כותב אורח: יהונתן דיין | טרול

ט' היה טרול. טיפוס מסוכן, ערמומי ותככן, הפושט ולובש זהויות ללא הרף, מתנועע חרש בחלל, רואה ואינו נראה, ומטפטף ארס מבין שיניו אל אזניהם של עוברים ושבים, אנשים זרים, סתם פרצופים, קולות ללא גופים. למעשה הוא היה מובטל. בין עבודות, כמו שהעדיף, בינו לבינו, להגדיר את מצבו, או לא עניין של העדפה בעצם, יותר עניין של אינסטינקט. כך היה משיב מיד לכל מי ששאל, במידה והיה מישהו שואל, תשובה שהיתה טמונה באחד משרוולי לשונו. מהסיבה הזו, שעיתותיו היו בידו, הרבה בבטלה, איחר קום, ואף ויתר על לבושו והיה מסתובב ערום לגמרי, מכיוון שפרט לטיולים שלקח מידי פעם עם הכלב שאתו חלק את חייו, כמעט ולא היה יוצא מדירתו. הוא חי בדירה קטנה, אפלולית, דירת חדר, חלקה הרביעי של דירה גדולה שבעליה פיצל לארבעה כוכים נפרדים, שאותם השכיר לארבעה אנשים שונים.

מלבד הטיולים היה מסך המחשב צוהרו היחיד של ט' לעולם. בשיטוטיו הרבים ברחובות האינטרנט, גולש על זרמים קיבּרנטיים, באותן שעות שבהן דבק עור הכיסא לאחוריו העירומים עד שנהיו לבשר אחד, ושעונו הפנימי כבר לא ידע לומר אם זהו יום או לילה שנסגר מעבר לתריסים המורדים, אז הפך לטרול. הוא התחזה, זייף שמות, ובמסווה התגנב לשיחותיהם של אנשים. היה מצותת לדבריהם ממקום מחבואו, בוחן את הנושא סביבו נסב הדיאלוג, עוטה על עצמו פרצוף מפרצופים שגנב, ולפתע צץ בלב השיחה, משמיץ, מאשים, לועג, מסכסך, ונעלם, שב למאורתו האפלה וצופה בהנאה במילים הדוקרניות, שאנשים שעד לפני שעה קלה דיברו בינם בנחת, נועצים כעת זה בזה. כמה קל לעורר אנשים למלחמה, היה ט' מהרהר לעצמו ברגעים שבהם שיחקו לפניו חברי קהילה מסוימת בעודו נשען לאחור, מלטף את סנטרו, מכווץ את עיניו האדומות.

יום אחד חזר ט' מטיול ולאחר ששמט מידו את הרצועה שנפלה על ראש הכלב המתנשם ושלף מכיסו את המפתח, גילה שדלת ביתו נעולה בפניו. כמה שלא ניסה להוציא את המפתח ולהכניסו שוב, כמה שלא שמע את בריחי המנעול מסתובבים שוב ושוב, כמה שלא בעט ובעט שוב ושוב ושוב, נותרה הדלת נעולה. לקולות ההתנשפות של הכלב ניסה להעלות בזכרונו את רגע עזיבתו את הבית, אולם לא ידע לקבוע אם התמונה שראה בדמיונו אכן מציגה אותו ואת פעולותיו מלפני שעה קלה או שמא זאת המחזה מופשטת של כל יציאותיו מהבית אי פעם, כשהיה טורק את הדלת, מסובב את המפתח ומוודא את פעולת המנעול במשיכת הידית, תוך זעזוע קל שגרם לצירים לרטון. רעיונות נוראים באו והשחירו את דעתו. אולי הדלת נעולה מבפנים, אולי חדר מישהו לדירתו וכעת יושב שם על הכסא המסתובב מול מסך המחשב, מקשיב לניסיונות התוהו שלו להיכנס ומחייך לעצמו בזדוניות? ט' הביט בחשש בעינית האפלה, ואחר הצמיד את אזנו לדלת העץ והקשיב לקול הדממה המוכרת שעלה מתוכה, קול נשימותיו. הוא נמתח לאחור, שלח את אגרופו לאוויר ונקש בעדינות. דבר לא נע ולא נשמע פרט להד דפיקותיו. הדלת נותרה נעולה. הוא הסיט את ראשו ופזל לעבר שלוש הדלתות של שכניו. כעת הקיפו אותו ארבע הדלתות החתומות, ותחושה מכאיבה, תחושת היותו עירום, תחושת בושה, כפתה עליו להשפיל את מבטו. אז ראה את הכלב שנשא אליו את עיניו ולשונו הגדולה והרירית משתרבבת מקצה לסתו הפעורה.

