"אלמלא הייתי אדם הייתי רוצה להיות רחוב"

1.

העיפרון של וירג'יניה

עודד מנדה-לוי

בִּשְׁעַת עֶרֶב שֶׁל חֹרֶף לוֹנְדּוֹנִי צָלוּל

יוֹצֵאת וִירְגִ'ינְיָה ווּלְף לִקְנוֹת עִפָּרוֹן.

הָעִפָּרוֹן הוּא תֵּרוּץ

לְשׁוֹטְטוּת בָּרְחוֹבוֹת. בַּחֹרֶף

זוֹ הַגְּדוֹלָה בַּהַרְפַּתְקָאוֹת,

מַאֲגָר שֶׁל סִפּוּרִים.

הָעֵינַיִם הַנִּשְׁלָחוֹת אֶל הָרְחוֹבוֹת,

הַהִצְטָרְפוּת אֶל כָּל אוֹתָם הוֹלְכֵי רֶגֶל אַלְמוֹנִים,

הַחֲדִירָה מְעַט לְחַיֵּיהֶם שֶׁל עוֹבְרִים וְשָׁבִים,

דַּי בָּהֶם, הִיא חוֹשֶׁבֶת, כְּדֵי שֶׁתִּתְרַגֵּשׁ

הָאַשְׁלָיָה שֶׁאֵינָהּ כְּבוּלָה לִנְשָׁמָה

אַחַת, שֶׁהִיא יְכוֹלָה לְהַלְבִּישׁ עַצְמָהּ

עַל גּוּפָם וְנִשְׁמוֹתֵיהֶם שֶׁל אֲחֵרִים. 

וּכְמוֹ מֵאֵלָיו מִתְבָּרֵר שֶׁהָעִפָּרוֹן שֶׁחֻלַּץ

מֵאוֹצְרוֹת הָעִיר הַגְּדוֹלָה עוֹד יַכְתִּים

בְּכִתְמֵי עוֹפֶרֶת אֶת

אֶת כְּתַב בִּנְיָנָהּ
וְאֶת חַיֶּיהָ שֶׁלָּהּ.

2.

אני גר ברחוב בורוכוב 23 בתל-אביב. אני פותח את התריס ומתבונן ברחוב. (אגב: אם אני מתבונן ברחוב או מתכוון לצאת אליו, איפה אני? הגדרות בסיסיות, מילוניות לרחוב מצדיקות את התהייה: "דרך בין שורות בתים להליכה ולמעבר אנשים וכלי רכב" או: "חלק ציבורי של מקום יישוב שלצדו ישנם בניינים ובו מתאפשר מעבר". פנייה לז'ורז' פרק, להסבר שלו בפרק על הרחוב בספרו: "חלל וכו': מבחר מרחבים" אף מחזקת את הרושם: "הרחוב הוא חלל, שבשוליו, בדרך כלל בשני צדיו הארוכים יותר, עומדים בתים, הרחוב הוא מה שמפריד בין הבתים, וגם מה שמאפשר לגשת מבית אחד למשנהו". הרחוב הוא החלל? הוא מה שמפריד? אם כן, הבניינים הם רק התווי המגדיר את הרחוב. הבית - המרחב הפרטי, המיקום שלו מסמן את הרחוב הציבורי. האם אילו הם היחסים בין השניים?) מול  בייתי ניצב בניין ועליו השלט: בורוכוב 32. אפשר לצפות  ל- 22 או ל- 24, או למספר זוגי קרוב אחר, אבל מדוע 32? האם זהו שעשוע עירוני, "ז'ורז' פרקי" באופיו של שׂיכול סְפרות? פרק מצטט דמות מספר של רמון קנו התוהה: "בית מספר 13 ב', האם הוא מספר זוגי או אי-זוגי?" אגב, מיד אחרי בורוכוב 23 נמצא את בורוכוב 17. היכן הם 19 ו 21? האם שלושה בתים קטנים וישנים נהרסו, ואחד גדול נבנה במקומם?

