1.
וזה לא מה ש
ישביע את
רעבוני לא
זה לא
מה
שיניח את
דעתי
לא
זה לא זה.
השיר המוקדם הזה, שהודפס בתקופת 'נוטראדם' הירושלמי, הופיע בחוברת
13-12 של עכשיו בקיץ 1965, ויונה וולך בת 21. השיר הקצר והאקסטטי הזה שונה
ממה שכתבה באותה עת. יש בו 17 מילים, אולי 18, רובן מילים מקשרות, כינויים רומזים,
מילות שאלה, שלילה ויחס. פרוצדורות תחביריות נעדרות עומק סמנטי. ורק שני צירופים:
'להשביע רעב' ו 'להניח דעת'.
השיר הזה הוא חתרני בשלילה המוחלטת שלו. זה שיר של התנגדות והיעדר סיפוק
במה שהעולם מציע, דחיית מציאות ואיזו כמיהה, ילדותית כמעט, למשהו אחר. זה שיר של
התנגדות כי אין בו רגיעה, אין בו שקט, הוא כמו בטן שמקרקרת ברעב רגשי, כמו מוח
שקודח. זה שיר של התנגדות כי בצורה שלו, בדרך בה הוא מאורגן ומסודר על פני הטורים,
על פני החיתוכים, על פני הפסיחות הוא מבטא תנועה מתמדת, הוא מבטא חוסר מנוחה. דבר
אינו נינוח במשפט הארוך של השיר. כל שורה גולשת בדיוק ברגע שעומד להניח את דעתנו,
ומותיר איזה חסר, איזה רעב. מתוך תאי הכוורת הקטנים של 'נוטראדם', השיר הזה הוא
שיר של התנגדות כי הוא מבטא מחנק ("שאנחנו עיפים ונחנקימאוד" ב"שיר
קדמשנתי" עמוס ההיפר-חיתוכים), אבל הוא מבקש לנשום, לקחת אויר כל שתי מילים,
לפעמים כל מילה. זה שיר שנלחם, ונרגע רק עם השורה האחרונה, השורה השלמה היחידה, השורה
עם השלילה הגדולה: "זה לא זה".
2.
כשילד רוצה מאוד משהו שהוא רואה הוא אומר: 'אני רוצה ת'זה'. זו
סיטואציה דיאיקטית, אני מצביע על אובייקט פיסי שאני תופס אותו. בעצם, כשאני אומר:
'זה X' מתקיים נתון חושי שאני
תופס, והנתון החושי הוא 'של' אובייקט פיסי: 'זה ספר', אבל גם של תחושה כלשהי: 'זה
אושר'. בשיר של יונה וולך יש הצבעה ללא אובייקט. מה זה 'זה'? מהו אותו 'זה'?
יונה וולך כמו משייטת בתוך ערפל, אבל זה "ערפל בתבנית". אותו 'זה' שב
וחוזר ברבים משיריה בצורות לא פחות קיצוניות, כשהסדר הלשוני יוצר אשליה של מבנה,
של משמעות. כך, באחד משיריה: "היינו מוכנים לזה/ זה לא הפתיע אותנו/ תמיד
ידענו שזה יקרה [...] היינו מחונכים לזה/ לפעמים אפילו שמחנו שזה כך". ה 'זה'
של וולך בשירים כאלה הוא ערטילאי, אין בו דבר, אבל יש בו בעצם הכול, הוא עמוק, הוא
מוחלט, הוא שלם, הוא בלתי תלוי, הוא נוצר מכוח עצמו. בשיר "עברית" (עם
השורה "עברית היא סקסמניאקית"), אנחנו קוראים: "וכל הדברים הם
זה", ובשיר אחר: "רק זה לבד", ובשיר: "חלקים":
"האדמה נהפכת/ וזה מצב/[...] המים שוטפים/ וזה מצב [...] הוא נהיה זה/ מכוח
המבפנים".
בראיון עם הלית ישורון מאפריל 1984, אומרת יונה וולך בין
היתר: "אני לא יודעת אם אני רואה את זה ורוצה לראות את זה. אבל החיים של
כולנו הם כישלון. וכולנו ערים ומודעים לזה [...]". "כישלון מפני
מה"? היא נשאלת, ועונה: "כישלון כלפי חיי הנצח שלנו. כישלון כלפי הנצח.
כישלון שלנו להבין הכול ולהיות אלוהים. כישלון שלנו בתור אלוהים. כך היינו צריכים
להיות, וזה הסמטוכה של כולנו, וזה הקטסטרופה של החיים". ואחר כך היא אומרת:
"הכישלון הוא לחיות. ההצלחה היא חלקית". השיר: "וזה לא מה ש"
מבקש להצביע על החיים. העניין הוא לא בחסר שמתקיים בחיים, חסר במין, חסר ביצירה.
