פרודיה בדיעבד: ביאליק-המאירי-פוגל

פרשת המערכון של אביגדור המאירי ותיאטרון "הקומקום" שעניינה דוד פוגל, הרקע לפרסומו, ומעורבותם של ביאליק והמשורר פסח גינזבורג בביקורת המשתלחת על פוגל ושירתו, עולים, כידוע, מתוך שני פרקים בספר זיכרונותיו של המאירי: ביאליק על אתר שהופיע בשנת 1962, ורק מתוכם. המאירי לא ציין תאריכים, אולם מתוך מקומו של תיאטרון ה"הקומקום" בפרשה, שתכניתו הראשונה הועלתה ב 1 במאי 1927 והאחרונה (התשיעית) בחג החנוכה, דצמבר 1928, אפשר לקבוע כי זוהי מסגרת הזמן הרלבנטית.

שני "פרקי פוגל" המשחזרים, לכאורה, מפגש אותנטי: ביאליק-גינזבורג-המאירי בזמן פעילותו הקצרה של "הקומקום" (1927-8), משקפים את עמדתו הפואטית, את הלך רוחו ואת האינטרסים הספרותיים של המאירי במהלך שנות ה-50 וראשית שנות ה-60, היא תקופת ההתעוררות המרשימה, המאוחרת, אולי חסרת התקדים של יצירת פוגל. המאירי שחש עצמו נדחק ונשכח באותה עת, וכפי שמציין אבנר הולצמן: "המאירי [...] הונע כל ימיו על ידי תחושת קיפוח, והתלונן בלא הרף על שאין מכירים בערכו [...]", מנסה לקיים על גבו של פוגל מעין קרב מאסף על מעמדו במרחב המודרניסטי של השירה העברית.

לחיזוק עוינותו הפואטית והאישית ביחס לפוגל, נתלה המאירי במעמדו של ביאליק, וביצירת מצג שווא פרודי באופיו, שכמו משחזר תשתית ביקורתית חריפה אודות פוגל כבר מן המחצית השנייה של שנות ה-20. בעצם שחזור האירועים, אשר ספק רב אם נתקיימו, מנסה המאירי לקעקע את חשיבותה ההיסטורית של שירת 'בודדי הדרך' המאופקת והמופשטת, להבנתו, נוסח פוגל. בכך המאירי מנסה גם לייצב את מעמדו שלו כמשורר המביט "מעל פסגת הר הצופים", פורץ גבולות ומחדש דרכים, חיזוק מתמשך לחלק מדבריו החיוביים של ביאליק בהרצאתו "על הספרות העברית הצעירה" בשנת 1926, בהם הוא מכריז ש "ספרותנו חייבת לו תודה על הטון החדש שהכניס [...] בו מתחילה השירה החדשה".

אביגדור המאירי

עם זאת, יש לציין שבדברי ההערכה שלו על המאירי, לא נמנע ביאליק מהערה מקדימה הקובעת כי "לא הכל אצלו [אצל המאירי] אמת".

ספרו של המאירי: ביאליק על אתר, שכאמור הופיע בשנת 1962, נבחן במאמר ביקורת בולט (ואולי יחיד), של משה אונגרפלד שפורסם בדבר. לצד דברי שבח עקרוניים, העמיד אונגרפלד  בספק את אופי זיכרונותיו של המאירי:

"[...] מאז הושמעו ונרשמו הדברים האלה, עברו עשרות שנים ובתקופה ארוכה כזאת, נתעכלו ונתבשלו הדברים בלבו של אמן בעל יצרים ושל משורר בעל מזג סוער ותאב-קרב, האוהב לשחות נגד הזרם ולכבוש בסערה. [...] לא בכל מקום כאן מוסר המאירי את הדברים בלשונו של ביאליק, אלא בלשונו הוא. [...] ויש שהם עברו תחילה את כור ההיתוך של עולמו הרגשי, הפיוטי וההגותי וקִבלו על כן הטעמה, צבע, צליל אחר".