כל הרחובות כמעט, ודאי אלו הוותיקים, יש בהם אי סדירויות, פערים, שינויים בצורה ובמקצב, הפתעות ואי הבנות. התחביר העירוני רצוף במשפטי רחוב זרים ומוזרים, קצרים וארוכים, צרים ורחבים, מתעקלים, מתפצלים, משתלבים ונעלמים. יש רחובות ללא מוצא, סוגים שונים של שדרות, דרכים וכיכרות, וכולם מספרים לנו סיפור.

מחווה לרמון קנו (בשיכול ספרות): בית מספר 31 ב' הוא מספר זוגי או לא זוגי?

3.

הצורה הבסיסית של ההתנסות בעיר, גופם של  הצועדים ברחובותיה, כותב מישל דה-סרטו בספרו: "המצאת היומיום", "מציית למשיכות העט העבות והדקות של ה "טקסט" האורבני, שאותו הם כותבים בלא שיוכלו לפענחו". שינויי המסלולים, התנועה, המראות והמפגשים ברחוב מרכיבים סיפור רב פנים, לעיתים קרובות הוא סמוי מעין.

"!I'm on 1st and 1st, how can a street intersect itself ? I must be at the Nexus of the universe"

-Kramer, Seinfeld

הצירוף "סמוי מן העין" משלח אותי אל איטאלו קאלווינו. העיר עשויה "מהיחסים בין מידות-חללה לבין אירועי-עברה", הוא כותב באמצעות מרקו פולו. כל מידה וכל אירוע מצטרפים לרשת אינסופית של קווים מצטלבים; "גובה המעקה וקפיצתו של המאהב שמדלג עליו עם שחר", גם מזה עשויה העיר. היא נושמת, סופגת ותופחת, וחייבת להכיל בתוכה את עברה. ועברה, מספר מרקו פולו, "כתוב בקַרְנות- הרחוב, בסורגי- החלונות, במעקות גרמי-המדרגות [...] וכל קטע מחורט אף הוא עצמו בבוא תורו כל כולו בִשריטות. בְניסורים, בְחיתוכים, בִפסיקים".

4.

"כל מה שהבאתי מן החוץ עומד לי על קצה הלשון", כתב אבות ישורון ב "הזמן הכדורי". החוץ והמתבונן מתנסחים בדיבור, בשפה. תהיה זו שפה של מילים או שפה של קווים, כתמים וצורות. לכל רחוב הסיפור שלו, זה שכבר נרשם, שכבר סופר. אבל כל יציאה אל הרחוב, כל מבט מנסח סיפור חדש, צירוף חד-פעמי של חוויה, של תודעה, של זיכרון.

תל-אביב. סמטה פלונית וסמטה אלמונית. מאיר גצל שפירא, מייסדן בשנת 1922, רצה לקרוא לסמטאות על שמו ועל שם אשתו סוניה שעזבה אותו, ובכך להשיבה אליו. ראש העירייה, דיזנגוף, התנגד והמחלוקת התפתחה למריבה כבדה. מחלקת שמות הרחובות, או שמא דיזנגוף עצמו, הציעו שלא להנציח על-ידי שמות "זמניים", פלונית ואלמונית, עד שיוחלט לגביהן. עדי שורק בספרה "תיירות פנים", במחזור "אלף-בית תל-אביב", מציעה בשורות מדודות ובמילים ספורות לקסיקון אישי של רחובות בתל-אביב. באות ס' הוא כותבת על סמטה פלונית. בין אם היא מכירה את הסיפור ההיסטורי, את אירועי עברם הכוחני של שתי הסמטאות שפסל אריה גדול ניצב באחת מהן, ובין אם לא, בפיוטיות נדירה היא כמו כותבת את היפוכן הגמור. מבט רך ומפויס עוטה את הדברים:

"גם שמותיהם מרמזים על החלום שכנראה יצר אותן, שֵם

שאינו נתון לאיש – פלונית, אלמונית – המעיד על תודעה של מרחבי

עיר אינסופית המסתמנת בשרטוט על חולות ונמוגה על-פי תנועות רוח

וים. שֵם שאינו מתייחס לצפיפות,לצורך בזיכרון, לכוח".

5.

