לראות לעיר את הזמן

1.  אילו החלו לפתע כל השעונים בברלין לזייף ולו רק בטווח שעה אחת, כתב גיאורג זימל היו חיי הכלכלה בפרט והתנועה בכלל נהרסים לפרק זמן ממושך. החיים בעיר הגדולה, הפעילויות, ההסדרים והמגעים נדרשים לסדר זמנים אובייקטיבי. החיים העירוניים מטשטשים את המחזוריות האורגנית של תפיסת הזמן. הכול נענה למקצב אחיד, חיצוני, סטנדרטי, שמכתיבה תנועת הגוף המכאני. בכך, השעון מפקיע את הקצב הפנימי מידי האדם אל גורם חיצוני לו הפועל על פי אמות מידה מתמטיות.

 ועל הכל – אימת השעון. שעוני-יד. שעוני-כיס. שעון בבית-החרושת, במשרד, במגזין, במעבדה, במימתני הטראם והרכבת התחתית, ומעל למדרגות המכונתיות היורדות לפסי-רכבת שבתוך קרבי-הכרך; במסעדה, ברחצה, בבית-הכסא הצבורי, על הארץ ממעל ובמנהרות מתחת, מקום רק דרכה רגל-אדם, נטושה שליטת המחוגים, ומן הסוף ועד הסוף תלוי ועומדת ומזרזת הזעקה המתכתית:

"Time is money!!!"-

(מרדכי עובדיהו, על אבן מדרכה)

2.  האם הזמן הוא בהכרח אחידות של דברים עוקבים בזה אחר זה? האם עניינו של הזמן בַמשך של פעולה או תנועה? בַניסיון להכיל אירועים ביחידה מתמטית קבועה? אולי יש לראות בזמן של העיר, במיוחד בזמן של אותו חיזיון רב איברים וגוונים, את קיומם של דברים מסוגים שונים שמתקיימים זה לצד זה? אולי הזמן בעיר משמעו: בו-זמניות? זימון? הצטלבות? ואולי משמעו קיטוע? העיר משתחררת מהמכאניות של הזמן כשכל דבר ודבר בעיר יוצר את הזמן שלו ואת החלל שלו. אולי לחוויית זמן כזו מכוון שירו של אורי ברנשטיין תנו זמן:

          תְּנוּ לִי זְמַן שֶׁחוֹלֵף בְּהַרְחָבָה,

 שֶׁמּוֹדֵד לַצְּלָלִים כְּמִדָּתָם,

 זְמַן שֶׁל בָּתִּים יְשָׁנִים שֶׁסְּבִיבָם

 עֵצִים, זְמַן שֶׁל עֵצִים,

 זְמַן שֶׁל מִי שֶׁלָּן

 אֵיפֹה שֶׁמְּעַכְּבוֹ הַלַּיְלָה.

3.   אני קורא מתוך איש ההמון הקלאסי של אדגר אלן פו. המספר מתבונן מבעד לחלון בית הקפה וזה מעט ממה שהוא רואה. נראה שרק כך הוא יכול לתאר את הדברים:

זבנים, שוערים, סבלי פחם, מנקי ארובות; נגנים של תיבות-נגינה, להטוטנים עם קופי שעשוע וזמרי בלדות, תערובת של רוכלים וזמרי רחוב; בעלי מלאכה ממורטטים ופועלים לאים שונים ומשונים; והכל סואן בחיות מופרזת, צורמנית ומסנוורת.

הטקסט הוא לינארי, הלשון אינה יכולה לבטא את כל מה שיש במרחב ואת נוכחותם הסימולטנית. עקרון בניית הרצף מתבסס על מעקב אחר תנועה במרחב, על תיאור מסכם של תבנית טופוגרפית, על מעבר מאובייקט לאובייקט, על מנייה קטלוגית. סדר המסירה ואופי הפרטים עשוי ליצור אפקט פרשני. העיקרון הקטלוגי, אותו מבע מרפרף, אותה הבעה חפוזה או קיטוע, מתממשים כצירוף פרטים נפרדים לשלם, וגם כפירוק יחידת מרחב שלמה או אחידה, לכאורה, ליחידות וחלקים המתקיימים במקביל. כדי לנסות ולתפוס משהו מתנועת הרחוב אנחנו כותבם את חלקיו.

4.  בודלר אמר על העיר שהיא משתנה מהר יותר מלב אנוש. כדי להבין את העיר, את השתנותה, יש להאט, לראות לעיר את הזמן, להיזכר. מילן קונדרה בספרו ההנאה שבאיטיות עומד על הקשר שבין מקצב לזיכרון. כשאדם הצועד ברחוב רוצה להיזכר בדבר מה, אומר קונדרה, הוא מאט את צעדו. מישהו שמנסה לשכוח אירוע מצער שחווה לא מכבר יגביר שלא מדעת את קצה ההליכה שלו, כמו ביקש להתרחק ממה שנמצא קרוב מדי בזמן. דרגת האיטיות עומדת ביחס ישר לעוצמה של הזיכרון. דרגת המהירות עומדת ביחס ישר לעוצמת השכחה.

5. שוב שעון. אולי היעדרו. ניסוי שמציע רוז'ה-פול דרואה בעולם שלא הפנים עדיין את הטלפון הנייד: להסיר את השעון. לעשות זאת לאט-לאט. הדבר דורש מידה של תעוזה. וכאן ההשפעה המתעתעת מוסברת במילים מכשפות שהכרח להפגישן עם העיר הגדולה:

תחווה את העירום המוזר הזה של פרק ידך והסחרחורת הקלה של לא לדעת בדיוק איפה אתה ביחס...למה בדיוק? הביטחון של נקודות-ציון בזמן? האליבי של הדייקנות? בצורה חריפה פחות או יותר תהיה לך תחושה של אי-נחת, פחות או יותר מתמשך. העולם חרג משגרתו. הוא צף, לא מכויל, לא ממוסגר כראוי.

אם תתמיד בזה, אם תתאמן ותתרגל, תגלה בהכרח צורה אחרת של תפיסת זמן. פנימית וחיה, מרווחת, מדויקת אבל לא קפוצה. תצליח להכיר את התנודות המדויקות של הפְּנים, בלי שתצטרך אפילו לתת עליהן את הדעת. תוכל אז לשלוט על הצורה - היחסית כולה - של אלימות ואילוץ שכופים המחוונים, המחוגים, לוחות הזמנים.

צילום: יותם מנדה-לוי, 2009