משפט חיפה

הליכה בחיפה, עיר שאינה עירי, על-פני משפט אחד בן אלף חמש מאות מילים 

אני צועד לכיוון מוזיאון חיפה עם יותם בני, שמחזיק בידו מצלמה ישנה הטעונה בסרט צילום שחור-לבן, מצלמה שתתעד לפרקים את הליכתי מן המוזיאון אל שער פלמר, אל הנמל, דרך שאינה מוכרת לי, כמעט, לבד מהבהובי זיכרון בטלים מביקור נשכח בעיר התחתית, ואני חושב לעצמי שעבורי זו סביבה אטומה, סמויה, לא מפוענחת עדיין, וכשמבטי מופנה אל מבנה האבן של המוזיאון, ועל כרזות הענק העוטות אותו ואומרות את המקום בשלוש שפות, אני תוהה לאן אני הולך מכאן והיכן הוא הים, ויודע בוודאות שכפות רגלַי הקטנות של ילדותי, שגמעו את קיצורי הדרך של תל-אביב, לא דרכו כאן אולי מעולם, ושהמקום הזה שותק לי, ואפילו שילוט הרחובות: 'שבתאי לוי', הן לצד מזרח והן לצד מערב כמו נועד לבלבל אותי, ואני כותב כל דבר בפנקסי, ורואה את סופרמרקט 'קשת טעמים', ששמו המוזר דווקא מושך את תשומת ליבי, והנה אני מרגיש שחיוך קטן נרשם על פניי, ואולי כי תל-אביב זוהרת באמצעיתו של שלט הכוונה בין מרכז הכרמל לעיר התחתית, ואני שם לב לבתי האבן, לריבוי הרמזורים, לבית אגודת הציירים והפסלים, ואני חושב שזה כל כך יפה, מתבקש כמעט, שהאגודה ממוקמת בקרבת מוזיאון העיר, והנה ספרייה ומרכז תרבות לילדים ולנוער, והסביבה מתגבשת מעט, נפקחת לעבר שלט גדול ועליו 'בית הגפן', ואני שומע אנגלית ורואה את המרכז היהודי-ערבי, ולמרות שהמקום לא מספר לי דבר, אני תוהה ביני לביני האם העיר, שאני מבקר בה כה מעט, היא עיר זרה, ואני שואל מה זר בה ומהי אותה זרות, ואני נזכר בדברים של ז'ורז' פרק שכותב על ערים זרות ועל כך שהיינו שמחים לטייל בהן, לשוטט, אבל אנחנו לא מעזים; אנחנו לא יודעים להיסחף, אנחנו מפחדים ללכת לאיבוד, והדברים מדויקים כל כך, ואני חש איך הפחד הטיפשי הזה מאט את צעדיי, ומממש בצורה מושלמת את ההבחנות של פרק, הכותב שאנחנו לא ממש הולכים, אנחנו פוסעים, מודדים את הרחוב, והנה אנחנו כבר חוצים את הכביש וממשיכים ללכת במה שנדמה כירידה ומנסים לעקוב אחר השילוט של 'בית הגפן', שנראה מבטיח כל כך, אבל מפנה להפתעתנו לסמטה קטנה וצדדית שמשהו מן הים נרמז בה, אבל לאחר מספר צעדים היא מצטיירת בלבוש חדש, סוג של שטח הפקר או מקום שהוסתר, שנשכח בפשטותו, משובץ חניוני חול קטנים, פחי זבל גדולים, פוערים פיות אל גיבוב של מרפסות מקושטות עציצים של פחי שימורים קטנים וגדולים, שמכווצים את ליבי ומזכירים לי רסיסי נוף ומקום שאני לא יודע מהו ומדוע נתעורר עכשיו, וכעבור מספר צעדים והפניות מבט לכל הכיוונים, נחשפת אט-אט, כמעט בזהירות, סביבה מטופחת יותר וגינות פנימיות קטנות שמשרטטות אזור מכונס, שכמו מגן על בתיו וחצרותיו מפני זרים, שמשובץ שלטים המורים 'אסור לחנות, שטח פרטי', והנה אדם מבוגר עולה במעלה הרחוב, מבטו מכונס אל צעדיו, ואנחנו פונים שמאלה לרחוב סנט לוקס ולפנינו ברוש ענק ובתי אבן מרצפים את המרחב ושלטי האיסור בכל עבר, וההליכה היא כמו על בהונות, בזהירות לא להפריע ולא לעורר חשד, ועכשיו נחשף בית אבן מרשים, שתול נינוח בהדרו, בחזיתו תשע מדרגות רחבות, זוגות עמודים מעטורים, דלתות כניסה סגורות, דגל ישראל על גג הבית וכיתוב 'מעון רמות חיפה', ואני רוצה לשאול 'מעונו של מי?', אבל אין איש ברחוב ואני לא מעז לדפוק על אחת הדלתות, ופונה ימינה וחש ברגליי ובזרועותיי