ארץ לא נודעת: הירקון

הערב כך לפני שנים לאלפים

אותו ירקון

אותם המים ההולכים

לאט משבע טחנות

כמעט שלא קולחים נעלפים

זה הירקון נופל הוזה

זהב שקיעה צונחת

מפקיעה עצמה מאור אחרון

לשכֹן בערפל רוהֶה בתהו

ים

פיצ'י יהורם בן מאיר, ושוב הערב על גשר הירקון (לישראל פנקס)

לפתוח בספק. לחשוב שאיננו. להסיר מהמבט את רצועות המים בצבען הירוק, המתכתי. להחליפו בכביש אספלט, בדרכים יבשתיות, בשום דבר. למחוק לרגע את הקו הפתלתל, הכחלחל מן המפה, להעלים אותו.

לא קורה כלום.

נוכחותו מצטנעת, חומקת, מתעקלת באפיקה. התפתלות של המים כמו עוויתות של הנפש. צורתו כמו חושפת את מהות קיומו ואת דרכי ההתבוננות. מפרכס בין נוכח ונעדר, נראה ונעלם, מוכר ונשכח, קרוב ורחוק, בנוי ופראי, אהוב ושנוא. זורם בהיסוס בין היותו "מקום שהיה" ל"מקום שיהיה".

להתבונן במים בנקודה אחת, אולי בסביבת הפארק, ולנסות ולחשוב על הנחל כולו. היכן הוא הנחל כולו? לנסות ולהשתחרר מהמגבלות של קטע הנחל המוכר, לחשוב על מסלול שלם, להשיט את העיניים על פני 27.5 ק"מ של מים, לחשוב על התחלה. האם רואים מי מעיינות או קילוחי מים קטנטנים ובלתי מורגשים כמעט? לנסות ולדמיין תצפית על הנחל ממגדל צדק בקצה הר שומרון, להיזכר בטיול בתל-אפק או אנטיפטרוס, להגות בקול רם : "טחנת אל-מיר", "טחנת אבו-רבאח", להתפתל ולהתייסר בעמק הצר שבו הנחל זורם לאטו במסלול מסובך לכיוון דרום-מערב, לחשוב על תל-קנה, על שפכים, על נחל חרב, על תל-זיתון, על עשר טחנות היא טחנת "הדר", ועל תל-גריסה הכנענית, להתקרב לפארק, ל"שבע טחנות", לחשוב שכל הסירות שטות בעת ובעונה אחת, לראות את האיש העובר פה על הגשר בשיר של אמיר גלבע ולהיזכר: "לבו עכשׁיו עם המיִם זֹורם/אל ארץ אחרת/אל בדידות אחרת", לחשוב על הים, על מפגש, על היעלמות.

סוכות שנת 1945: לראשונה, שיט מתוכנן בירקון. שמואל אביצור, חוקר הנחל, מתאר את היציאה לשיט:

והנה אנו, מניין אנשים, בתוך המים. שלושה מאתנו יושבים בגאווה בסירה קטנה, קלה וצרה, שהיא "ספינת החלוץ" וה"סיירת". שאר השבעה יושבים בנחת בסירה הגדולה יותר, ב"אוניית הדגל". אתנו תרמילים ושמיכות וציוד שהבאנו במיוחד לצורך שיט זה [...]. מטען זה, וגלגלי ההצלה שבירכתי הסירות, כמעניקים חשיבות בעינינו לסירותינו ולנו. אין זה סתם טיול-שיט של יושבי קרנות, אלא משלחת-מחקר לארץ לא-נודעת.