החיים הם חסר, החיים הם כישלון כלפי הנצח. השיר הזה הוא חתרני בכך שהוא חושף את
העובדה שהיש הוא אין, והוא מתנגד בהרואיות, הוא נלחם במה שאי אפשר לנצח, ולשם כך
הוא לא נזקק אלא ללשון. בשיר מאוחר היא כותבת: הלכתי אצל מי שהציע לי יותר חיים./ הלכתי
אצל אלוהים/ הציע לי את כל החיים/ רציתי יותר רציתי את כל החיים". השיר הזה
הנאמר בזמן עבר, מסופם של החיים, מנסה להשיג, לתפוס, לאחוז את כל החיים החומקים.
החיים בתנועת התמעטות והישרדות מתמדת. כל החיים בשורה השלישית אינם כבר במעבר
לשורה הרביעית, ולכן: "רציתי יותר רציתי את כל החיים".
3.
בראיון שנתן נחום כהן, מעורכי כתב העת קילטרטן המיתולוגי, ל כתם הוא מספר מעט על יונה וולך: "יונה לא ידעה שום דבר. כל דבר
שהיא עשתה זה מעצמה, נטו. אין מה לעשות היא פרא אדם באמת. פראית, לא עושה חשבון עם
אף אחד, לא עם מדע, לא עם קלסיקה, לעולם לא תצטט שירה כי היא לא קראה שום דבר, כל
מה שהיא המציאה היא המציאה מהבוהן". למרות הדברים האלה, השירה של יונה וולך
ניזונה, מגיבה ומתמודדת עם עולמות פואטיים של משוררות ומשוררים. בעת ששהתה
ב'נוטראדם', יונה וולך סיפרה למשורר הירושלמי דניס סילק (כתב אנגלית, נפטר ב 1978)
שהייתה רוצה לתרגם מט.ס. אליוט את" “The Love Song of J. Alfred Prufrock” – , "שיר אהבה של ג' אלפרד פרופרוק". הם
ניסו יחד לתרגם לעברית שורה של אליוט, כמו: "זה בכלל לא זה/ זה לא מה
שהתכוונתי כלל". כמובן, הייתה זלדה, בביתה היא חוותה "רגע של עדן",
בלשונה של חברתה עזה צבי, ואלזה לסקר-שילר, ודליה רביקוביץ, ודליה הרץ ונתן זך
("משנה לשנה זה" או "יש כרגע כזה [...] או אפילו לא זה")
וכמובן רחל. המשורר אשר רייך סיפר לפני כ 20 שנה שיונה וולך האמינה מתחילת דרכה
כיוצרת שהיא גלגול של רחל. היא סיפרה לו: "כשהייתי רחל הייתי פחדנית והחלטתי
להיות נחמדה ונעימה לחבר'ה, אבל עכשיו כשחזרתי לחיים ולא לשנים ארוכות – אני מתכוננת
לכתוב על הכול". נדמה שוולך לא התחברה לרחל של ענווה, זו ה "שקטה/ כמימי
אגם, / אוהבת שלוות חולין" אלא לרחל של גאווה, של "לאחד הייתי עם הרוחות
הגדולות/ עם צריחת נשרים" (רחל, "משכבר הימים"). בשיר: "וזה
לא מה ש" יונה וולך מקיימת מפגש ישיר עם שירה של רחל משנת 1929:
"בבוא":
וזהו? רק זה?
ואל זה לשאת עינים כלות,
ואל זה שפתיים צמאות לשרבב,
ובזה לחמם את הלב
בצינת לילות?
בשל זה לנאץ אלוהים,
ולבעוט בעולו?
זה... ותו לא... תו לא.
השיר של רחל מבטא אכזבה גדולה מהקיום (אהבה? מין? משמעות?) יש בו
היעדר סיפוק במה שהעולם והחיים מציעים. השיר של רחל, המקיים איזו מלאות סמנטית
ביחס לשירה של וולך, מפיק מבוכה גדולה ברצף של
תהיות וגישושים. השאלות הגדולות שלה הן סימנים להתנגדות וראשיתה של חתרנות.
בפראפרזה על השיר: "איך לפתוח שטיח", יונה וולך מתגלגלת לאחור. בתנועה
חופשית היא מפנה את מבטה לאחור, לרחל. היא מקשיבה, וכמו משכפלת "זה" אל "זה"
ו "לא" אל "לא". בהמשך לפראפרזת השטיח, וולך אוחזת באניצי
שירה של רחל, תופסת מלפנים ותופסת לאחור, כמו מלחימה מילה ראשונה לאחרונה
("וזהו"? "לא") ופותחת ב : "וזה לא", ומסיימת ב
"זה לא זה", משבשת את רושם הטורים השלמים של רחל, מציעה הפרעה, נתק ומתיחת
גבולות מפתיעה ובלתי צפויה בתוך הסדר של הלשון, ויוצרת פעולה חתרנית ופסקנית של אמירת
'לא'.
והשאלות הופכות לתשובות.
אפשר בבקשה לומר מהיכן השגת את הראיון עם אשר רייך? היכן ניתן להשיגו?
השבמחק