אביגדור המאירי, ביאליק על אתר, 1962

לעמדה זו מצטרף אבנר הולצמן, המציין במקומות שונים, ש"יש מקום לפקפק באותנטיות של השיחות בארבע עיניים בין ביאליק להמאירי המשוחזרות בו", וכן ש "המהימנות התיעודית שלו מוגבלת".

אף על פי כן, למרות אמינותו המפוקפקת של ביאליק על אתר, שנידונה, כאמור, כבר בשנת 62, מתייחס דן פגיס, בחלק המבוא של כל שירי דוד פוגל בעריכתו, שהופיע בשנת 1966, לתיאורו של המאירי, שאינו ניתן להצלבה ולאימות מכל מקור אחר, כאילו היה אמת היסטורית. פגיס אינו מתייחס כלל לשאלת מהימנותם של הדברים, וכך נוהג גם אהרן קומם, המקבל בספרו האופל והפלא ללא ערעור את פרטי תיאורו של המאירי. דן מירון במאמרו הגדול על "תולדות התקבלותה של שירת פוגל" תוקף את פגיס על עמדתו, וכותב בין השאר:

"אמנם אין לעוינות זו [של ביאליק כלפי פוגל] ראיה מפורשת אלא בדברי אביגדור המאירי, עד עוין במוצהר, שמותר שלא לסמוך על דבריו באין להם חיזוק ממקור אחר. פגיס, חוקר זהיר, שבוודאי לא היה מקבל עדות בנסיבות דומות מאחד מיריביו של משה אבן עזרא, מקבל ללא עוררין את עדותו של המאירי משום שהיא משרתת את הצרכים התרבותיים שעמם הוא מזדהה".

 הערה חד משמעית זו של מירון אינה מפריעה לו כלל לקבל בשלמותה את עדותו של המאירי המוצגת בביאליק על אתר. מירון מזהה אמנם וריאציה פרשנית של ביאליק את פוגל, המרמזת, לדעתו, על אמינות פוטנציאלית של הדברים, אך הוא מקבל ללא היסוס את פרטי התיאור של המאירי ובמיוחד את פרשת המערכון עבור "הקומקום", ומציין: "בסופו של דבר הוא אף "העלה" את פוגל על בימת התיאטרון הסאטירי שלו "הקומקום" כגיבור "מחזיה" [המאירי כותב: "מחזית"].

המערכון משרת את עמדתו של מירון בכך שהוא מהווה "עדות לפרסומו הניכר של פוגל בשנות העשרים [...]", מערכון המלמד, לטענתו, על מציאות הפוכה מזאת שאנו רגילים להציג בדיבורינו על פוגל ה"שכוח". לצד פגיס, קומם ומירון, אפשר להזכיר גם את דן אלמגור, יוחנן ארנון, יצחק בקון, מיכאל גלוזמן שאף מתרגם לאנגלית קטעים מתוך דבריו, לכאורה, של ביאליק, לילך נתנאל, שלזכותה יאמר שהיא נוקטת מידה רבה של זהירות, ורבים אחרים, שאימצו כמעט ללא היסוס את תיאורו של המאירי מתוך: ביאליק על אתר, על פי עמדתם האפריורית בשאלת מקומו ומעמדו של פוגל במרחב הספרותי.

ומה עשה המאירי בספר זיכרונותיו? בפרקים: "אתה מתלוצץ" ו "שירת אושכי בושכי" המשחזרים, כאמור, אירועים משנת 1927/1928, הוא מוטרד מן ה"אימאז'ים", בלשונו, בשירת פוגל, מזדרז אל ביאליק ומציג בפניו את השיר: "רגלי בקרקע-היום תטבענה" שהופיע בכתב העת הדים. אגב, ההיתלות בפרסום מתוך הדים, דווקא, בעריכת יעקב רבינוביץ ואשר ברש, מהדהד כסיפור משני את פרשת 'הדים-המאירי' משנת 1922, שנגעה ליצירת טשרניחובסקי וחשפה עימות כבד בין רבינוביץ וברש לבין המאירי. 