קשה להשתחרר מהתחושה המוזרה, המבלבלת, שהירקון הוא עדיין סוג מסוים של ארץ לא נודעת. ואף שנבחן לעומקו בכל היבטיו הגיאוגרפיים, האקולוגיים והסביבתיים; ואף שנאספו ונלמדו בשקדנות הנתונים האקלימיים, סוגי הקרקע, איכות המים, הצמחים ובעלי החיים; ואף שנחקרה ההתיישבות לאורך התקופות ונחפרה הסביבה לעומק הימים; ואף שרוכזו כל הנתונים על עומס השפכים, הוסדרו הגדות, הוכשרו דרכים, שוקמו סכרים, הודברו יתושים, תוקנו מערכות ביוב וניקוז, נערכו תכנונים ותוכניות מתאר, בוצעו מדידות, כונסו ימי עיון והוכנו חוקי עזר – הרי הירקון הוא עדיין סוג מסוים של ארץ לא נודעת.

אפיק הירקון עובר בתחומן של שבע רשויות מקומיות: תל-אביב-יפו, פתח-תקוה, רמת-גן, בני-ברק, הוד-השרון, רמת-השרון ומועצה אזורית דרום-השרון, שמקורות הירקון ושטח גדול של הנחל עוברים בשטחה. היכן? היכן הוא הנחל? בעוד שהנחל נחשף לאטו, כמו התגלה מתוך המרחב הפראי שמסביב לו בשנים של התיישבות ובנייה, הרי שתהליכים אלה ממש במרחב המטרופוליני דחקו את הירקון מהמבט בחלקים נרחבים, הסתירו קטעים ארוכים של האפיק, הקשו על הגישה, הותירו מקטעים של נִראות, לא יותר. תוך כדי התעלמות מהנחל נסללו כבישים מהירים ורחבים ומסילות ברזל החוצים את הירקון מספר רב של פעמים ואף מקצרים אחד מפיתוליו, נבנו גשרים עצומי ממדים מעל הנחל, הוקמו תשתיות ענק ותחנות מיתוג גדולות לאורכו. קווי חשמל של מתח גבוה מרשתים את המרחב, חוצים אותו, מייצרים ניגוד גס ואלים בין האנכיות הקשיחה של יער העמודים עמוסי הכבלים לבין אופקיותו הרכה, הנכלמת של הנחל. אסתטיקה של ביטול והתעלמות בהנחת תשתיות, בהקמה של אזורי תעשייה כבדה, בפגיעה בגדות הנחל, בביטול הנוף. בטרם הספיק להתגלות, בטרם הפך לארץ נודעת, התמעט הנחל, נכבש המרחב, נשאבו המקורות, נפלטו השפכים והופר האיזון הטבעי של המערכת האקולוגית. בקטעים ארוכים הנחל וסביבתו מבטאים ניגוד עמוק בין הטבעי והפראי לציוויליזטורי, לטכנולוגי ולפונקציונלי. ניכרת איזו היערכות זה כנגד זה של כמה מרחבים ממשיים, כמה מיקומים המנוגדים אלה לאלה. מרחבים סכיזופרניים, חצויים, שעיוותו את המרחב, העלימו את הנחל, הפקיעו את הסביבה והפכו אותה שוב לארץ לא נודעת.

הירקון, המים, הנחל, האפיק, המקום כשלעצמו הפך לסימן במרחב, לסוג של נקודת ציון בסביבה, למרכיב מתוך מכלול שנבנה ממנו אך תוך כדי השתלטות מחק אותו והותירו כמעט ריק מכל תוכן, מנותק מעצמו. וכך במרחב נמצא ונהגה בקול: גשר הירקון, פארק הירקון, השכונות שמעבר לירקון, גן לאומי ירקון, מקורות הירקון פתח-תקוה. נוכחות מרחבית ולשונית אך גם היעדרות ואי-נִראות. במקרים רבים כדי לראות את הנחל, להתבונן בו, צריך להתקרב אליו, להתקרב אליו מאוד. הנחל החוצה את המטרופולין הגדול במדינה אינו נוכח לעצמו, הנחל הוא אתר שיש להגיע אליו, להתקרב אליו, לחפש אותו. הוא לא כאן.

