הִבְהֻב הַמְּצִיאֻת בּתֹךְ הַמּדֻמֶּה
הֻא כּאֹת אַרְגָּעָה אַחֲרֵי אֹת אַזְעָקָה.
אבות ישורון,
" הִבְהֻב הַמְּצִיאֻת"
1.
ב-17 בינואר 1991, עם נפילתם של ראשוני טילי ה"סקאד" בישראל
– במיוחד בבטנה הרכה, במטרופולין של תל-אביב – מצאה את עצמה החברה הישראלית במצב
חדש ובלתי מוכר לה עד כה. בעוד שבעולם שעטת צבאות, הרי שכאן איש לא יצא לקרב.
קריאות "אחרי", אם נשמעו, מטרתן לא הייתה לִכְבּוֹש יעד מבוצר, אלא לַחֲבוֹש
מסכות אב"כ תוך כדי התבצרות מהירה בחדר האטום.
מלחמת המפרץ הביאה לִיצירתו של אקט אדריכלי, לִבחירת מיקומו של החדר
האטום כמרחב הגנה עורפי בתוך הדירה - הרחק ככל האפשר ממעטפת הבית - ולהיערכות
והבנה מחודשת של מבנה המגורים והמשפחה. הרכבה של ביצורים מאולתרים ואמצעים בסיסיים
להגנה בפני גז: יריעות ניילון לאיטום פתחים, סרטי הדבקה, סמרטוטים מהולים בחומר
חיטוי, ממ"טים ושאר ציוד להגנה בפני מתקפה כימית, עיצבו עורף ובית במונחי
חזית וקרב. טילי הסקאד יצרו סביבה עוינת במקום המגורים הטבעי, הם חייבו את מיקום
ההגנה בתוך המרחב המאוים, בבית. התזוזה או העלייה מהמקלט המוכר ממלחמות קודמות אל
החדר האטום, הביאה, תוך כדי כך, לעלייתן הביתה של פוביות "תת-קרקעיות"
בסיסיות, קמאיות כמעט, ולהצפה ולזיהום של המגורים ומרחב החיים היומיומי בַחרדות
המודחקות. החדר האטום היה, למעשה, אנמורפוזה של הבית, עיוות של מרחב החיים הפיזי.
ההיאטמות בחדרים כתצורת הגנה יצרה תגובות מנוגדות בציבוריות הישראלית ובאופני
ההבעה והכתיבה. מצד אחד, מתוך השקיפות של יריעות הניילון, חלה היפתחות בניגוד
להיאטמות הפיזית, יציאה החוצה אל ממדי חלל וזמן כוזבים ומדומיינים, אנאלפטיים ביחס
למלחמת המפרץ. ארגון הזמן על פי לוח שנה פסיכו-היסטורי העתיק אל תוככי החדר האטום
סיפורים לאומיים משוחזרים והפך אותו לחלל רווי, בין השאר, בדימויים של גז, שואה
ומוות. מצד אחר, ההיאטמות יצרה אפשרויות של התכנסות פנימה, התמקדות ב"אני",
בממדים של ארוס ובתגובות משוכללות למרכיבי החוויה. ההתכנסות הפנתה עורף למכלול
הדימויים הלאומיים והמיליטנטיים וגיבשה מתוך החדר האטום תפיסה פרטית וביקורתית של
המלחמה.
השהייה בחדר האטום הביאה לביטוי מודגש של משפחתיות ולחלוקת תפקידים
שוויונית יותר בנטל ההתגוננות הפיזי והפסיכולוגי. בכך ניתץ, למעשה, המודל המוכר של
גברים מגויסים ולוחמים בחזית (בדרך כלל הרחק מהבית) ונשים וילדים בעמדת ציפייה
פסיבית בבתים. ההכרזה בשירו של אבידן - "סופת המידבר, חלום
אינפרא-אדום", "[...] הנשי עכשיו מחוץ לתמונה הגברי באויר על הקרקע בבסיסי
חיל האויר [...]" - התבררה מהר מאוד כאזעקת-שווא. ב 3 באפריל, זמן קצר לאחר
המלחמה, בריאיון שנתן לעיתון חדשות סיכם אבידן את הסוגיה במסקנה ש"מי
שהיה בחדר האטום שייך לצד הנשי". באופן הזה תיאר אבידן את כל ההתגוננות
הישראלית הפסיבית באזורי הסכנה כ"נשית". ואבידן? הוא אכן שהה במלחמה
מחוץ לחדר האטום. בירושלים.