המאירי מצייר את ביאליק על ביקורתו המתלהמת כמי שאינו מכיר כלל את דוד פוגל. ביאליק מכנה אותו מתוך זלזול: "מוטל או גצל פוגל", אינו מגלה כל סימני היכרות מוקדמת עם יצירתו, ומתוך סקרנות, כדי לראות עד היכן דברים מגיעים, הוא מבקש שיושאל לו ספר השירים של "אותו פוגל", ומוסיף: "כדאי לראות, איך אפשר למלא ספר שלם באושכי-בושכי כזה!" (ב "אושכי בושכי" הכוונה היא: קשקושי מילים. ייתכן ומקור הביטוי הוא שתי מילות כישוף שמובנן: יום ולילה).

האם לא הכיר ביאליק את פוגל וספר שיריו? משה אונגרפלד, מזכירו האישי של ביאליק, ומנהלו הראשון של "בית ביאליק" מציג בין מכלול תמיהותיו גם תמיהה בעניין זה כבר במאמרו החשוב בדבר על ספרו של המאירי:

"הנה מוסר המאירי את דברי הביקורת השלילית מאוד, שהשמיע ביאליק על דוד פוגל, בשעה שפסח גינזבורג קרא לפניו מתוך ספר השירים. ספר זה, עם הקדשה יפה מאת פוגל, שמור בספרייתו של ביאליק, שהודה אגב למחבר במכתב מיוחד על ששלח לו את ספרו". 

עותק של לפני השער האפל שהגיש פוגל לביאליק אכן קיים ב"בית ביאליק", ובידיי צילום ההקדשה שנדמה כי לא נידונה עד כה בהקשר ליחסי ביאליק-פוגל ולא הוצגה כלל. פוגל כתב: "לח. נ. ביליק בהערצה/ דוד פוגל/ וינה, 14 ביוני 23..

אם כן, ביאליק הכיר במועד המשוער של הפרשה (שנת 1927/1928) את ספר שיריו של פוגל ואף טרח להודות לו במכתב מיוחד (המכתב לא אותר, אבל לאור אמינותו של אונגרפלד, אפשר להניח במידה רבה של וודאות שהוא אכן נשלח). יצירת מצג השווא של המאירי כאילו באותה עת לא ידע ביאליק מיהו דוד פוגל אין לה על מה לסמוך. גם טענה אפשרית כאילו נשתכח הדבר מליבו של ביאליק, ושענה במכתב מנומס בלבד אינה מתקבלת על הדעת. אם שיר בודד של פוגל עורר, על פי המאירי, את תגובתו הנסערת כל כך של ביאליק הכוללת ביטויים מזלזלים ופוגעניים נוסח: "עם הארץ"; "בור ריקא"; "שמים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו, נחשי-ארס ועקרבי-רעל, צריך לשים לו עקרב של פרומביא לתוך פיו ולרסן אותו, שלא ירעיל את הבריות בלהגו"; "דגנראט"; "טפו, שקץ תשקצנו"; "שארלאטאן מסוכן", הרי שרפרוף קל בשבעים ושניים שירי "לפני השער האפל" שהגיע לידיו, בוודאות, כארבע שנים קודם לכן, היו נחרטים היטב בזיכרונו.

המאירי ממשיך ומגבש את המתקפה על פוגל בצרפו את פסח גינזבורג למפגש עם ביאליק. גינזבורג נכנס במפתיע לביתו של ביאליק ומגלה בקיאות ביצירתו של פוגל. הוא פונה לביאליק ואומר לו על פי עדות המאירי:

"אתה מתפלא שאינך מבין את השיר? אגלה לך את הסוד: פה אין מה להבין. אני מכיר
 את פוגל, דיברתי אתו, ולא פעם. הוא אומר, שאת השירים לא צריך להבין."