תל-אביב. כשעומדים על אחד הגשרים הגדולים אפשר לראות קטע נעים למראה של הנחל, אפשר גם בנסיעה על הגשרים, במכונית - קרוב לשולי הגשר, טוב יותר באוטובוס הגבוה המאפשר מבט חמקמק אל המים. גם ממרפסות הבתים בשכונות שלאורך הירקון, משכונת בבלי, משכונת כוכב הצפון, הירקון נחשף לעין. נדרש מבט פנורמי, נדרש מבט ממעוף הציפור. "בסנדלים על גשר הירקון [...]/והם תולים מבט ירוק במים". למעלה, גבוה, מן הגשר, הירקון זוכה במילותיה של נעמי שמר למבטם בלבד, הם תולים בו מבט והוא נותר מרוחק, מנותק. גם מהפארק עצמו הוא אינו תמיד נוכח, כמו שקוע לו בעצמו, חבוי. צריך להתקרב, צריך לגשת. הירקון אינו נראה בתל-אביב לא רק בשל אופייה של הסביבה הבנויה. הירקון בתל-אביב הוא גבול, הוא הופנם בראשיתה של העיר כגבול שמעבר לו, "מעבר לנהר", שממה גדולה. אנשי "אחוזת בית" לא חלמו על עיר שתגיע לירקון. תל-אביב שנולדה ביפו ועוצבה על פי יחסה ליפו, לא העמידה את הירקון באופק ציפיותיה. העיר שהלכה והתפתחה והייתה למרחב אורבני, לסביבה בנויה המשלבת מגורים ומסחר והמגבשת דינמיקה עירונית קלאסית, לא ראתה את הירקון המרוחק כחלק אורגני של העיר. ההתחלות של דב פלמן בפרדסים בסביבת הירקון כבר בסוף שנת 1883, של נחום מלך על גדות הירקון ממש שש שנים מאוחר יותר ושל נכדו שמעון לופינסקי בשנת 1922 לא השתלבו באפיק התפתחותה של העיר. הירקון על נקודות ההתיישבות הראשונות נותר מחוץ לתחום, מחוץ להיסטוריה האורבנית של תל-אביב, וכמו יובש תחת הנרטיב הגדול של צמיחת תל-אביב על החולות. העיר שהלכה וצמחה לא הכילה את הירקון ביום-יום שלה, הירקון לא עבר בעיר, בתוכה, ומבחינות רבות כך גם היום. מעבר לירקון קמו שכונות מגורים, פרוורים, שלא המשיכו באופן הומוגני את הרצף האורבני, והדגישו את הנחל כקו גבול לחצייה, קו גבול בין ישן לחדש, בין גבוה לנמוך, בין דינמי לסטטי. הקמת הפארק בשנות ה-60 ביסס את הירקון כאתר, כמקום שיש להגיע אליו והוא אינו ממוזג במרחב העירוני הגדול, הדינמי, החי. "העיר הגדולה הסוערה/שבתווך נהר יעברנה", כתב נתן אלתרמן וכמו ניבא את עתידה של העיר. קבלת ה"נבואה" היא מחשבה כוזבת, הירקון נותר לא נראה, לא מורגש בליבה של העיר שהמשיך להיות בכל מובן רחוק ממימי הנחל.

והמים. "חבל שרק סירה אחת עוברת, עכשיו שאני מראה למישהי לא מכאן/את פלא הירקון", כתב רוני סומק ב"7 שורות על פלא הירקון". אין חדווה במים האלה, איזו אי-חדירות מאפיינת אותם, מים אסורים, מים שנאסרו, שזוהמו, שחובלו, שיַבשו. הירקון דוחה במהותו, בחומר שלו, בהיסטוריה של החומר שלו, כל התקרבות, התמזגות, השתלבות, חדירה. אלו "מים שהיו", מים אטומים, עיקשים, שאיבדו כל ממד ארוטי, רחמי, והפכו ליסוד ממית. "על גדות הירקון,/רגלים לא במים./ על גדות הירקון,/דגים מתים בינתיים./ ריח של מוות סובב באוויר", כתב אריק אינשטיין.