פרפראזה על שאלות ששואל פרק ב"חלל וכו'": האנשים ברחוב: מאיפה הם באים? לאיפה הם הולכים? מי הם בכלל?

עדי שורק מסיימת את "אלף-בית תל-אביב" באות העשרים ושתיים - ת', בעשרים ושתיים שורות קצרות על תרס"ט:

"נושק ל "הבימה", להיכל התרבות ולגינה העדינה הנחבאת ביניהם. לעתים אני

פוגשת שם ידיד שנוהג לשוטט בעיר, רבים ודאי מכירים את

פניו. מרוב שהוא הולך מקצה לקצה, בוחן מחדש כל רחוב,

כל בית-קפה, חשבתי שהגיע לתל-אביב ממקום אחר או מעיר זרה,

ולא העליתי על דעתי שבעצם גדל בתרס"ט. זהו רחוב שבמשך

שנים לא ידעתי את שמו ואף לא שהוא עומד בפני

עצמו, שהרי בכל פעם שיש להגיע אליו מזכירים את המוסדות

המפורסמים אשר לידם הוא נמצא או את שמות הרחובות שביניהם

הוא מקשר. תחילה בחרתי בו לחתימת האלף-בית מפני ששמו מתחיל

 ב-ת'. התייחסתי אליו כאל רחוב בדרך, בין לבין, מחוז ביניים.

אך אז סיפר לי ידידי (שגר ומגדל את ילדיו בקרבת

מקום) כי בתרס"ט נמצא בית הוריו, מחוז ילדותו, וביקש לקרוא

מה כתבתי על הרחוב. הייתי נבוכה, בשבילו זה מקום כה

פרטי. אמרתי שאני צריכה עוד לעבוד, שהקטע אינו גמור. ואז,

ככל שסידרתי מילים וספרתי שורות, נוכחתי שבעצם אני כועסת על

אנשים שבית ילדותם קיים. זעם בלתי מוסבר, פֶרֶץ אוויר המסתנן

בין שפתי, תיאוריות על גלות. אפילו כלפי אהובי שפתח בפני

את ביתו, ביתם לשעבר של סבא וסבתא, בקרבת כמה רחובות

מגינות ילדותו, אני מרגישה כך לפעמים. ובלבי, באחת הפינות החשוכות,

מצאתי קנאה משונה בילדי העתידיים; פחד שלא אצליח לאחות את

הזרות, שאכעס עליהם, ולו במאופק, על שיגשימו את משאלתי לבית,

כזה שאני עמלה להכין עבורם".

עלי להיות כן בפניכם. הידיד מרחוב תרס"ט הוא אני.

כן, יש מי שרחוב מסוים הוא בעבורו דרך נטולת שם, ויש מי שהרואה באותו רחוב ממש את פרשת חייו, קירבה אל זיכרונות, ילדות שזהרה וחמקה, ורק עוד ההורים משלחים לעתים את ראשיהם מן החלון החוצה בדרישת שלום. ההליכה היומיומית בתרס"ט היא הד למה שסיפר לי הרחוב מילדותי. ובהגיע יומם, מה יהא על הרחוב? מה יהא על הילד המהלך בו עכשיו בבגרותו?

וזה ה  Nexus of the universe שלי.

"שרטוט דיוקנה של עיר כבן-במקום", כתב ולטר בנימין ב "שובו של המשוטט", "דבר זה דורש [...] מניעים של מי שנוסע אל מה שחלף ועבר במקום אל הרחוק". במפגש עם רחוב הילדות הדרך נפקחת לעומק. הצעידה ברחובות הזיכרון כמו ממירה מרחק במונחי מרחב למרחק במונחים של זמן.

 6.

האם אפשר לתפוש את העיר? להשיג את הרחוב? האם אנחנו מבינים מה פשר כל המהומה הזאת?

החוץ העירוני, מציע כל העת יותר מן היכולת שלנו לתפוס. המראות ממתינים להיחשף ונחווים תמיד ביחס לסובב, ביחס לרצף של אירועים, לזיכרון ולהתנסויות בעבר.

