כותבת אורחת: מיא שם-אור | שארית הכלב

אני עומד ליד דלת הברזל. אני לא מתאפק. אני אוחז בפטיש בשתי ידיי ומכוון כמו שתכננתי כבר שעות ושנים. אני יודע שהיא לא יכולה שלא לרעוד ממנו. בפעם האחרונה ירדתי לקומה השנייה והושטתי לה בחושך את ידי ממש כמו הנגיעה של מיכאלאנג'לו בקפלה. ככה היא הרגישה. היא אמרה לי את זה כשמשכתי אותה אליי למעלה אל גופי ואל הלב שדופק אדום-דם-דם כדי להרגיע אותה מהחיה הטורפת הזו. אני סוף סוף אניף את הפטיש וארסק לו את הפה, שממשיך לעבוד כמו לב באותו מקצב נביחות-פעימות. אני שומע את רסיסי היריקות של שארית נדבקים ונמרחים על הדלת הירוקה עד לרצפה כמו טלK-300  , והיא מתה מפחד שהוא תכף יתפרץ ויפרק אותי, ולא ישאיר אותי זהוב וריחני עם סביונים בשיער.

אני מתקפל שתי קומות תחתיה בגמישות, ואוחז בפטיש, והיא מתקשרת למוקד המזוין של העיר הזאת, שתמיד אין בה חניה, והשמש חותכת את כל הגוף וצורח לי בבטן, ואף אחד לא עונה. כשסוף סוף עונות הברות דיגיטליות היא מופנה למוקד חירום, שמפנה אותה למחלקת האשפה, למחלקה לאיכות הסביבה, למחלקה לשמירה על הירוק הטבע והשממה, למחלקה לאימאימא שלהם. הם והמזכירות הדפוקות שלהם.

אני עומד לפני דלת הברזל הירוקה עם המנוף הקטן והנחמד שארגנתי פה, ואני אניף אותו על הפה המטומטם הזה, ואז אוכל לחזור ולאכול את מרק העוף הנפלא שהיא הכינה לי. אדי הריח נושרים מהבית שלנו בצורת SS לבית של שארית, ומשחירים לו את היום והנחיריים המרוסקים שלו מרוב תאווה למרק שלה.

אני עדיין תקוע ליד דלת הברזל, ואני לא יודע האם כדאי להניף עליו פטיש או לזרוק לו לאכול קוביות רעל עכברים מצוירות בגלים תכלת לבן, אבל הוא ממש חולה משנאה ומרוע. אני חושב. אני בכלל לא אלוהים. אני לא יכול להפסיק את הלב הפועם הזה של שארית, של שארית פליטה, אבל היא אהובתי, והיא כל כך פוחדת ממנו. אני נקרע בינה לבינה לבינו לביני, ורגשי חרטה ממלאים אותי. אני יודע שהיא רואה בי את הדבר הבא כי אני בראש שלה, האמן הלוהט של מנהטן, והעיר החמה הזו.

בכלל אני תמיד אוחז בה במדרגות כי היא לא מסוגלת לעבור את זה בלי לרצות לתת לו אצבע ולראות מה יקרה. אני אומר ומדבר ישר אל לבה: "מה יקרה? מה יקרה? לא תהיה לך אצבע, ושוב בית חולים, ושוב אשפוז, ושוב שלוש מפלצות גברים ייקחו אותך בכוח באמבולנס ותצטרכי להיות נעימה וחייכנית כדי שישחררו אותך אחרי שבועיים לפני שתהפכי למפלצת שמנה מאלפי כדורים. זה קורה מהר מאוד". אבל נורא קשה לה להתגבר על הרצון לבחון את זה מקרוב, מזווית חדה: מה קורה כשנותנים אצבע לטורף, האם הוא באמת טורף או הוא סתם זולל בצורה זולה.

והיא כבר לא מאמינה שהוא ירצח לה את האצבע, ואני חייב להציל לה אותה כי היא כל כך מתפתה, כמו שהיא מתמכרת עם כל ה- Soul שבה לכל דבר שעושה לה משהו בגוף החמוד שלה, כמו ההתמכרות שלה ליופי, לקוק, למין, לכלב המזוין הזה שבכלל מתחיל לעלות לי על העצבים.

אני מחליט. אני ארצח אותו, כי אני צריך לסלק מדרכה כל מה שעלול לגרום לה להתנהג טיפושית כי אין בבית קוק. אני בכלל מרפא אותה מכל הטרופים שהיא נצמדת אליהם בכוח בזה אחר זה. היא עומדת מעליי במדרגות, ומולי הפה המדבר מאחורי הדלת הירוקה, והיא מעשנת מקלות ארוכים, ומקפידה לומר רק בצרפתית רק את ההכרחי:

"dieu  Mon,dieu Mon ,Cheri Mon".