וברפיון הקל שבגוף את הירידה הקלה, אותה ירידה נחשקת המרמזת על הים ההולך ומתקרב, ואנחנו עכשיו ברחוב הפרסים 12 והבתים יפים בצניעותם, מאופקים, סורגי הברזל ועמודי האבן בחזיתות משרים הדרת כבוד, המדשאות מטופחות, תריסי העץ צבועים ירוק, חומה של ברושים נטועה לא הרחק מכאן, ועל קירות אחת מגדות הרחוב תלויים שלטי שיר, סדורים זה לצד זה, כמו מחכים לקוראים נאמנים שישלחו את עיניהם, שיקראו, שיטיילו על פני המילים והמחשבות הנספגות להן בעדנה אל תוך קירות האבן, ואני קורא שיר תלוי של שכיב ג'השאן, ומבטי נח על טורי השיר: "כל עוד בדרכים תמר וילדה, כל עוד בלבבות/ פרפור וערגה - ינשבו להם הרוחות כאשר ינשבו", אני מניח את ידי על שערות ראשי המתערבלות, ואני שמח שבדרך השירים אני מהלך, ויודע שזאת הדרך הנכונה והמילים הנכונות, ואני ממלמל בחמדה גדולה את העברית והערבית והאנגלית שבקירות ובשלטים, ואחר כך קורא בקול, וחולף על פני הקונסרבטוריון למוסיקה ועוצר ליד שיר של יואב חייק וקורא: "שאם אלך אל הכִוון ההפוך/ הרי גם הכִוון ההפוך יחזור אֵלִי", ונזכר שחשוב מאוד להביט לאחור לרגע מדי פעם, לראות את מה שכבר היה ולהבין שלעיתים קרובות המראה שונה, אולי משתנה, ולחשוב איך נראית הדרך למי שבא ממול, שהים כבר מאחוריו, הכתים את גבו, וקירות הבתים ובתי השיר אינם מניחים לי, ואני ממשיך למטה, למטה עד לגינה מפתיעה, מוקפת ברושים שסורגי ברזל עוטפים אותה, ואני מתקרב ומציץ מבעד למרווחי עמודי הגדר ונגלית לי גינת ארמון מלך, ואני רואה את הים שעודנו רחוק, ונעצר ליד גנן האוחז במקל גיזום ארוך כמו חיפש את אחד מכדורי ילדותו שנבלעו בשיחים ושואל אותו: 'מה זה המקום הזה?" והגנן לא עונה, ואני שואל עוד פעם ועוד פעם, והוא לא עונה, ואני תוהה מדוע, והשקט סביב נשמע כמין אוושה אטומה, בלי תחילה ואחרית, ורק מדי פעם חולף מישהו, קול צעדיו מתרומם ועולה מן הרחוב ושוטף את המרחב סביב, ואני שוב רואה שלפני הים ומאחור הר וכיפה לבנה מתבלטת, וכבר שלט בשמו המוכר: 'ואדי ניסנס', ואחר כך עוד שילוט גדול וירוק המסביר שעכו זה שמאלה ומרכז הכרמל זה ימינה וכך גם הדר, ואני ממשיך בהיסוס מה ללכת ישר, ומסלול טעמים נגלה לפניי וסופּר מסעוד אבו-חדרה, ואני שואל גבר לבוש חולצת פסים ורודה, היוצא מן החנות, האם שער פלמר זה למטה, ושומע את עצמי משתמש במילת ההכוון המוזרה הזאת 'למטה', ואני חולף על פני שאוורמה גַנם ואטליז במבינו שריח של קבב עולה ממנו, ואני נמשך מזרחה אל ממתקי עבד אלהאדי, ואני יודע למה אני נמשך לשם, ומחליט לפנות לכיוון הים, ולפניי כיכר, ואני לא יודע לאן מכאן, ומחליט לפנות ימינה, והכול זר כל כך, שרוי באי סדר של בתים וחנויות, שלטים בכל הגוונים והצורות, הפונים לכל הכיוונים, מסתכסכים בַתמרורים הנטועים כמו ברישול בקצה של מדרכת, ועצים ותנועה וגובה, ולפניי תחנת דלק, ומראה התחנה משיב לי את בטחוני, ובעוד אני נאחז בו, במרחק אני מזהה את ממגורות דגון המוכרות לי, ופונה ימינה, משום מה, וצועד לכיוון 'קתדרלת אליהו הנביא' של העדה היוונית, ומעל לכניסה, פסיפס אליהו עולה השמיימה, הוא ישוב על מרכבת אש רכובה ארבעה סוסים, וסביב צלבים ומכוניות חונות, וחולף על פני מאפיית שחאדה שמלחמם לא טעמתי מעולם, ועל פני בנק ערבי-ישראלי שנותן חיוך על פניי וסניף של חינאווי, ואני צועק ליותם שמצלם, הנה