בעמודי הפתיחה של "האיש בלא תכונות", הרומאן רחב היריעה של רוברט מוסיל, אדם  עומד מאחרי חלון, מסתכל אל הרחוב החום:

 "ומאז עשר דקות היה סופר לפי שעונו את המכוניות, המרכבות, החשמליות ואת הולכי-הרגל המטושטשים מחמת המרחק – שמילאו את רשתית-העין חיפזון רוחש. הוא אמד את המהירויות, הזוויות, ואת הכוחות העצומים של המסות החולפות על פניו, שהיו מושכות את המבט כהרף-עין אוחזות בו ומרפות ממנו; ובמשך זמן שאינו ניתן למדידה היו המסות כופות את תשומת-הלב לעמוד בפניהן, להינתק, לדלג מעצם לעצם ולדלוק אחריו. בקיצור, לאחר שהיה מגלגל זמן-מה במוחו חישובים ומספרים, צחק והחזיר את שעונו אל כיסו וקבע את העובדה, כי בשטויות הוא עוסק [...]" .

אותו "מרוץ הקולות שברחוב הפתוח", בלשונו של אלתרמן, אותה תערובת של אי-סדירויות, של הקדמת הזמן ושל פיגור, של התנגשויות בין עצמים ועניינים; של מקצב רחב וערבובם של כל המקצבים; אותה בועה רותחת ברחובה של עיר מעמידה את תושב העיר, את האדם המהלך ברחוב בפני מה שפרנקו מורטי מכנה: "אימת ההחמצה".

"מה יפה הרחוב בחורף! הוא מתגלה ומוסתר בעת ובעונה אחת" כותבת וירג'יניה וולף. הרחוב הוא נוף של גילוי וכיסוי, של חשיפות חלקיות, של מערכת פערים במרחב, המביאים את האדם לשחזר בדמיון, להמציא מחדש בכל רגע את הרחוב, את העיר, את הקריאה שלו בהם.

הסופר ראובן ואלנרוד, פותח את סיפורו: "במלון" במחשבה על אותה חווית ההחמצה, הקיטוע ואפשרויות השחזור:

"מבט ארעי, שיחה שנפסקה, הוא והיא באוטומוביל עובר, חלונות ברכבות הנפגשות ונפרדות – קטעים הם, התחלות סיפורים וסופי סיפורים של ניו-יורק הענקית. לוע הבינתיים הרחב, התוך העקוב, מי יֵדָעם מתוך המבט שחלף הלך לו [...]? אך מוח האדם משתוקק לידיעה שלימה. הקטעים רודפים אחריו, וכל ימי חייו יזוזו וינועו, יציקו בתודעה ויבקשו פתרון. ויש שמתאחים הקרעים לפתע פתאום. במרוץ השנים נתקל שוב המבט בחלון הרכבת. עוד הצצה – והנה נראה לפתע פתאום החלל האבוד, ויש שנראה חלל אחר, תוך אחר".

השאיפה לאיחוי אינה אפשרית ומתבררת כאידיאל חסר סיכוי. השלמת המבט האבוד כעבור שנים אינה יכולה לשחזר את התמונה המקורית שנקטעה וספק אם נקלטה "בשלמות". כעבור זמן, האיחוי הוא אשליה של שחזור המרחב, למעשה, הוא יצירה של מרחב חדש.

ז'ורז' פרק בעיסוק שלו ברחוב מבקש מאיתנו להתבונן ברחוב, להתמסר לתרגילי התבוננות במרחב היומיום שלנו. אנחנו לא יודעים לראות, הוא כותב. הוא מציע לרשום מה שרואים, לכתוב את המובן מאליו, את הנדוש ביותר. הרחוב: לנסות לתאר אותו, את מרכיביו, למה הם מיועדים. האנשים ברחובות, המכוניות, הבניינים, החנויות, מה מוכרים בחנויות? בתי-קפה. מדוע אנחנו בוחרים לשבת דווקא בבית-קפה זה? לגלות קצב כלשהו, לקרוא את הכתוב ברחוב: עמודי מודעות, קיוסקים לממכר עיתונים, מודעות, שלטי תנועה, גרפיטי, עלוני פרסומת, שלטים של חנויות. פרק מבקש מאיתנו להמשיך. עד שהמקום ייעשה בלתי סביר, עד שנחוש לרגע שאנחנו נמצאים בעיר זרה והמקום כולו ייעשה זר ולא נדע עוד שאלה מכונים עיר, רחוב, בניינים, מדרכות...