ט' הרים את רצועת הכלב ונפלט אל הרחוב.

הייתה שעת צהריים חמה, שעה ללא צל, וט' סבב תחת השמש ברחובות המסנוורים, נמשך בעקבות כלבו. הוא חש צורך לעשות דבר מה, ומוחו הקדיח שלל רעיונות שנראו כולם פשוטים ויעילים, כמו להתקשר לבעל הדירה או לגשת לאחד השכנים או למצוא פורץ מנעולים מקצועי ולספר להם על המקרה המוזר, הבלתי סביר, המצחיק, על אי הנעימות הקלה שקרתה לו, אך משום מה ידע שאין אלו אפשרויות מעשיות אלא חזיונות שווא. הוא נעמד במקומו לרגע ויעץ לעצמו להתבונן במאורעות האחרונים כמו ממרחק זמן רב, נקודה ממנה יראו יסודותיהם הקומיים. חיוך רגעי ומפתיע תקף את פניו כמו תגובה למכת חשמל לא צפויה. באותו רגע ידע במין ודאות מוזרה שהפתרון יבוא מאליו. זו היתה ודאות המתייחסת להרגל, להכרה של דפוס חיים, שממנה עלתה הידיעה שלא יתכן שלא יחזור לביתו, הרי לו אף פעם לא קורה כלום. בשעה הקרובה לכל היותר, אחר הצהריים או בשעות הערב, עוד הלילה יחזור. וזה סגור.

תוך שהיה ט' נטוע על אותו עוגן קיומי שהשליך מוחו, חיטט בכיסיו אחר כסף לקנות בו משהו שיהיה אפשר להכניס לפה. אולם כיסיו היו ריקים, כלום, לא שטרות, לא מטבעות, לא כספומט, אפילו לא תעודה מזהה כשלהי שתשכנע את פקידת הבנק להעניק לו גישה לחסכונותיו. שתישרף. שישרף הבנק. כלום. בהתאמה מעיקה למצב כיסיו הודיעה קיבתו על ריקנותה. גרונו כאילו יבש בין רגע ורתח מצמא. ט' שב ונבר בכיסיו, שידע שכולם ריקים, בבהלה מהולה בתקווה מוזרה, כשלפתע צץ בין אצבעותיו רשרושו של נייר שכנראה דבק לקרקעית כיסו האחורי, אבל, למרבה האכזבה, היה זה תלוש חינם קמוט ודהוי לתספורת אחת בלבד, עבור כלבו. מתנה מחנות החיות שבה רכש את מזונו היבש.

אובד עצות משך ט' את הכלב לכיוון מספרת הכלבים. גם שם לא הצליח להשיג איזושהי נקודת אחיזה אנושית, ותחושת בזות השתלטה על יתר תחושותיו, כי מרגע שנכנס לחנות החיות לא זכה אלא ללעגם של המוכרת והספר. הם צחקו להם יחד ושתו קפה על הדלפק. כשנכנס עם כלבו, הציג את התלוש שהסביר את סיבת בואו, מה שמחה ברגע את צחוקם והרחיק את גופיהם זה מזה. ספלי הקפה נותרו יחד להתקרר על דלפק הזכוכית והמוכרת לקחה מידו את התלוש, קמטה והשליכה אותו אל הפח, הצביעה בידה האחת לעבר החדר האחורי אליו נכנס הספר ובידה האחרת חייגה בפלאפון. כשנכנס ט' לחדר שמע אותה מקיימת שיחה חדשה.

