גיאורג זימל: העיר הגדולה וחיי הנפש

העיר, [...] היא יותר מאוסף של פרטים, של מתקנים ציבוריים: רחובות, בתים, תאורה חשמלית, חשמליות, טלפונים וכיוצא באלה. היא גם יותר ממכלול של מוסדות וסדרי מנהל: בתי משפט, בתי חולים, בתי ספר, משטרה ובעלי תפקידים אזרחיים מסוגים שונים. העיר היא בראש וראשונה מצב נפשי [...].

 - רוברט פָּארק, "העיר: הצעות לחקירת

  ההתנהגות האנושית בסביבה האורבנית"

מאמרו של גיאורג זימל (Simmel, 1 במארס 1858 - 26 בספטמבר 1918): "העיר הגדולה וחיי הנפש", שהופיע לראשונה בשנת 1903, עומד במרכז העיון הסוציולוגי והפילוסופי בעיר, לצד עיוניהם הקלאסיים של ובר, שפנגלר ודורקהיים. הייחוד של זימל בכך שהעמיד בראשית המאה ה-20 תפיסה חדה ומקורית אודות השפעתם של החיים האורבניים על האדם. הדגשת היחיד, מאבקיו בעיר הגדולה וההשפעות המנטליות הקשורות בכך מציבים את הגותו במעמד מרכזי במחשבה האורבנית.

הליכה צעד אחד אחורה מגלה שההתייחסויות המוקדמות לעיר המודרנית כמושא לחקירה ולעיון החלו להתפתח בעקבות המהפכה התעשייתית באנגליה של המאה ה-19. בתגובה לצמיחה המהירה ולהתפשטות העוני במרכזים האורבניים של אנגליה, הציגו מספר הוגים את מה שהפך עם הזמן לסקירות קלאסיות על אודות העיר המודרנית.

הכוונה בראש ובראשונה לספרו של פרידריך אנגלס (Engels, 1820-1895) על מצבו של המעמד העובד באנגליה בשנת 1844, שפורסם ב-1845 בגרמנית, והיה למעשה הספר הראשון מסוגו שהתיימר לבחון את תופעת האורבניזם ואת בעיותיה של העיר הגדולה מנקודת מבט חברתית-כלכלית.

גם רשימותיו של הנרי מהיו (Mayhew, 1812-1887) ב-Morning Chronicle ב-1849 הציגו תמונה מפורטת של לונדון במסגרת המגמה של העיתון לתאר שורה של ערים תעשייתיות באנגליה. האכסניה הליברלית-רפורמיסטית לרשימותיו-"מכתביו" של מהיו מן העיר הגדולה שירתה למעשה את העניין המוגבר של המעמד הבינוני בבעיות העוני ובמכלול החיים האורבניים. מהיו התייחס לפרסומיו כאל רשימות של נוסע החושף את ארצם של העניים ומספק אינפורמציה על קבוצה גדולה של אנשים בלתי מוכרים לציבור.

בתפיסה העירונית הכללית של אנגלס יש שלושה היבטים אוניברסליים: ניגוד כפר-עיר (עוד קודם להבחנה הקלאסית של טויניס (Töennies) מ-1887 בין Gemeinschft – "גמיינשפט", ארגון חברתי שאנשיו מקיימים קשרים הדוקים של מסורת – לבין Gesellschaft – "גזלשפט", ארגון חברתי שקשרי חבריו רופפים ומושתתים על אינטרסים אישיים דומיננטיים), אפיון פיזי של העיר והשפעות התנהגותיות כלליות. ההגדרות האלה הזינו את הלאומיות הגרמנית והיוו עיקרון בסיסי בסוציולוגיה הגרמנית ובמחשבה האורבנית.