כאן ממשיך המאירי ומביא את דברי גינזבורג בתוך מירכאות, כשהוא [גינזבורג] מצטט את דברי פוגל המפרש את פשר סודו:

"די להבין את המלים, הלא כל מלה היא עצמה סמל, והאם לא די לך במחרוזת של סמלים, זאת אומרת, של יהלומים, שנפש האדם יצרה אותם בלחץ של-דורות על דורות מפחם של צמחי-ענק שרופים עד שהפכו לאבנים יקרות – לעדי-עדיים על גוף-האשה, שהוא שוב סמלו של שיא התשוקה: האהבה!? ".

בשלב זה המאירי ממשיך ומתאר את גינזבורג המוציא מכיסו פיסת-נייר, מוסר אותה לביאליק ואומר: "הנה רשמתי את דבריו מלה-במלה". ה"תיעוד" המגוחך של המאירי מתאר את גינזבורג כמי שמגיע במפתיע מבלי שיידע כי ידובר בפוגל, זוכר בעל פה ובמדויק דברים שאמר לו פוגל (מתי?), ומגדיל לעשות כשהוא שולף פתאום מכיסו פיסת נייר, בחזקת: 'במקרה הכינותי מראש', ובפיסת הנייר דבריו של פוגל כפי שרשם גינזבורג מלה-במלה. מן התיאור המוזר הזה עולה שגינזבורג הסתובב עם פיסת הנייר ובה דבריו של פוגל  כאילו היתה אבר מאברי גופו. מדוע החזיק גינזבורג בכיסו את הנייר? מתי רשם את הדברים? (כאמור, אל המפגש הוא הגיע, על פי תיאורו של המאירי, במפתיע, וכשהנייר כבר בכיסו). אגב, מתיאורו של המאירי עולה כאילו גינזבורג הוא ארכיון מהלך. בהמשך, כשהשלושה מדברים על עזרא פאונד שוב חוזר גינזבורג על 'מעשה הקסמים' של שליפת נייר מן הכיס, ובו מעין תקציר תורתו של המשורר.

פסח גינזבורג

 ולעצם תוכנם של הדברים. הרעיון המושם בפי פוגל כי את השירים לא צריך להבין, די להבין את המילים, מהדהד באופן ברור, אם כי בהיפוך, את בחירת המילים ממש ואת אופני הניסוח של המאירי בסוף שנות החמישים, שנים ספורות בלבד לפני הופעת: ביאליק על אתר. בשיחה שערך המאירי עם שמעון גן ב 12 ביולי 1957, מספר המאירי:

"מעולם איני כותב שיר אהבה בלי מודאֶל [...] אני מתכוון למישהי. וכך קרה שכתבתי שיר לאשה צעירה ויפהפייה (לפי טעמי). וכשמסרתי לה את השיר, באה ואמרה: איני מבינה אף מלה אחת. זאת אומרת: היא מבינה כל מילה, אך אינה יודעת למה אני מתכוון.

 אם כן, בעוד שפוגל טוען, לכאורה, מפי גינזבורג/המאירי כי די להבין את המילים כדי להבין את השיר, הרי שהמאירי המאוחר מראה כיצד אשה צעירה, לה כתב שיר, מבינה כל מילה בשיר אבל לא מבינה את כוונתו.

ברור כי המאירי חושף בביאליק על אתר של שנת 1962 את אופני החשיבה שלו באותה עת, משבש או מהפך אותם ומציגם כדבריו המצוטטים של דוד פוגל, אי-שם בשנות ה-20.