ז'ורז' פרק כותב בחלל וכו': מבחר מרחבים:

לרשום מה שרואים. את המתרחש הראוי לציון. האם אנחנו יודעים לראות את הראוי לציון? האם משהו מדהים אותנו?

דבר אינו מדהים אותנו. אנחנו לא יודעים לראות.

יש לגשת לעניין לאט יותר, בטמטום כמעט. להכריח את עצמנו לכתוב דברים שאין בהם עניין, לכתוב את המובן מאליו, את הנדוש ביותר, את התפל ביותר".

בעקבות פרק. תל-אביב. להשתחרר מהרושם של הפארק, מהעוצמה הירוקה שכמו מכסה על הנחל, מבליעה אותו. לפנות מערבה, אל הרגעים האחרונים של הנחל, אל עוד קו גבול, אל השפך וסביבתו. לתפוס את נקודת ההיעלמות, את המפגש עם הים, את סוף הסיפור.

ההתחלה ממסוף רידינג. רחוב רוקח מתגלה כעוד קו גבול. הירוק של הפארק מדרום, האפור והבנוי משתלט מעבר לכביש, באזור המסוף. תחנת אוטובוסים, תחנה סופית, חנייה של אוטובוסים מאובקים במרחב התחנה. רעש מנועים מונוטוני מתמזג בערבוביית חושים עם ריח הים שכבר מורגש, עם היעלמות הצבע בסביבות המסוף. תחנה סופית. ליד, ממזרח, מרכז החסד – "חברה קדישא תל-אביב-יפו והאזור", עוד תחנה סופית, כנראה לא פעילה. המבנה מעוגל, דמוי אצטדיון, שולט בסביבתו, אטום, נעול, בלתי חדיר, מונוליתי, מתבלט באפרוריות השיש המצפה אותו בחלקו ובקטעי הבטון החשוף. במקום תחנה להחלפת ערכות מגן. גם היא לא פעילה, אך השלט הגדול כמו מייצר איזו תודעה של אסון. ממול, חניון גרירה עירוני. עוד תחנה סופית. מאחור, צפונית מזרחית מִתמר עשן ממתחם חברת החשמל, מסביבת ארובת רידינג. אפרוריות נושבת ממגדלי השיש בשכונת כוכב הצפון ממזרח. מטוסים זעירים חולפים בשמים, ממריאים, נוחתים. חציית רחוב רוקח לכיוון הירקון כרוכה בהמתנה ארוכה ברמזור המסרב להתחלף. בדרך אל השפך עוד נראה מועדון שייט מטופח. אני זוכר ביקור לפני מספר שנים: הדרך בגדה הצפונית אינה סלולה, אינה מזמינה הליכה. ממול כבר נבנתה טיילת, נראים ספסלים פזורים לאורך הגדה, עמודי חשמל אופנתיים. הגישה אל הגשר, "גשר ווקופ", היא רק מהגדה הדרומית. אני זוכר אותי חוזה בפלא, בפלא ההתמזגות של הירקון בים. סוג של התערבבות, מהילה, היטמעות. אולי התלכדות. לאתר את הנקודה שבה זה קורה, את נקודת ההיעלמות של הירקון, את היעלמותו הפיזית, המימית, המרחבית. יש לי תחושה שעכשיו הפלא הזה נמוג. אני זוכר: מעט לפני "גשר ווקופ" נגלים זה מול זה, מעין חצאי אי קטנים, סוג של התייבשות. סירת משוטים קטנה כמו עזובה ליד. היכן המשוטים? על חצי האי בגדה הצפונית מוצב כיסא נוח ישן, פונה אל המים, בהמשך תלוליות חול קטנות זרועות בפסולת בניין. הצמחייה מסביב סבוכה, שונה כל כך מהטיפוח המוקפד בפארק. סוג של פראיות, אי-סדר, אולי עזובה. רעש מנועים ברקע. מהמסוף? מהמוסכים שממול? מיכל כחול זרוק במים, צף כמו גוויה. ירוקת מכסה פסולת. קרשים, בקבוקי פלסטיק, ניילונים, כדור ים רפוי, בסיס מיטה ישן. מתגלים המשוטים של הסירה, אדומים, כפותים בתחתיתה. אין יותר לאן ללכת. הגשר מתקרב, אך ליד הסירה הוצב מחסום ברזל מאולתר היורד בשיפוע אל המים. אין מעבר. במקום סוג של התנחלות, מגורים כמו מאולתרים, פחונים. ניסיון לחצות את המחסום מזמין להקה של כלבים נובחים בעצבנות. חזרה. מעבר אל הגדה הדרומית דרך גשר התערוכה. גשר להולכי רגל. בגדה הדרומית, לאורך הטיילת, מעבר לגדר, אחוריהם של מוסכים, מגרשי חול, מבנים כמו נטושים, חורבות, ניגוד חד לטיילת החדשה. עם ההתקרבות אל חצאי האי, אל אזורי ההתייבשות הקטנים, ניכר איזה חיתוך לאורך המים. הייתכן? הירקון כמו ממשיך לאורך הגדה הדרומית עד לנקודת אמצע לאורך הנחל, ובצד השני, לאורך הגדה הצפונית נדמה שהמים מתנהגים כמו ים. מלמול גלים, גוון בהיר יותר של המים, אפרפר אולי. קשה להכריע מהי נקודת ההתמזגות המדויקת. היכן נקודת המפגש? נקודת ההיעלמות? הגשר? חצאי האי? אולי בדיוק המקום שבו מוצב שילוט המסביר את תופעת המפגש של הירקון והים:

מנקודה זו רואים את השפך, מפגש הירקון עם הים. אורכו של הירקון ממעיינות ראש העין ועד לשפך – 27.5 ק"מ. המפגש יוצר תופעה דינמית ומרתקת; זרימת הנחל והים והיווצרות דיונות החול. בים – ישנם תהליכי גאות ושפל, זרמים וגלים. התנהגות הים משפיעה על תנועת החול באזור השפך.

בנחל – התהליכים נגזרים מספיקת המים שזורמים בו.

גורם נוסף – מי הקרור של תחנת הכח רידינג. כניסת המים בניצב לכיוון הזרימה משפיעה על המראה הנגלה לעינינו. נוף הנחל בשפך משקף במהלך עונות השנה את המאבק בין כוחות הטבע ומעשה ידי האדם.

עכשיו מטופח. אין יותר התנחלות. הטיילת נפרסת לאורך שתי הגדות. אני תוהה, ספק ברצינות, מה עדיף? הסדר והטיפוח מעט זרים למקום כפי שאני זוכר אותו. פסולת חדשה הפזורה בתוך שלוליות ירקון קטנות שלאורך הגדה, המופרעות על-ידי גלי מים דקיקים, מזכירות לי את הביקור הקודם. אני חושב שהן כמעט מנחמות. ויותר מכול, מורגשת הדממה.
חציית "גשר ווקופ". במגילת אבן הפינה שלו נכתב שיהיה גורם חשוב להתפשטותה של תל-אביב משני עברי הנהר וירחיב את גבולותיה צפונה לירקון. תחנת הכוח נגלית בערבוביית גדרות ומחסומים, כמו מאולתרת, נוכחות מגובבת של תפאורות כמו צבאיות. ברקע נשמע בעקביות מפל המים המוקצפים, מי הקירור של מנועי תחנת הכוח. הכול נדמה באחת לשטח הפקר. דגלי ישראל המתנפנפים מתוך מתחם רידינג אינם מפוגגים את תחושת ההפקר. באופן מוזר הם כמעט מחזקים אותו, מבליטים את המרחב המסוייט. שומר חמוש סורק את סביבת הגדרות בקפדנות. ליד הגשר, בכיוון תחנת הכוח תל של אבנים, תל כודאדי מהמאה ה-10 לפני הספירה. אין לכך כל ציון. במרכז ניצב עמוד, אנדרטה להנצחת גדוד 52 של החיילים האוסטרליים שלחמו נגד הטורקים במלחמת העולם הראשונה. אני זוכר: צעדים ספורים ממנו ראיתי מבנה גבוה, מעוגל בבסיסו, חשוף, ערום, נטוש, חורבה. ברזלים חלודים צצים מעוקמים מקירות המבנה. בחלקו סגור ברשתות ברזל, חתום בסורגים ובדלתות ברזל חלודות. גרפיטי על הקירות החשופים, פסולת מסביב.