הספר הצביע על כיסא פינתי בידו האחת ובאחרת לקח ממנו את רצועת כלבו. ט' התיישב ובהה בספר העושה את מלאכתו. הוא קיווה שהספר יפנה אליו בדברים, ותוך כדי שיחה יציע לו כוס מים מהקוּלר שעמד בפינת החדר, מאחורי המקרר והכיור. וגם אם לא יציע הרי תוך כדי שיחה, ברגע של הפוגה, יוכל לבקש בעצמו כוס מים, וכמובן שייענה ברצון. גם המוכרת יכלה להכנס פתאום ולשאול אותו אם ירצה קפה או תה או מים, שאלה שהיא מעבר לנימוס כלפי לקוח, שאלה שמבטאת יחס של אהדה בין בני אנוש. אבל לא, כלום, שישרפו. ט' ראה בדמיונו כיצד הוא מתרומם ודורס את דרכו אל הקולר, בוחר לעצמו את הכוס הנקיה ביותר מבין אלו שסודרו על מגבת לצד הכיור, ומאזין להתמלאותה במים הצלולים המרעישים בה כפגיעת שתן באסלה, בעוד מיכל המים המתרוקן נופח בועות. אך בכל פעם שהגיע לסוף החיזיון הזה, שנראה אפשרי להחריד, רפו מתניו והוא נותר לשבת במקומו.

המוכרת נכנסה פתאום, צוחקת, מחזיקה את הפלאפון, וניגשה אל הספר שעזב את מלאכתו, ובעוד היא מניחה את ידה האחת על כתפו, מיקמה את מכשיר הפלאפון בין אזניהם. הספר פרץ בצחוק וצחוקה של המוכרת התגבר, כאילו צחקה עכשיו עבור שניים. שעה קלה עמדו כך, מדברים, מקשיבים וצוחקים. ט' העביר מהם את מבטו אל כלבו שישב מולו והביט בו חזרה. איזו תנועת עיניים מחשידה, אילו תווים מוזרים החלו להציץ תחת פרוותו הרטובה והקצוצה למחצה, וט' חש בבהלה שהוא מכיר היטב-היטב את הדמות החדשה שהחלה להגיח מתחת לשיער הכלב ההולך וחסר. הוא עצם לרגע את עיניו בחוזקה, קימט פנימה את עפעפיו עד להכאיב, וכשפקח אותן, לאימתו, גילה מולו שרוע, עירום לגמרי, פעור פה ושמוט לשון, איש קטן ומכוער.

הספר סגר את הרצועה סביב צווארו הדק של האיש המכוער ותחב אותה לידיו של ט' בקוצר רוח. ט' קם וצנח חזרה אל הרחוב כמו חולה שהוקם משולחן הניתוחים טרם תפוג במלואה השפעת האתר.

והאיש הקטן דשדש בעקבותיו כמו זנב.

עיניו של ט' בחנו בגועל את האנשים שחלפו על פניו והמשיכו לדרכם מבלי לזכות אותו ואת הגמד העירום הנגרר אחריו, קשור לידו ברצועה הנמשכת מצווארו, במבט, בתנודת ראש או בסטייה הצדה. הגמד העירום עצר מידי פעם כדי להדביק את אפו לאחוריהם של כלבים משוטטים, הוא התנפל בשיניים חשופות על ציפור שנקרה פירורים מרצפת בית קפה, הוא התפלש על גבו בשלולית שחורה, הוא אף נצמד לילדה קטנה שהתרגשה מאוד מקרבתו וליטפה אותו בכל גופו. כשהתקרבו ידי הילדה לאזור מבושיו רקע הגמד ברגלו מהנאה, מה שגרם לילדה לצחוק בקול ולחזור על הדבר בעוד אימה עומדת לידה ומשקיפה בנחת ובשביעות רצון. ובכל זאת איש לא עצר והסתכל, כלום, כולם המשיכו בדרכם, כאילו כלום. רק כשהגמד נעצר פתאום ותוך קימוט גופו ופניו הטיל את גלליו במרכז הרחוב, התבוננו אנשים באי נחת גלויה, בט' דווקא.

נעשה ערב. תשוש מחום היום, בגדיו דבוקים לעורו ומגרדים בו, כואב מצמא ורעב, קרב ט' בברכיים רועדות אל ברזיה פינתית בשדרה. כבר מזמן השליך מידיו את הרצועה המיוזעת, אך לדאבונו המשיך הגמד לעקוב אחריו, וכעת הרים את עצמו אל קצות אצבעותיו, בעוד ט' גומע את מי הברזייה, וניסה למתוח את צווארו לכיוון הזרם. הגמד שלח את לשונו המצחינה והחל ללקק את המים שדבקו לשפתיו של ט'. ט' סתר לגמד. הגמד יבב. מישהו שעבר במקום הביט בו בסלידה. ט' הסתלק והגמד חזר ונדבק אל צלו בשתיקה, ורק הרצועה הנגררת על המדרכה השמיעה קול רשרוש מתמשך שהעיד על נוכחותו הקרובה.