לבד מכך, במאמרו משנת 1931: "לשון וסגנון בספרותנו הצעירה" מבחין פוגל בין לשון ויוצרים בעלי לשון לבין סגנון ובעלי סגנון. פוגל רואה בלשון לא יותר מ"סכום של מלים, ביטויים ונוסחאות", ואילו הסגנון הוא הביטוי הפרטיקולארי בעל הערך של הסובייקט היוצר. ההבדל בין לשון וסגנון, טוען פוגל, הוא "ההבדל שבין שיגרה לצורה עצמית". מכאן שהעֶמדה המודבקת לפוגל כאילו בשירה די להבין את המלים, עומדת בניגוד לעמדתו אודות "תפיסת עולם עצמית"; "עצמיות נפש היוצר" ו "הטון החדש" כפי שהיא עולה ממאמרו. גם אופני הניסוח של המאירי המשקפים, לכאורה, עמדות ומחשבות של שנות ה-20, אינם אלא עמדותיו בעת הופעת "ביאליק על אתר", עמדות העולות בַשיחה הנערכת עמו בסוף שנות ה-50. כך, משווה המאירי בספרו בשמו של גינזבורג את אופי שירתו של פוגל לרוח תזזית האוחזת בעולם ומוסיף לכאורה ממרחקי שנת 1927/1928: "והוא הדין בַציור, שקוראים לו "אבסטראקטי". בראיון שערך המאירי בשנת 1957 הוא אומר דברים זהים לשונית ובאותו הקשר ממש (ולא ביחס לפוגל): "והוא הדין בציור. הציור האבסטראקטי [...]".

מצג השווא של פרישׂת זיכרונות משנת 1927/1928, אך בפועל חשיפת עמדותיו בשנות ה-50 וראשית שנות ה-60 עולים באופן ברור בפרשת המערכון עצמו. הרעיון למערכון המפורסם שהמאירי מספר את תמציתו בספר עולה מתוך קשקושי המלים שביאליק כמו מוסיף על דבריו המופרכים, לכאורה, של פוגל:

"ביאליק קרא, תחילת המשפט העקלתון [שמביא גינזבורג והוא של פוגל, לכאורה] בלחש ואת סופו בקול רם: -"... לעדי-עדיים של גוף-האשה, שהיא שוב סמלו של שיא התשוקה: האהבה" והאהבה היא שוב סמלה של סעודת הבקנים בברק הקרח בצנוקל הסיטוק תלנגר קפיח הדוסלת!".

המאירי מאמץ את העיקרון וכותב עוד באותו הלילה את המערכון עבור "הקומקום" אודות עורך כתב-עת מודרני בשם: "תהודה" (רמז להדים), החוזר לביתו ומוצא על שולחנו כתב-יד כתוב במכונה. מתוך כתב-היד הוא קורא מיני סימני דפוס, אותיות סופיות באמצע מלים ומשפטים חסרי משמעות נוסח: פם ארקף לחי קרא אטון/צצץצ צמנחיב, לךםסת [...]. העורך אינו מבין אף מלה, אולם כשהוא קורא את כותרת נייר המכתבים: "אחים גצליהו את פוגלמילך" הוא מבין כי זה שיר מאת המשורר המודרני פוגל! כשהוא פונה לאשתו אינוואלידיה ושואל האם המשורר פוגלמילך שהיה בביתם אמר דבר מה, היא עונה לו: "איזה משורר? איזה שיר? היה פה הסוכן למכונות כתיבה והשאיר דוגמה לאותיות!". העורך פוסל את דבריה בטענה שאינה מבינה בשירה מודרנית, השירה של המאה העשרים ואחת, קם וממהר לבית הדפוס. המאירי ממשיך ומספר כי "ביאליק ישב ב"קומקום" וצחק בהנאה למחזית הקצרה".