מצב העניינים החדש שבלט בדינמיקה של ההתגוננות בחדרים האטומים חייב את
הציבוריות הישראלית בשאלה: כיצד יש "לקרוא" את מתקפת הטילים העירקית?
תמונת המלחמה במפרץ תאמה את תבניות החשיבה ואת הצרכים האידיאולוגיים
והפוליטיים של הימין. הסיפור לכאורה ברור: העירקים והפלסטינים "המרקדים על
הגגות" בצד הרע, והטובים הם כוחות הקואליציה וישראל החוזרת למעמד של קורבן
הראוי לאהדה בשל כך. ראש הממשלה אז, יצחק שמיר, הציג תפיסה שחייבה שמירה על
"עקרון הפעולה" בלשונו, כשהוא מבטיח לא פעם שישראל אכן תגיב בזמן ובאופן
הנוחים לה, שכן לדבריו "ישראל אין לה דרך אחרת להגן על עצמה מפני התקפות
אלה" –
קביעה שאם לא יכלה להתממש בפועל, הרי שנשמרה לכל הפחות כאופציה רטורית. השמאל נקלע
למבוכה ולפרדוקסים קשים, שכן נאלץ בשל מתקפת הטילים והישיבה בחדרים האטומים לתמוך
במלחמה, בניגוד לתנועות השלום בעולם, ולעמוד בגלוי לצד ממשלה ימנית. פאתוס וקולות
של התרוממות רוח לנוכח "התקופה הגדולה" שבה אנו שרויים (בלשונו של
שמיר), אפיינו גם דוברים מהשמאל. כך ב 23
בינואר, שמעון פרס בכנסת: "[...] אנחנו נצא ממבחן זה כמנצחים עם המנצחים
[...] נתחזק בכל חישוקי קיומנו ועתידנו, כעבור סופה יהיה אופק חדש למדינת
ישראל". התמיכה במדיניות ההבלגה על ירי הטילים העירקים, שלמעשה נכפתה על
ישראל, והשתיקה ביחס לָאי-הבלגה בשטחים שכללה אמצעי ענישה דרסטיים, הביאה להתקרבות
בין ימין ושמאל ולהתכנסות משותפת במעגל הגדול של הקונצנזוס הישראלי.
כוחו המלכד של מצב הלחץ ונטייתם של קונפליקטים והבדלים בין קבוצות
ודעות להיעלם אל מתחת לפני השטח לנוכח איום חיצוני היו רלוונטיים גם במלחמת המפרץ,
שבה זכתה הממשלה בתמיכה של 94% מהציבור על דרך טיפולה במצב.
2.
בתקופה זו שולחן הכתיבה זהר בין כִּפְלֵי הניילון של החדר האטום.
הסימולטניות, כמעט, של האירוע וכתיבתו נוסחה על ידי דוד אבידן
כ"חדטיוטתיות" ו"בוזמניות". פרץ היצירה האדיר שניזון מהתקפות
הטילים ומצבי הנפש גיבש "פואטיקת פתקה" המשתקפת בַקרבה שבין אירועי
הטילים לשולחן הכתיבה. ביטוי מודגש לכך עולה מתוך שיר מהיום השלישי למלחמה של רבקה
אסא בספרה: מגריט דורך לי על היבלות, אשר תופסת את הכתיבה בחדר האטום כאקט
של חיים ממש:
ואני פותחת לי פתח-נשימה נוסף
במסכת הגז, העוטה את פני,
בעזרת סימני דיו שחורים
שידי מַניחה על הנייר [...].
התפיסה הנשית, אליבא דאבידן, של היוותרות פסיבית בחדר האטום לא דחקה
מהשירה הישראלית את האפשרות המיליטנטית הכרוכה בעלילות גבורה והרואיות דורסנית.