כותב שמואל אביצור בסתיו 1945:

בשנים 1935-1934 התוסף [...] בניין קטן, מגדלור להאיר, להורות דרך ולכוון את האוניות המשוטטות בימים. ואם כי מטרת המגדלור לשמש ביעילות את הספינות ולהיות דוגמה נאה של אנושיות ותרבות, ולמרות שסמלה של העיר תל-אביב הוא מגדלור ושער לעבור בו לגאולים השבים למולדת, לא קיבלו אותו אוכלוסיית תל-אביב ותושבי סביבת הירקון בשמחה ובזרועות פתוחות. היה חשש, כי גם כוונות לא כל כך רצויות טמונות במעשה בניין מגדלור זה – להשגיח על הים הוא נבנה; רבים חשדו כי ייעודו גם למנוע הורדת עולים-מעפילים אשר לא זכו לקבל רשות כניסה לארץ.

האם זו הסיבה להזנחתו? להפיכתו למבנה נטוש ומתפורר? למבנה אילם? סימן לחרדת הנִראות? מטפורה להחשכת המרחב? לסוג של היעלמות? אני לא יודע. עכשיו הוא ניבט אליי משופץ, נקי, מטופח מדי, ועדיין נעול. למה זה דומה עכשיו? מגדלור או אגף של וילה אקסצנטרית בשרון?  

המגדלור. צילום: יותם מנדה-לוי, 2011

הירקון. חלום? מרחב של גילוי, של געגועים, של חורבן ובנייה, של חיפוש. "הביטו, הביטו, מי זה עף?/ מי זה, הו מי זה מכה כנף?/ לא ציפור, לא אווירון,/ לא שפיפון, לא עפיפון.// זה גמל טס בשמים,/ גמל בצחוק עם שתי כנפיים./ טס הגמל כמו אווירון/ אל היריד על הירקון", כתב עמנואל הרוסי לילדים לכבוד יריד המזרח בשנת 1934 וסמלו הגמל המעופף. ההתרוממות הזאת מעל פני המים, ההתעופפות מעבר לריאלי, חושפת איזה יסוד פלאי, מקודד, אולי לא מפוענח של הנחל וסביבתו, פנטזיה מטרופולינית של כרך ונהר. פנטזיה שהצמיחה ודאי עוד זוג כנפיים אחד בשירו של יורם טהרלב על ניסיון ההתיישבות היהודית הראשון בירקון, בפתח תקוה של שנת תרל"ח: "והוא נשאר על הגבעה/ובין חצות לאור/פתאום צמחו לסלומון/ כנפיים של ציפור".

עם סיום השיט של משלחת המחקר הראשונה בירקון בסתיו שנת 1945 סיכם שמואל אביצור את החוויה הלימודית, הריאלית כל כך של סיור ולימוד, גילוי ופענוח בהרהורים נעלמים, מסתוריים כמעט:

רגלינו צועדות על גבי הכביש המוצק, אבל הן נעות אנה ואנה, כאילו עומדות על קרקעית הסירה, וכן גם כל הגוף. ובראש המסוחרר בשפעת מראות, רשמים וחוויות, עולות תמונות מהיום ומאמש, הנראות פתאום כה רחוקות כאילו התרחשו מזמן, לפני שנים, ואולי כלל לא התרחשו, חזינו בהקיץ, חלום שהיה וחלף, וכל השיט שלנו הוא רק אגדה ולא מעשה שהיה.

ושוב, ספק. כמו לחשוב שאיננו.

המגדלור עכשיו

מעוד זווית