המאירי מייצר פרודיה מיד שנייה על טקסט מדומיין של פוגל, ולמעשה, מעמיד מה שלינדה האטצ'ון בספרה על הפרודיה רואה כ"חזרה מתוך מרחק ביקורתי".  באמצעות עקרונות של הגזמה, אי-התאמה ועיוות שבבסיס המערכון, מגלה המאירי התנגדות (para) לשירה  (ode)של פוגל (= פרודיה) ופגיעה בקוהרנטיות שלה. הגחכתו של פוגל באמצעות סימני הדפוס המקריים של מכונת הכתיבה, מותירים את כתיבתו על ערכי ההופעה של המסמן הכתוב. זו, על פי המאירי, שירה שהקיום הלשוני שלה נטול משמעות רפרנציאלית, שפה ריקה, אוסף של סימנים שרירותיים ולא אפקטיביים, המשבשים את הסטטוס הנורמטיבי של המקור.

כל חוקרי פוגל שנדרשו למערכון קיבלוהו כמובן מאליו, כאילו צפו בו בעצמם. מכולם מרחיק לכת מירון המייצר איזו מלאות נרטיבית, מוסיף פרטים משלו ומציין כמו מתוך דברי המאירי כי ביאליק ישב "בשורה הראשונה, צפה בהתעניינות, פרטים שלא היו ולא נבראו בדבריו של המאירי.

חשוב מכך, מירון רואה, כאמור, במערכון עדות לפרסומו הניכר של דוד פוגל בשנות ה-20, ומוסיף:

"אל מדור הקריקטורות לא יבקיעו אלא אותם אנשים שחצו סף מסוים של מוניטין, והלעגתם לא תבוזבז על קהל שאינו יודע מי הם ומה הם מייצגים. המאירי, בכל שנאתו לפוגל, לא היה מעז להעלות את "פוגלמילך" שלו על בימת תיאטרון סאטירי בידורי, הפונה אל קהל רחב (אמנם, יש לזכור, הקהל העברי ה"רחב" של שנות העשרים היה שונה לגמרי באופיו וברמתו התרבותית מן הקהל של ימינו), אלמלא יכול לבטוח בצופיו, שהשם "פוגל" מוכר להם ומזוהה אצלם עם השירה החדישה, האקספרימנטלית [...]".

מירון נתלה במערכון כדי לנתץ את אפשרות הנידחוּת והשכחה של פוגל, בחזקת:" מתי נחדל לגלות את פוגל?" (שם מאמרו המפורסם מ 2 ביוני 1987). אין ספק שדבריו אלה של מירון מתמיהים ביותר. אם ברור לו לגמרי שהקהל העברי בשנות העשרים הכיר את שירת דוד פוגל, ואף יותר מכך, זיהה פרודיה על סגנונו הפואטי, איך ניתן להסביר שזמן קצר בלבד לפני הצגת הפרודיה ב"קומקום", ביאליק במפגש, כביכול, עם המאירי וגינזבורג לא הכיר כלל את פוגל ואת ספר שיריו שהופיע כארבע שנים קודם לכן? האם ייתכן שקהלו של הקומקום מכיר ביסודיות את פוגל, ואילו ביאליק, במקומו הכל כך מרכזי במערכת הספרותית, לא שמע עליו מעולם?

לנוכח כל זאת, עולה השאלה המטרידה מכל: האם העלה המאירי ב"הקומקום" את המערכון אותו הוא מתאר בספרו משנת 1962? האם קיים כתב-יד או כל מקור אחר שעשוי להעיד על עצם כתיבת המערכון על פוגל? התשובה על שתי השאלות היא: לא. מפתיע עד כמה חוקרי פוגל המזכירים בדבריהם את המערכון של המאירי לא הצליבו מידע, לא ניסו לבחון את אמיתותו, וקיבלו, בסופם של דברים, את סיפורו של המאירי בשלמותו.