בעצם לא התפלא ט' על הפורענות הזו שקרתה אותו. במקום כלשהוא, באחורי גופו, סמוך לנקודה בה נפגשו צווארו וראשו, נחה, אמנם עמומה כפס האור החודר לשנתו של אדם הישן ועינו פקוחה, הידיעה שחייו תלויים על בלימה, על שרשרת צירופי מקרים ממוזלים ששמרו אותו משך כל שנותיו ממפגש פנים אל פנים עם העולם הרע, המפלצתי, שעל שולי מלתעותיו הפעורות התהלך בעל כורחו בערך מהזמן שבו נעשה גדול מידי לצפות בפומבי בסרטים מצויירים. ובכלל תמיד היה אדיוט, חדל אישים, מעין שלומיאל, חסר תחביבים וכישרונות. היו לו שתי ידיים שמאליות, אף פעם לא בנה דבר בכוחות עצמו, מתי בכלל הצליח לתקוע מסמר ישר בקיר, בשתיים שלוש דפיקות חזקות כמו גבר? הוא היה מועד לתאונות קטנות ומבזות שלמזלו, ברוב המקרים, איש לא ראה, אולם איכשהו חש שהדברים האלה ניכרים, שעיניו אינן משקיפות על הסביבה אלא מספקות לכל המקיף אותו אפשרות להשקיף לתוכו פנימה. עם הזמן התפתחה בו תחושת היות עורו שקוף, שניתן לראות דרכו לכל מעשיו הפרטיים, תחושותיו הקטנוניות ורגשותיו הנלוזים. ט' הכיר את עצמו היטב, ועל כן חשש שאין לו סודות, שדימויו העצמי הרי טבוע על מצחו וניבט מתוך עיניו. זו היתה הסיבה שאהב כל כך את ביתו, שקשר אינטימי, המושתת על אהדה והבנה, שאמנם לקח זמן עד שנרקם, חיבר ביניהם. כשרק עבר לגור לבדו עוד היה נוהג ט' לצפות רבות מהחלון, כשמחצית גופו רוכנת אל ההמון הסואן שתחתיו, אך אט-אט נשאב פנימה ובילה יותר ויותר משעותיו בתוך הבית, עד שתריס החלון שהורד מאחורי גבו לא הורם עוד. עם הזמן התאים עצמו ט' אל הקירות הלבנים העירומים שהקיפו אותו וויתר גם הוא על בגדיו, ובחללים שביניהם היה מתהלך כאילו הוא ליבו הפועם של הבית. ואמנם, הסימביוזה שיצרו ט' ודירתו הולידה לבסוף את הכלב שהצטרף אל חייהם, וכך חיו להם שלושתם, וכמה מאושרים היו. המיטה והארון, האסלה והמקרר, מנעול הדלת הידני וברז המים, כמה אהב ט' את כל אלה, כמה אהב את ביתו, ומה יעשה בלעדיו, זה הרי לא יתכן, לא, לא יתכן שיחיה בלעדיו. מחשבותיו של ט' נקבו את עצביו ורגליו הסתערו בריצת אמוק...הביתה...הביתה...

ט' לא הביט סביבו, רק לפנים, אל הבית...הבית...הבית קורא לו, מושך אותו והוא נשאב אליו, וכל הפורענות האחרונה שהפרידה ביניהם, היא מסתלקת, מתנדפת כאבק המדרכות שתחת צעדיו הנחפזים, ולא תשוב עוד, לא תשוב עוד לעולם.

ט' קפא על עומדו והביט סביבו. הוא הכיר את צומת הרחובות שבו עצר, הכיר את הבניינים ואת הכבישים החוצים... ולא הבין דבר. כבר מזמן היה אמור להגיע הביתה, אך נראה שרק התרחק. ובכל זאת הוא בסביבה, קרוב-קרוב... ט' חזר לצעוד, מתון יותר הפעם, שלא יפספס אף פניה או עיקול חמקמק של הדרך, שנראה פתאום שהוסיפה או איבדה משהו מעצמה. הוא התחבר למסלול הקבוע והמוכר שהוביל אל ביתו, עלה את הרחוב המקביל, חצה את הכביש, עקף את הבניין שממול, ומצא את עצמו באותו צומת רחובות שבו ניצב לפני רגע. רגליו הסתערו. הוא הרס את דרכו בין רחובות, כבישים, דלתות, מדרגות, מעקים וחצרות, אך לא הצליח להגיע הביתה. על אף שנותר מוכר וידוע כמימים ימימה, השתנה המרחב, והוסיף להשתנות ללא הרף, כאילו לועג לו. הרחובות המריאו והסתחררו סביבו והתפרקו מקליפתם עד שצורתם הגרעינית לבדה נותרה. בתים וכבישים נעשו לקוביות, וקוים שנעלמו והופיעו חזרו ושכפלו את עצמם, קו וקוביה, קו וקוביה, קו וקוביה -