ביקורו של אנגלס בלונדון ובמנצ'סטר במשך עשרים חודשים, בעיקר למטרות עסקים,  היה סוג של מסע אל העיר הגדולה בשנים של משבר בקפיטליזם התעשייתי. נסיעות החקירה והצגתם של תיאורים ודיווחים מן המרכזים המטרופולינים היו חלק מן העניין שהתעורר באשר לערים ולמשמעותן בסוף שנות ה-30 ובראשית שנות ה-40 של המאה ה-19. משנים אלה ואילך אי-אפשר היה להתעלם מחקירתן של בעיות אורבניות דחופות. האימה וההיקסמות, בעת ובעונה אחת, מן הערים התעשייתיות הגדולות הוליכו להכרה בקיומה של דרך חיים הבנויה על עיקרון חדש לגמרי.

ולעניין מנצ'סטר: דיקנס, בעקבות נסיעתו הראשונה לעיר זו בסוף 1838, מציין באחד ממכתביו כי מה שראה הגעיל והדהים אותו מעל לכל מידה. דיקנס נתן את דעתו על בעיית העיר התעשייתית ודן בעניין רב בגורל הפרולטריון התעשייתי כמעמד. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר ביצירותיו המאוחרות וכן בשורה של סיפורים קצרים, מכתבים ונאומים שהתייחסו, בין היתר, למנצ'סטר, אשר מעבר להיותה מוקד לנוסעים-מדווחים מבית ומחוץ, שימשה מקום התרחשות ברומנים התעשייתיים האופנתיים בשנות ה-40 של המאה ה-19. בכך היה דיקנס דוברהּ הבלתי מעורער של העיר הגדולה. אמנם התייחסויותיו העיקריות לעיר הן ספרותיות, אולם הן נחשבות למקור מהימן ורב השראה לשאלות העירוניות בתקופתו.

באותה מידה גם הבחנותיו של אנגלס משקפות תהליכים ניכרים העוברים על העיר למן העשורים הראשונים של המאה ה-19 (התהליך לא התפתח במקביל בכל הערים וכן לא בעוצמה ובאופנים זהים). הכוונה בעיקר לצמיחתה של האוכלוסייה בממדים חסרי תקדים ולהופעתו של קפיטליזם תעשייתי באנגליה ובארצות אירופה המתועשות. ריכוזה של אוכלוסייה כפרית באזורים אורבניים והתבססותם של יחסים מעמדיים חדשים (שבמסגרתם בית החרושת הפך לסמל) היוו תשתית לעיר במאה ה-19. מבחינה גיאוגרפית, התכונות האופייניות היו אזורי יישוב מרוכזים, ובתוכם הייתה רמה גבוהה של הפרדה בכל הקשור לעבודה, למגורים, למעמד ולמוצא.

בתהליך ההתבוננות בה והחקירה אותה יצר אנגלס קשר אינטימי עם העיר, שנתפסה כמנוכרת וכמרוחקת, שכן היא לא הובחנה כמערכת קוהרנטית של סימנים וכסביבה המְתַקשרת עם תושביה ב"שפה" מוכרת ונהירה. היעדר הרציפות, האי-ארגון, הערפול והזרות שיוחסו לעיר, יצרו מבנה כאוטי. העיר נתפסה כמרחב שההיבטים האנושיים, החברתיים והטבעיים בו נדמו כקשורים או כקרובים זה לזה באופן מקרי, מעין הצטברות אקראית של הופעות ותופעות. אנגלס זיהה בעיר הגדולה באופן ברור "את התפרדותה של האנושות למונאדות, אשר לכל אחת ואחת מהן עקרון חיים משלה ומטרה משלה".

לאחר מספר ימים ברחובותיה ההומים אדם של לונדון ולאחר ביקור בכמה משכונות העוני החל אנגלס לגלות את המחיר האנושי שגבו פלאי הציוויליזציה:

אבל את הקורבנות שהוקרבו לשם כל אלה תגלה רק לאחר זמן. לאחר שתתרוצץ ימים מספר על פני כבישי הרחובות הראשיים, בוקע לך דרך בעמל ויגיעה בינות למערבולת האנשים, בינות לטורים אין-סוף של מרכבות ועגלות, לאחר שתבקר ב"פרברים המוזנחים" של עיר עולם – רק אז תחוש שבני לונדון אלה נאלצו להקריב את מיטב אנשיהם כדי לחולל את פלאי הציוויליזציה הללו, הממלאים את עירם, וכי מאה כוחות הרדומים בתוכם דוכאו ונשארו בלתי מופעלים [...] כבר עצם הצפיפות שברחובות יש בה משהו דוחה, משהו אשר הטבע האנושי מתקומם נגדו. מאות האלפים הללו, בני כל המעמדות וכל השכבות, הנדחקים כאן איש אל רעהו, כלום אין הם כולם בני אדם אשר להם אותם הסגולות והכישרונות ואותה השאיפה לזכות בחיי אושר? [...] ואף על פי כן חולפים הם איש על פני רעהו, כאילו אין להם שום דבר משותף, כאילו אין להם שום עניין איש ברעהו, ואף על פי כן אין ביניהם אלא הסכם אחד שכל אחד יהלך במדרכה בצד ימינו, כדי ששני זרמי ההמונים הנישאים זה על פני זה לא יעצרו זה את זה; ושום איש לא יעלה על דעתו לכבד את השאר במבט עין לפחות. האדישות הגסה, ההצטמצמות הקשוחה של כל אחד ואחד בענייניו הפרטיים, נראית מאוסה ופוגעת ביותר, ככל שהיחידים הללו מצטופפים יותר בשטח הצר; ואם כי יודעים אנו שהתבודדות זו של כל יחיד, אנוכיות קהה זו, היא בכל מקום עקרון היסוד של החברה בזמננו, הרי אין היא מופיעה בשום מקום אחר באורח גלוי כל כך, כמו שהיא מתגלה כאן, דווקא בתוך הדוחק של הכרך הגדול.

ההתנהגות האורבנית בתיאור המצוטט שזכה, כידוע, להתייחסותו הידועה של ולטר בנימין בחיבורו על מוטיבים אחדים אצל בודלר (1939), מוסברת על ידי אנגלס בקשר הישיר לשאלת המעמדות, לעבודה בבתי החרושת, ומכאן, באופן בלתי נמנע – למבנה העיר בכללותה. ההתפתחות התעשייתית בערים הגדולות וההשלכות הפיזיות על המרחבים העירוניים יוצרות, לפי אנגלס, את אותה הצטמצמות בוטה של היחיד בענייניו הפרטיים. האנוכיות והפיצול האטומיסטי של החברה הם הסיבה, לדעתו של אנגלס, שהמלחמה הסוציאלית, מלחמת הכול בכול, הוכרזה כאן בגלוי:

[...] רואים כאן האנשים איש את רעהו רק כסובייקטים בני שימוש; כל אחד מנצל את זולתו, וממילא נמצא שהחזק רומס ברגליו את החלש, וקומץ החזקים, כלומר הקפיטליסטים, נוטלים לעצמם את הכול, בעוד שהמון החלשים, העניים, אך מחיים בעמל את נפשם.

בנקודה זו מתבררת חדשנותו של זימל ומקוריותו בהבנת האישיות האורבנית. התמקדותו בחוויה של היחיד מבליטה את הצורך לבחון את התשתית הפסיכולוגית של החיים בעיר הגדולה. כאשר זימל מדבר על העלייה של הפעילות העצַבּית כעל בסיס פסיכולוגי להבנת האדם העירוני, הוא מציע הסברים מתוך שיטוט בנפשו של היחיד, ולא מתוך שאלת המעמדות החברתיים נוסח אנגלס.

גיאורג זימל

בגישתו הפורמליסטית לסוציולוגיה הניח זימל כי התופעה החברתית המשמעותית היחידה היא הפרט או היחיד (individual human being). בעבורו החברה אינה אלא מושג מופשט המציין אינטראקציה בין יחידים. סוגים של אישיות אינדיווידואלית, המניעים הפנימיים שלהם ומגוון היחסים וקשרי התלות המתפתחים בקרבם מכוננים את תוכנה ואת צורות התקשרויותיה של המציאות החברתית. בעקבות עמדה זו מובנת טענתו של זימל בראשית חיבורו, שהבעיות העמוקות ביותר של החיים המודרניים נובעות מתביעתו של הפרט לשימור האוטונומיה והייחודיות של קיומו אל מול כוחות חברתיים ותרבותיים.