לתפוש את הרחוב. המאמץ לארגן את המציאות העירונית החמקמקה והחולפת לכדי תמונה אחת, מזכיר סצנה בלתי נשכחת של ניסיון הרואי כזה בסרטו של פול אוסטר: "עישון". אוגי, בעליה של חנות לממכר סיגרים (הארווי קייטל), מציב במשך שנים את מצלמתו מדי בוקר בשעה קבועה ובנקודה קבועה בקרן רחובות בברוקלין, ומתעד בתמונה רגע חולף אחד. בתשובה לפול בנימין, ידידו הסופר (וויליאם הארט), המתבונן בתוצאות המצולמות והמתוארכות ומציין שהן כולן אותו הדבר, הוא עונה: "הן כולן אותו הדבר, אבל כל אחת שונה מהשנייה". ואכן, עשרות ומאות תמונות "זהות" שפול בנימין מרפרף על פניהן אינן אומרות לו דבר, עד שהוא מגיע לתמונה, עוד תמונה זהה, לכאורה, ובה הוא מזהה דמות חולפת בפינת הרחוב – אשתו, בבוקר היום שבו נהרגה. אין רגעים דומים בעיר, כל רגע חולף הוא חד פעמי. איך אפשר לתפוש את הרחוב? המקום שאנחנו חוזרים אליו כעבור זמן, כעבור יום או כעבור שנייה, הוא לא אותו המקום. הוא לא יכול להיות כזה.

אוגי (הארווי קייטל), עישון, 1995

7.

מפגש הרחובות אחד-העם ושיינקין. קפה תמר. גפי אמיר מצטטת דיאלוג קצר עם שרה, בעלת המקום:

-למה את צועקת על לקוחות?

-אני צועקת מאהבה, זה לא בכעס.

-ראיתי שאת מסרבת להגיש ללקוח עוגה.

יש לו סכרת. מה הוא צריך לאכול עוגה?

ג'יין ג'ייקובס בספרה הקלאסי, הביקורתי והמשפיע: "מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות", רואה בעיר מערכת מורכבת של ניגודים משתלבים המציעה עושר הזדמנויות אינסופי ומפתיע. המגע הציבורי, היא כותבת, הוא אקראי וקשור לסידורים ועל כולו חולש האדם הנוגע בדבר. הוא בונה את תחושת הזהות הציבורית ויוצר רשת של כבוד ציבורי ואימון, ועם חלוף הזמן נעשה למשאב של צורך אישי או שכונתי. "רחוב טוב", אומרת לנו ג'ייקובס "משיג איזון מופלא בין נחישותם של תושביו ליהנות מפרטיות חיונית לבין רצונם, בה בעת, לשמור על מידות שונות של מגע ]...]" . האיזון הזה מורכב מפרטים קטנים ועדינים, המתחלפים באופן אקראי.

האנונימיות של הרחוב היא מרחב להתבוננות, לתנועה, לאינטימיות ולמפגש.

לפני שהמגורים נוטשים את הרחוב ועוברים אל ה'מתחם' ולפני שהחנויות כולן יעברו אל הקניון, אותו מרחב אינסטרומנטלי, אותה "ביוספרה" מלאכותית ועמוסת כזבים המעוצבת על-ידי שליטי תודעה, אפשר לראות את העיר, את השכונה, את הרחוב כמציעים טווח רחב של קשרים אפשריים, של סיכוי לצמוח ולהתפתח, לפגוש את החדש, את הלא-מוכר, את האנונימי ולשלבם בפמיליאריות מוכרת. הרחוב היפה היפה הזה וודאי יכול להמריא ולהתגבש כמעשה אנושי גדול. האם לא מתוך האידאל הזה ניסח אלתרמן את מבוקשו: "אלמלא הייתי אדם הייתי רוצה להיות רחוב"...?