ט' נפל על ברכיו. מתנשף, לבו משתולל בחזהו, ניגב מעיניו את טיפות הזיעה הרותחות שנשרו ממצחו. הוא התבונן סביבו וגילה שנמצא בטבורו של גן משחקים קטן, חשוך ושומם. ברקע נצצו אורותיהם הלבנים של בנייני העיר ומעליהם פעמה נורה אדומה, כבה ונדלקת חליפות, חושפת את צלליתו האפלה של מנוף, שנח מיום עבודתו, אשר נפרשה על שמי הלילה.

ט' גרר את גופו התשוש אל הנדנדה וקרס לתוכה, מניח לתנועתה לערסלו, כשלפתע נחרד לקול יבבה שהלכה והתקרבה. הגמד המכוער הגיע ונעמד מולו, תולה בו את עיניו המטומטמות בארשת מתחננת. ט' הביט בו כלא מאמין. ביבבה העגומה, במבט הבכייני, היתה איזו דרישה, דרישה למזון, למים, להגנה וחום. היצור הקטן והעלוב הזה, הילדון המחליא הזה בא לדרוש ממנו את כל מה שאבד לו. ט' הדף אותו מעליו ודדה על האספלט הצמיגי אל מתחת לגשר פלסטיק שחיבר בין שתי מגלשות.

הילד המכוער הגביר את בכיו ושב ונדבק לט'. כמה שלא הדף אותו ט', חזר שוב. כמה שלא צעק עליו שישתוק ונהם לעברו רק הגביר את יבבותיו שחזרו על עצמן, שוב ושוב. ט' עצם את עיניו בחוזקה וראה בדימיונו כיצד הוא שולח לעבר גרונו של הילד את ידו האחת ובאחרת תופס את רגלו, מושך ומסובב ותולש אותה, ותוך הידוק אחיזתו בצוואר היצור המפרכס טוחן בשיניו את בשר הירך הנוקשה, מוצץ בהנאה את הדם החם, השוטף, ומתענג על צלילי העצמות המתפצחות. וכך המשיך וביקע את הילד בציפורניו, איברים איברים, עד שטרף את כולו. ט' פקח את עיניו. הילד לא היה שם. ט' נפל לאחור, סנטרו נשמט על חזהו, ידיו השתלבו על בטנו והוא נרדם כשנחירותיו ממלאות את הכוך הקטן שבין שתי המגלשות.

בבוקר המחרת יצא ט' מתחת גשר הפלסטיק ושפשף את עיניו שסונוורו מקרני השמש העולה. כפוף גב משך את גופו הדואב ברחובות העיר. דבר לא נראה לו מוכר עוד, לא הבינינים ולא הכבישים ולא העצים שהועמדו פה ושם. הוא לא הכיר את המקום אך ידע שאי שם באותו מרחב מסתורי נמצא ביתו וממתין לו, ועליו למצוא אותו. הוא נדד לאורך שולי העיר, כשלידו רצה מסילת הרכבת, ואט-אט הלך וצמצם את מעגליו והעמיק פנימה לעבר מרכזה. היה זה שיטוט של כלל חושיו. הדרכים נגלו לו מחדש ובאופן טבעי השתלבו זו בזו. כביש התמזג בכביש. מדרכות צמחו זו מזו. בניין אחר בניין התקפל וגילה את שהסתיר מאחוריו: פרפריות אדומות וזעירות המסתחררות בתוך שעוני מים, שעלו מאדמתן של חצרות קטנות ומוצלות, ובלוני המתכת שלצדן לחשו אודות זרמי המים והגז השוטפים תחת הבתים והמדרכות, בתעלות ביוב וצינורות מחלידים, שכמו מערכת עורקים ממלאים את פנים העיר זרמים נעים, מווסתים, ניתזים ונחסמים. ט' העמיק וחדר והרגיש שהוא הולך וקרב לנקודה כשלפתע כמו מבטן האדמה התרוממה יבבה עצומה שהקפיאה אותו במקומו. הוא הביט סביבו בחרדה וראה איך המכוניות שבכביש נעצרות כולן, והאנשים שבתוכן יוצאים החוצה ונעמדים מולו. גם האנשים על המדרכה פסקו מהליכתם ונעמדו. ט' הפנה את ראשו וראה שמוכר הקיוסק שלפתחו נקלע והלקוח שמולו קטעו גם הם את שטף דיבורם, זקפו את קומתם ובהו לרצפה בסבר פנים זעוף. היבבה הלכה וגברה והפכה לזעקה רמה שמילאה את האויר כולו. דבר לא נשמע פרט לזעקה. ט' המשיך לסובב את מבטו בין המוני האנשים שנטעו לפתע על מקומם, מאוחדים בקפאונם. הוא השפיל את מבטו ואז נחו עיניו על סיבת הדבר. עמוד השער בעיתונים שנערמו בפתח הקיוסק גילה לו שזהו יום הזיכרון. ט' חייך לשמע צפירת האזעקה ונעמד דום. תחושת רוגע פשטה מקודקודו אל רגליו, והוא הבין שבעוד כמה רגעים, כשתדעך הצפירה והוא ישוב לצעוד יחד עם שאר האנשים ברחוב, תקח אותו התנועה השבה למסלולה הביתה.