השאלה בבסיס חיבורו החלוצי של זימל היא כיצד אישיותו של היחיד מתאימה ומסגלת את עצמה לכוחות החיצוניים הפועלים עליה, משמע לחיים בעיר הגדולה. הוא מדגיש כי מאבקו של האדם לקיום פיזי נהפך, עם הזמן, למאבק הישרדות פסיכולוגי. בתיאוריו העיר מאופיינת כסביבה שבה האדם מסרב להיכנע למכניזם חברתי-טכנולוגי ולהישחק בגללו. הדיכוטומיה אדם נגד סביבה, שנתפסה כדיכוטומיה האדם נגד הטבע, מפנה את מקומה לַדיכוטומיה אדם נגד המבנים שהוא עצמו ייסד.
הבחנותיו של זימל נגזרות מן הרעיון שמבחינה פיזית, פסיכולוגית וחברתית, העיר היא מילה נרדפת לתוהו ובוהו. הסביבה העירונית התובענית לעולם אינה מניחה לאדם היושב בה; היא דוחקת בו, מגבירה את הגירוי העצבי שלו ותוקפת את חושיו ברצף בלתי פוסק של הבחנות חטופות והתרשמויות אקראיות.

עניינו של זימל הוא אותם "טלטולי הנפש" של האדם המגיב למצב לחץ שהעיר יוצרת במספר דרכים שאפשר לשלבן בכותרת הכללית "מגננות בהתנהגות אורבנית"; הכוונה למערכת של אלמנטים פסיכולוגיים שמטרתם לגונן על האדם האורבני ולסייע לו בהתמודדותו עם הסביבה.

זימל מציין שהתנאים הפסיכולוגיים שהעיר יוצרת הם כאלו שיחסים רגשיים עמוקים אינם אפשריים. מספרם הרב של הגירויים הדורשים תגובה הוא כה רב, עד שכדי להתאים את עצמו לשינויים ולניגודי התופעות, האדם נמנע מלהגיב לסביבתו באופן אישי מדי. הוא חייב לטפל בכול באופן רציונלי ומחושב, לשמור מרחק ולהימנע ממעורבות במבול ההתרחשויות הבלתי פוסקות שמסביבו וממחויבות לו.

הסכמטיזציה, התכנון והאינטלקטואליזציה המאפיינים את התודעה האורבנית, משולבים בתופעות בעלות חשיבות מרכזית, כדוגמת כסף וזמן, המהווים תשתית לדרך חיים אורבנית, ובכך מדגישים אלמנטים בעלי חשיבות חברתית ופסיכולוגית.

זימל מדגיש שכסף, כלכלה ושלטון האינטלקט קשורים זה בזה מעצם מהותם. האדם הכלכלי (Homo Economicus) פוגש שכנים ומכרים, לא כגבר אל גבר או אישה אל אישה, אלא כקונה אל מוכר, דייר אל בעל בית, מעסיק אל עובד. יחסים ראשוניים, הנפוצים בקהילות קטנות, שבהן מכירים את האדם כמהות שלמה, מפנים את מקומם ליחסים משניים, שבהם פוגשים באדם כפונקציונר במסגרת תפקיד שהוא ממלא או שירות שהוא מעניק.

בהתייחס לזמן, האדם האורבני הוא עבד של השעון המתקתק בעיר, הצמודה ללוח זמנים יציב ובלתי אישי. בעוד שבעבור תושבי הכפר רצף היום והלילה וחילופי העונות הם סימנים חיוניים לשינוי ולהתחדשות, הרי חייהם של יושבי העיר, ההולכים בקצב השעון והנתונים לעריצותו, מחולקים למעין מחלקות מלאכותיות המארגנות אותם.

