא ואני בחדר
האוכל. השולחנות פונו לצדדים ובמרכז חברי הקבוץ מחוללים. 'ערב ריקודי עם'. אבא
שואל אם ארצה לרקוד אתו. אני חוששת שאשים עצמי לצחוק, חוששת שהוא יבין שמאוד אני
רוצה -- ומסרבת מיד: לא, לא.
36.
אני בכתה ה' ואנחנו מתכוננים למסיבת סיום
השנה. זו מסיבה גדולה: אחרי שש שנים בהן היינו כתה דו-גילאית ה'בוגרים' עולים לכתה
ז' ועוברים למוסד החינוכי בקיבוץ השכן. אני מתכוננת להציג נושא במסיבה, ואבא מלמד
אותי לרשום על כרטיסיה ראשי פרקים לקראת ההופעה. הוא מציע לי לפתוח באנקדוטה.
37.
אחת ההופעות במסיבה המתוכננת תחשוף את
כינויו של כל אחד מהילדים. אני במתח. הילדים רגילים לקרוא לי בשמות גנאי, אבל
למסיבה כזאת הם לא יתאימו. נדמה לי ששמעתי מישהו מציע (ואולי זה רק דיבור שביני
לבין עצמי) שהכינוי שלי יהיה: 'גדעון הקטן'. זה נראה לי כמו חלום ואני מדמיינת את
הרגע המאושר הזה.
38.
שבוע או שבועיים לפני המסיבה, בסוף שעור
ספרות, המורה מבקשת ממני להישאר. 'מה עשיתי?' אני שואלת, והיא רוצה לדעת למה נדמה
לי שעשיתי משהו רע. ואז היא מודיעה שאבא שלי חולה מאוד, עליי להתכונן לגרוע מכל. אני
מבינה שהוא מת. מהחלון נשקף יונק דבש זעיר שמעופף בין עלי העץ. באותו רגע מתחוור
לי שהעולם ימשיך כמנהגו. גם הכינים והקרציות המתועבות לא ייעלמו מהעולם תמורת מותו
של אבא. לעולם כבר לא יקראו לי גדעון הקטן.
כמה יפה ומדויק. אהבה ממוספרת.
השבמחקמצטרפת לכל מילה
מחק