אבל הצפירה לא פסקה, לא נחלשה ולא גברה, אלא אחזה באותו טון צורם וגבוה והמשיכה והמשיכה. ט' הביט במבוכה לעבר האנשים שסביבו, שמצדם החלו גם הם להגניב מבטים זה לזה. מוכר הקיוסק משך בכתפיו כלפי הרמת גבותיו של הלקוח, אך כמו כולם, הם הוסיפו לעמוד. עיניו של ט' צנחו שוב אל העיתון. הוא התבונן בעשרות הפרצופים הזרים שנפרשו על עמוד השער, שורות שורות, במסגרות שחורות, ולאחר שעה קלה שבהה בכולם יחד החל, מאחר והצפירה המשיכה, להתעמק בכל אחד ואחד. פנים מכוסי זקן שהתבלטו בין שאר התמונות גרמו לט' להעביר את ידו על סנטרו והוא חש בשערות הארוכות שהסתבכו בין ציפורניו. תמיד זה היה כך. בזמנים שבהם היה מובטל מעבודה, כאילו תוך ניחוש של מצבו החומרי, האיץ גופו את קצב צמיחת הזיפים. הצפירה נמשכה ונמשכה. ט' מישש ומישש את שערות זקנו ובהה בפרצופו המזוקן של האלמוני, ותוך שהצפירה נמשכת ונמשכת ידע לפתע שכמוהו, לא יחזור הביתה לעולם. באותו רגע נדלק נייר העיתון באש, שדות קטל בוערים נתגלו מעבר לפרצופים ההולכים ונאכלים, האדמה בערה, האש גבהה וטיפסה אל השמיים ואחזה בעננים. רוח סוערת הסתחררה והלהבות זינקו מענן לענן. ברקים נפלו לארץ. הארץ הזדעזעה ונבקעה. לבה גועשת פרצה. סופת תופת שאגה. היה זה קץ הפלנטה, סופו של הכוכב. אינספור חלקיקים רותחים, זעירים, התפזרו ונמשכו אל החלל הריק, אל האינסוף.

ט' נותר עירום לגמרי, בגדיו התפוררו מעל גופו בעוד שצחוק רועש, מפחיד ומרושע עלה ופרץ מתוך גרונו. והוא רץ, עירום וצוחק, בין האנשים העומדים, נטועים למקומם בצפירה הבלתי נגמרת, צווח את הדברים האיומים והנוראים ביותר שעלו בדעתו, אלה הדברים שהצחיקו אותו כל כך. גל של קולות התרומם סביבו וט' גלש לתוכו, מקשיב לצחוקו המהדהד אליו חזרה, וסוחף אתו את שאר המילים שכוונו כולן כלפיו: מה זה צריך להיות-חי- חי- חי- חי- גועל נפש-חי- חי- חי- חי-זוועה- בושה וחרפה-חי- חי- חי- חי- מי זה היצור הזה-חי- חי- חי- חי-

ואיש לא ידע מיהו.  

  

 יהונתן דיין הוא חוקר ספרות, מורה, עורך ומתרגם.