הדרישה המודרנית הקשיחה לדיוק ולקפדנות, הכופים מציאות סבוכה, וכן המירוץ אחר הכסף ואפשרויות הקיום הכלכלי, מחוללים באדם האורבני הרגשה עמוקה של עייפות ואדישות. מנגנון החיים הפנימי קורס כשמטילים דרישות רבות מדי על הסתגלותו של האדם לחיים בעיר. בהתחשב בדחיסות הסביבה האורבנית, בהפגזה המתמדת על הנפש ובפיצול נאמנותו של האדם האורבני בין הדרישות הנובעות מן הפונקציה שלו בעיר לבין הקריאה הפנימית הבאה מעמקי נפשו, הופך הרס המשאבים המנטליים שלו למאורע צפוי. אדם יכול להגיב בצורה עמוקה רק למספר מצומצם של התרשמויות או מצבים. אולם כתוצאה מן הגירויים העצביים המנוגדים, הדחוסים והמשתנים במהירות, צפוי שדרכי מערכת העצבים תיפגענה, והתוצאה האפשרית היא אדישות ואטימות חושים של האדם האורבני. את אווירת התחכום האופפת לעתים קרובות את תושב העיר, ניתן לייחס למציאות המתאפיינת בחוסר אפשרות להגיב ברעננות ובהתלהבות לכל חוויה חדשה הנקרית בדרכו.

עובדה ברורה היא בעבור זימל שתושב העיר צפוי לעמוד בפני תופעת ההמון או הקהל. אלפי הפרצופים האלמוניים הנקרים בדרכו גורמים לתושב העיר לחשוף "התנהגות חברתית בעלת טבע שלילי", המוגדרת אצלו כ"הסתייגות". הוא מוסיף ומציין שאם תגובות פנימיות כה רבות היו באות כתגובה למגעים חיצוניים מתמשכים עם אינספור אנשים, כמו בעיירה קטנה, שבה הכול מכירים את אנשי המקום, ולכל אדם יש יחסים מסוימים עם כמעט כל שאר החברים באוכלוסייה – היה האדם מגיע למצב נפשי בלתי יתואר. עובדה פסיכולוגית זו והזכות להתייחס באי-אמון לרכיבים הארעיים של החיים המטרופוליניים מחייבות את ההסתייגות שלנו.

למה הם מתבהלים האנשים האלה כל כך? למה הם רצים כה דחופים, טרודים ונחפזים?…למה כל המהומה הזאת? [...]

והוא כמו רצה לקרוא להם: "עצרו, עמדו! נמלך נא מי ומי ילך, מי ומי יתכוץ, מי יעשה דבר זה ומי דבר שני [...].

לבן-העיר, אין כל צורך להביט לגבה מרווח, למרחק רב, לכך יש לו כלי ראי מכניים, כח עינו התחדד בראיה חדה, עמוקה, המקפת מרחב צר וקצר ודברים רבים… ובן העיר צריך לראות הרבה ולא רחוק [...] כמה משונים הם החיים של העיר, של הרחוב! בכל פעם שאני יוצא אל הרחוב הוא עושה עלי רושם חדש. כשאני נמצא בתוך גלי-האדם האלה השוטפים סביבי ילחץ לבי מצפיה ודאגה מוזרה. אני נהפך מחולם והוזה לסקרני, למחפש ומחטט [...] ויש אשר אני נכון לקרוב אליהם ולעמוד כמוהם, להתבונן במחזה ולקרוא כרומאים: "הבו מחזות! מחזות הרוו את צמאוני לראות!"- ואני משתוקק כל-כך לראות הרבה, הרבה, הרבה. ובראיתי זו רצוני למצוא את חידת חיי העיר, את הנשמה המחיה את הרחוב, את דופק חייו. אבל בכל פעם – תשוקתי לא תמלא.

-דב סלוצקי, "בעיר", 1909

זימל מציין שההסתייגות מן הסביבה של האדם העירוני מצטיירת בעיני תושביהן של ערים קטנות כקרירות חסרת לב. להסתייגות ולאדישות מתלווים סלידה קלה ושאט נפש כלפי הזר והלא מוכר. הניסיון לקלוט ולהפנים את העושר הרב של הפרטים המציף את התודעה, טומן בחובו שתי תגובות אפשריות, ולמעשה שתי סכנות: אדישות מוחלטת המאומצת כמגן מפני זרם ההתרשמויות הבלתי פוסק, ומנגד, היענות חסרת הבחנה לכל השפעה חיצונית. לפיכך החיים בעיר הגדולה אפשריים רק כשהאדם מתעטף בגלימה של עוינות סמויה, טינה שקטה ואנטיפתיות כמִגננה התנהגותית.