ובכן, עיון מדוקדק בַרפרטואר של הצגות ותוכניות התיאטרון הסאטירי הארץ-ישראלי: "הקומקום", מגלה שהמערכון עליו מדבר המאירי בספרו מעולם לא הוצג. החל מן התוכנית הראשונה שהועלתה ב 1 במאי 1927 ועד התוכנית התשיעית שהועלתה בדצמבר 1928, בכלל זה בתוכניות ונשפים מיוחדים של "הקומקום" אין עדות לַמערכון. רשימת התוכניות ששוחזרה בעבודתו של חוקר "הקומקום" דוד אלכסנדר, מסתמכת על תוכניות מקוריות ששרדו ועל חומר ארכיוני והיא קרוב לודאי מדויקת. אם לא די בכך, הרי שבדיקה בארכיון המאירי שבמכון 'גנזים' הכולל גם את כל החומרים הקשורים ב "הקומקום", ועיון בארכיון "הקומקום" שצולם מ"גנזים", הועבר וסודר מחדש בארכיון התיאטרון שבאוניברסיטת תל-אביב, מראה שאין כתב יד של המערכון. טענה אפשרית שכתב היד של המערכון לא שרד ובמקביל גם רישום המערכון בתוכנייה לא בוצע, היא הצטרפות מקרים רחוקה מסבירות. יש להדגיש, שככל הידוע, להוציא דברי המאירי, לא הוזכרה בכתובים כל עדות למערכון הזה. ועוד, היכרות עם חומרי "הקומקום" מלמדת כי אין זה סביר שמערכון העוסק במשורר עברי מודרני, משורר מסוים, החי בפריז ולא שותף, באותה עת, למציאות הארץ-ישראלית תעמוד במרכזה של פרודיה ב"קומקום". תיאטרון סאטירי זה עסק בכל מערכוניו במערכת החיים של הישוב, ובמקרים מיוחדים בפרודיה על דמויות מסדר הגודל של צ'ארלי צ'פלין. דוד פוגל? הוא לא היה רלבנטי עבור "הקומקום".

עם זאת, בדיקה שערכתי בחומרי "הקומקום" העלתה ממצא מפתיע. המאירי אכן כתב איזה דבר דומה. מערכון בשם: "משורר מודרני: חידה במערכה אחת" מופיע בכתב ידו של המאירי על נייר של "הקומקום".

מתוך: "משורר מודרני: חידה במערכה אחת"

קריאה במערכון שנכתב בעצם ימי "הקומקום" מגלה שזהו טקסט תאום, המחזיק ארגומנט זהה למערכון המתואר בספר "ביאליק על אתר", ובו עורך-דין המוצא על שולחנו פתקים מסתוריים הכתובים במכונת כתיבה. בפתקים רשומים מיני משפטים לא ברורים נוסח: "פינג! פונג! רפי נמה/אני המלך את המלכה/כל היודע מי ומה/אותיות גדולות וקטנות/וגם מספרים עם כל הסימנים".  עורך הדין משוכנע שמדובר בכתב יד של משורר מודרני החותם בשם: שלמה מלך בולקה. ידידו של עורך הדין, רופא עצבים בשם ד"ר מרוִיח מגלה בכתוב סימנים למחלה נפשית המאפיינת אדם שהדפיסו לו איזה דבר שיר או אפילו פרוזה ומאז חושב את עצמו למשורר. לאחר זמן מגיע אותו אדון בולקה. עורך הדין ורופא העצבים מתייחסים אליו כאל משורר מודרני ואילו הוא בעלבון אומר: "אני לא באתי הנה, בשביל שהאדונים יתלוצצו בי. אני באתי אל אדוני להציע לו מכונת כתיבה מן הפירמה רמינגטון".

רמינגטון

הטקסט הזה שאינו מזכיר כלל את דוד פוגל בשמו ואשר גם הוא לא הוצג בסופו של דבר בתיאטרון "הקומקום", הוא המקור למערכון בביאליק על אתר משנת 1962.