חינאווי, ושוב נזכר בדברים של ז'ורז' פרק על הביקור בערים זרות, ועל כך שאנחנו או הוא מתרגשים למראה משרד של 'אייר פראנס', כמעט פורצים בדמעות כשאנחנו מוצאים 'לה מונד' בקיוסק של עיתונים ושום מקום, שום מקום, אני אומר לעצמי, לא מתקשר לזיכרון, לרגש , לפרצוף, וממשיך ימינה לשד' המגינים ומולי נגלה במלוא הדרו הטיל, מגרד שחקים זקוף שראשו המחודד נוגע בשמיים, ומולי אישה צעירה לבושה צהוב יוקד חוצה את הכביש, רגליה הארוכות מועדות קלות על עקבים גבוהים, וממשיך ברחוב עין דור ונעצר לשאול האם אני בכיוון הנכון, והאיש במבטא ערבי כבד מסביר לי שעליי לפנות ימינה ואחר כך ישר ושם יש רמזור וצלב, והוא חוזר על המילה 'צלב', פעם ועוד פעם, ורק אחרי כמה רגעים אני מבין שהוא מתכוון להצטלבות, ופונה ימינה בחוסר ביטחון לסמטה צרה, ולפני ובצדדיי מבנים מגובבים, מושחרים, עמוסי כבלים של חשמל הסותרים אלה את אלה, נמתחים בין חלונות ופתחים, מנועי מזגנים אסורים בכלובי ברזל, דודי שמש וצינורות מים וביוב, חצר אחורית של חזית עלומה, ואנחנו מתקדמים לתוככי הסמטה, אחוזי התפעלות מן הכיעור המושלם הנגלה לעינינו, ובעודי מסב את פניי לצדדים אני רואה מבנה בטון שבנייתו לא הושלמה ונראה כמי שנשכח איזה זמן, והייאוש כמו אחז בו ובסביבתו, והעזובה בכול ואשפה פזורה וחוליות דהויות של צינורות לפינוי פסולת בניין, ובצמוד לגדר החלודה חלקי כורסת בד ישנה וקופסות שימורים שתוויותיהן הלבינו בשמש, כיסוי מיטה מלוכלך, שקיות ניילון תפוחים מעט, קמוטים, ובפנייה שמאלה ברחוב פיקדון 6 ליד רחוב חשבון אני רואה נגרייה וכבסים תלויים, ואני מחייך וחושב לעצמי שיש במקום משהו מדרומה של תל-אביב, ומתבונן בשלוליות ביוב, באוטו גלידה נטוש ובחלפים וחלקים ושברים ופיסות של מה שהיה, ועל כל תריס מוגף השילוט 'אין חנייה, שטח פרטי', ובהמשך רחוב הבנקים וקפה בפינת יפו 39, ואני מבין שהדרך כבר נפקחת לרוחב, ומימיני שד' העצמאות שאני מכיר מעט, ושער פלמר כבר לא כל כך רחוק, ובדרך, בין החנויות על שלטיהן המגובבים, ישובה קבצנית על הרצפה, מעשנת בדל סיגריה ומבקשת מיותם שיצלם אותה, אחר כך היא עוצמת את עיניה ומשעינה בכבדות את ראשה על הקיר שמאחוריה, ואנחנו מפנים מבט אל הרִי הצורף המזמין אותנו פנימה, ולראשונה בכל ההליכה הזאת אנחנו ממש משוחחים עם מישהו, שמחייך ומתבונן בטבעת הזהב שעל זרת כף ידי הימנית, הטבעת של אימי, שאותה קיבלה מאביה שלא הכרתי מעולם, והוא מבקש לראותה מקרוב, ואני מסיר אותה ונותן לו, אגב כך רואה שכף ידי מנומרת בכתמי דיו כחולים, והרִי הצורף אומר שהזהב טוב ומציע לי ליישר אותה מעט, והנה הוא משחיל אותה על מוט ברזל קטן ההולך ומתעבה בבסיסו, ומכה מעט בפטיש קטן, ומשיב לי אותה בחיוך של סיפוק, עונד אותה על אצבעי, ואני משיב לו חיוך, ואנחנו צועדים עוד מעט, והנה שער פלמר, ולפנינו רחוב הנמל לשני הכיוונים, סביב הכל נדמה נטוש, תריסי הגלילה של החנויות מוגפים, שלט שבור, וממול פאב העוגן, ועל הקיר העליון מעל הכניסה מצוירת עגלה עמוסה חביות בירה, רכובה ארבעה סוסים, ואני חושב שאליהו עלה השמיימה בקתדרלת אליהו הנביא וסוסיו עוד דוהרים על ראשיהם של המבקרים במקום, ואז אני נכנס לרגע אל הפאב הזה, מפנה מבטי חזרה אל שורות החנויות הנטושות שמעבר לכביש, אני נסוג שניים שלושה צעדים, ואחר כך מסתובב ויוצא

צילום: יותם מנדה-לוי