בעניין זה מציין זימל כי החומרה ורצינות החיים בעיר הן אך מחיר של עצמאות מסוג חדש, עצמאות המדגישה את החיוב בחיים האורבניים. המגננות המנטליות בעיר מספקות לפרט חופש בדרגה שאין דומה לה בכל מצב אחר. אותם הגורמים המסבירים את ההתנהגות האדישה, את חוסר האכפתיות, את הרציונליזציה החונקת כל רגש של תושב העיר, גם מציעים הזדמנות ייחודית להגיע להגדרה עצמית ברמה חסרת תקדים. בעיר יכול האדם להיות חופשי ומשוחרר מכבלי השבט והמנטליות האופייניים לעיירה קטנה. האדם האורבני נתון בעיר לשליטה חברתית פחותה; יחסים, ידידות, אמונות דתיות וסגנונות חיים הופכים אצלו ליסודות שבבחירה, בחירה רבה יותר מזו שיכלה להיות בתנאים חברתיים מגבילים מאלו שבעיר. הרגשת הקהילה נחלשת בעיר, והפרט מרוויח חופש תנועה אישי ואינדיווידואליות. הגם שהוא נתון עדיין במידה מסוימת לדרכי הגורל, הופך תושב העיר, על פי זימל, לשליט הגורל. בצורה זו העיר יוצרת אפשרויות חדשות בקנה מידה רחב, אף שברוב המקרים גיבור האודיסיאה האורבנית הוא יצור נאבק: פחות יוליסס ויותר בלום...

זימל רואה סכנות בקיום העצמאי בעיר: בדידות, תסכול, התמוטטות עצבים והתאבדות. הלחצים בעיר לאחידות ולחוסר אישיות יוצרים, בתהליך דיאלקטי, אינדיווידואליזציה של תכונות נפשיות ומנטליות. כדי לבלוט בתוך ההמון האנונימי, על הפרט להדגיש את ייחודו. דבר זה עלול להביאו ליתר התגנדרות, אולם הוא גם יכול לתרגם דחפים ואמונות פנימיות לדרך חיים ולסגנון התנהגות מבחירה אישית. תושב העיר מקבל אמצעים ומוטיבציה לדעת את עצמו ולהביע את עצמו. האמצעים מסופקים באמצעות תנאי החופש שהעיר מעודדת. המוטיבציה נובעת מלחץ חברתי; אם תושב העיר אינו מבטא את עצמו, הוא טובע באפרוריות של המון אלמוני.

הוא התחכך בלכתו בין העוברים והשבים ומוזר היה לו, מה שאינו מרגיש בהם כלל. כמו לא נגע כלל בבשר אדם. דחף בצד ובכתף ולא בקש סליחה, וכשנדחף הוא כעס והתקצף קצף של חיה, כאלו נפגע בעץ ובאבן. וכל אלה בני האדם היו בעיניו באותו הרגע כל כך דומים זה לזה…פרצופים, פרצופים… ולבו סולד מפני העיניים הכבות המביטות עליו, עינים בהמיות [...] ומה לו ולהם? מה אכפת לו אם יאבדו כולם?

אינני רוצה בשום דבר…רק לנוח…להנפש…רק חשק אחד ורצון אחד עוד ממלא את לבו: לבלי היות, לבלי חשוב, לבלי הרגיש [...].

-דב סלוצקי, "בעיר", 1909

גישתו של זימל מציגה אפוא ראייה כפולת פנים של החיים האורבניים. היחיד, הזוכה למעמד מרכזי בגישתו האורבנית, נדרש להתמודדות ולהתגוננות נפשית ופיזית, אך הוא גם מתוגמל בהרגשה עמוקה של עצמאות מוגברת ושל אחריות אישית. עמדתו של זימל אינה שיפוטית או מוסרנית, והוא מסיים את מאמרו במשפט הנפלא: "אין זה מתפקידנו להתלונן ואף לא לסלוח, אלא רק להבין".