עכשיו אני מחייג למוקד, חדור אמונה, ואנשים עם מסכות מגיעים ולוקחים את שארית ושוחטים אותו. זאת אומרת שהם לוקחים את המנוף שבניתי במשך כמה שנים כדי להרוס את שארית באופן נקי לגמרי, ומפשיטים לו את העור, מפרקים לו את הצורה ותולשים לו את הלשון. ככה שעכשיו הוא מגמגגגםם  ב-הב-בה- שלו, ואני עומד לידם ומתפלץ מכל האירוע.

אני מתיישב על הרצפה כי אני לא יכול לעמוד במראה המזוויע. זה גורם לכולם לשאוג עליי לקום מיד כדי שלא אלכלך כלום, כי חשוב שיהיו פה רק דגימות הדי-אנ-איי של שארית, למרות שאנחנו שכנים כבר הרבה זמן, וכבר די מחוברים זה לזה. מהבית שלנו שומעים שאנסונים והגשם יורד לתוך הים. היא מעלה אותי הביתה, מניחה לי על המצח רטייה לחה ממגבת מפוספסת, ומתיישבת על הברכיים שלי. היא מושכת בפה סוכרייה סגולה שקניתי לה: "אתה הקשר שלי לעולם  הזה". "אני יודע, יקרה. בשבילך כל החגיגה המטורפת הזאת", אני עונה, ונעמד למרות שאני הרוס לגמרי מכל הסצנה שהייתה פה עכשיו, ומסתכל עליה מקצה החדר. אני רואה שהיא פשוט מתה עליי. היא משחקת בתלתל שלה כאילו זה יום רגיל, אבל בשבילי זה יום ע-נ-ק. עכשיו זה רק רק אני, ואני כאילו בכלל במקרה כאן, אבל אני לא יכול להתעלם מזה, ואני דורך על כל מה שעומד בדרך אליה. היא מסוכסכת עם עצמה ומורידה את העיניים ממש ממש לאט, אבל זה בגלל שהיא עשירה ומורכבת. השיער נופל לה כל הזמן על הפנים, והתנועה הזו משגעת לי את הראש. אני נטרף. וכל כך ברור לי שהיא לא עברה ציוויליזציה נורמטיבית או בכלל. אני מגיע אליה ואוחז בגב שלה ככה מהצד, והודף אותה אל קצה המרפסת. אני גם מקפיד לא להרוג אותה בתשוקה, שמורידה אותי להיות הזונה שלה, כי אני ישר נהיה כלב מייבב כשאני רואה אותה. אני מחייך בטוב לב כי זה מה שיוצא ממני כשאני מביט בכל הצורה שלה מלמעלה למטה, ואני תוקע בה את המבט שצריך לסגור אותה אתי לכל החיים, ולא לתת לה שום אפשרות לחשוב על אף אחד אחר. היא מחייכת אליי, והיא מתחילה לפלרטט אתי, ואני מביא לה וויסקי ואני מביא לה וודקה ועראק, ואני מתחמם ומערבב הכול ולא יכול לא לחשוב על מה יהיה בערבים שאחרי הערב הזה. היא יושבת על הספה וחורשת תלמים ושדות עונג בתוך השיער הסבוך שלי, ועושה לי תאווה, שלא תעזוב אותי בחיים, ואני מיוסר, וזה משפיע על ההחלטות שלי.

צילום: ציפי מנשה
איור על הצילום: גל ברזילי

מיא שם-אור היא משוררת. קונפליקטיבית, מחזיקה לרוב בדעות סותרות ביחס לאותו נושא.

בבחירה חוזרת הייתה רופאה מצילת חיים, או מוזיקאית.

עורכת את "חיה רעה" - מדור הספרות של מגפון, עורכת ספרי שירה. רואה את צבעי המילים גם באנגלית ובצרפתית.

ספריה:

שנה של סוכריות, אבן חושן, 2007

קינמון, זמורה ביתן, 1996.

כותבת כמה כתבי יד במקביל.

בשרותה הצבאי בגלי צה"ל שכחה שרצתה להיות רקדנית.

מתגוררת בתל אביב.

לא מחפשת חנייה.

רוצה להתגורר בכוכב אחר לפחות שנתיים, לגדל צמחים שעוד לא נוצרו, ולהשפיע על החלטות קוסמופוליטיות ייקומיות.

אימא לאורי ולאדם.