אם כן, האפשרות לראות במערכון המוכר מתוך הספר עדות לפרסומו של פוגל מתבררת כבלתי אפשרית. מעמדו של פוגל בשנת 1927/8 לא היה כה מרכזי כדי להטריח את המאירי בכתיבת מערכון אקסקלוסיבי אודותיו ולהציגו בבמה כה פופולרית כמו "הקומקום". כפי שמראה המערכון שבכתב היד, המאירי נדרש לסוגיית השירה המודרנית, אך בסופו של עניין לא הטריח את הצופים בתיאטרון בסוגיות שירה, ז'אנר וסגנון.

במהלך שנות החמישים מצב העניינים השתנה בתכלית ומעמדו של פוגל כמשורר חשוב ומרכזי התבסס באופן חסר תקדים בשל סיבות פואטיות-אסתטיות ומתוך התקרבות לדמותו בעלת התחושה האוניברסלית, שהצטיירה כאנטי-לוקלית, ומרוחקת מעמדות כוח ומאידאולוגיה קולקטיבית. זה היה האיום האמיתי עבור המאירי ההולך ומאבד את הרלבנטיות שלו ואת מעמדו ההיסטורי בתוך הזירה הספרותית המודרניסטית. בסיטואציה הפיקטיבית והמניפולטיבית שייצר המאירי בשנת 1962 ובמיוחד ב 'מערכון שלא היה' הוא נשען על טקסט מן המוכן הנהנה ממידה ידועה של אותנטיות; שיבץ בַתבנית המוכנה את דמותו של פוגל; חיזק באופן משמעותי את עמדתו ב "הופעת אורח" של ביאליק שאינו עוד בסביבה, ייצר מעין פרודיה בדיעבד, 35 שנים לאחר מעשה, והציג אותה כמו בתוך סביבה הדוחה את פוגל מעל פניה עוד בראשית דרכו. עלייתה של אופציית פוגל לנגד עיניו של מתחרה כהמאירי, כמוה כהשכחה של מפעלו הספרותי. מלחמה על מעמדו בעת פריחתו של פוגל  ודאי נראתה לו להמאירי כמלחמה אבודה ופתטית. הופעתן של עשרות רשימות על פוגל בשמונה השנים שבין פרסומיהם של משה בן-מנחם ונתן זך ב-54 ועד למאמרו של גבריאל מוקד על פוגל המספר ב-62; תחילת עבודת הכינוס והמחקר של דן פגיס, שעתידה להופיע מספר שנים אחר-כך;  כניסת שירתו של פוגל לכותלי האקדמיה דרך שמעון הלקין, וכן עוצמת ההשפעה של בנימין הרושובסקי (הרשב) בקריאה בטקסטים של פוגל, לא אפשרה כל התנגדות של ממש. ניסיון בדיעבד לקעקע את מעמדו של פוגל בעודו בחיים, בטרם נסק לגבהים של שנות ה-50 וה-60 נראָה אפשרי הרבה יותר.

דוד פוגל

המאירי נקט, אם כן, באסטרטגיה אינסטרומנטאלית של הישרדות ספרותית שהצטרפה למהלך של שיפור עמדות לקראת הרגע החשוב ביותר בהיסטוריה הספרותית שלו - הופעת הספר: "בלבנת הספיר" בהוצאת "מוסד ביאליק" במהלך שנת 1962, מעט אחרי הופעת "ביאליק על אתר". בפתח ספרו, שהוא המבחר הגדול והמסכם של שירתו, כתב המאירי:

"שירים שלִקט בעל השיר בשדה שירתו אחד מערוגה ושנַים מגן. בספר הזה צררם וקִבץ פני שירתו לעמוד אל פני דור נולד".

נדמה שכשל.

פרשת התקבלותו של דוד פוגל סבוכה ונפתלת, ויעיד על כך, הגילוי, לאחרונה, של כתב היד, שזכה לשם: "רומן וינאי". סיפור שאינו נגמר. מבחינה זאת, לפחות, לעולם לא נחדל לגלות את פוגל.