מימושה של אפשרות זו בלט בשיריו של אבידן שפורסמו בעיתונות וכונסו
במעין אלבום ניצחון נוסח "ששת הימים" בשם המפרץ האחרון, מלווה
בתצלומי שחור-לבן של אמצעי לוחמה: מְטוסים, טילי פטריוט, נזקי מלחמה וגם בובה בין
הריסות בית שנפגע. השירים נכתבו "בזמן אמיתי", בלשונו של אבידן, עמוסים
בעוצמה אולטרה-טכנולוגית וייצוג אסתטי של כוח. השירים, שעננת החדר האטום מרחפת
מעליהם, נעים בין הזדהות עם כוחות הקואליציה לחזיונות שווא מגלומניים
והיפר-אקטיביים על תגובת מחץ ישראלית בחזקת מענה אופרטיבי ומוקצן לקריאתו המבוהלת
של דן מירון בימי המלחמה מעל דפי עיתון הארץ: "אם יש צה"ל – יופע מיד". הדרישה
בשיר "פיוטים לימים הנוראים" היא "להכות באויב ולטבוח אותו
מיד", ובשיר "המיפרץ האחרון", שפורסם באותו יום במעריב,
מכריז אבידן: "אנחנו מעצמה עולמית מסע-הגבורות יימשך לעד", וכעובדה
מוגמרת ופיקטיבית לגמרי הוא מזניק בשירו "פיוטים לימים הנוראים" (שיר 4:
"שש על שבע" (חרוזי תפילין), קטע ב': "זינקו שבעה טילי") את
טילי יריחו הישראליים להפגיז את בגדד:
זינקו שבעה טילי יריחו
כיסו את בגדד בענן צחור
סַבּוּ שבעה סִבּובִים סביב
שום דבר לא יתביֵּת
על תל-אביב.
המוקד הנפשי בשיריו של אבידן הוא אקסטטי לגמרי. שיכרון כוח ושיכרון
חושים שבו המצב, בלשונו של אבידן, "ממסטל"; טייסי חיל-האוויר הישראלי
"מחרמנים על המצב בשמי בגדד"; והמלחמה היא "אורגזמה אווירית בשמי
המזרח התיכון".
התסכול המתמשך מהאיפוק הצבאי וממגננת החדר האטום תִגבר את סיפור
הגבורה הישראלי על ידי דמוניזציה של האויב, השפלתו וזלזול ביכולתו. הדברים נעו בין
אקטים מילוליים של אלימות ופיגורות של משחקים לשוניים, לבין תפיסה מובחנת ומוכרת
של "אנחנו" ו"הם", התרבות המערבית מול התרבות המזרחית.
סאדאם חוסיין הוא "אטילה" העירקי בשיר של מרדכי
גלדמן הנושא שם זה; בשיר "ליל מלחמה 7" של אילן שיינפלד הוא "הכלב
מבגדד"; ובשיר: "הערכת מצב –
אוגוסט, ספטמבר, אוקטובר, נובמבר, דצמבר, ינואר", כותב ישראל בר-כוכב:
בין ירכי הפרת והחִדקל
שפם השנאה מרעיד [...]
כשמארם נהרַים יוצא
אבי הרעל.
הדימויים הקרטוגרפיים של הפרת והחידקל בולטים בשירו של רוני סומק:
"בגדד, פברואר 91":
הו חִדקל הו פרת, נחשי
התפנוקים במפה הראשונה של חיי,
איך השלתם עור והייתם לצפעים.
השנינות הלשונית מתקיימת בלא מעט שירים. סאדאם הוא: "ג'ין קר
בחליפה כחולה מדבר בסי אן אן שנאה קרה" (בר-כוכב);"צבע הלילה הוא צבע
הדם/סע דם בנאדם סע דם..." (אבידן); "[...] מות בסדן ידיו"
(בר-כוכב); מה שמריץ את סאדאם הוא: "סאדמזוכיזם" (אבידן), וכך הלאה.
בתיאורים מעין אלה הדמוניזציה של האויב הייתה אינסטרומנטלית ומטרתה המשך המאבק
האלים. עם זאת האופוזיציה מערב-ערב מקבלת משמעות תרבותית עקרונית בשיריו של אבידן.
בריאיון לחדשות טען אבידן ש"זו הייתה מלחמה של אינטליגנטים יותר נגד
אינטליגנטים פחות [...]". העירקים כחלק מהתרבות המזרחית נתפסו כנחותים
ונחשלים מול ישראל והמערב. כך בשירו "שש על שבע (חרוזי תפילין, קטעים א ' ו
ב')":
תישן, סאדם, לעולמים [...]
אנגלית בראש לעולמים";
וכן:
זנקו טילי יריחו שבעה
כסו את בגדד לא ידעו שבעה
הבית למטה הטיל מתביֵת
היעד אפסי ואנאלפבית [...].
הנרטיב הבונה קיטוב בין המערבי והישראלי לבין הערבי המוגבל
והפרימיטיבי, לכאורה, העצים את הישראליות הפסיבית של חדרים אטומים מרופדים ביריעות
ניילון ובסרטי הדבקה, ושיפץ את תדמיתה הפגועה. לפיכך "כשערבים מדברים על נשק
גרעיני הם מתכוונים בעיקר לפיצוחים" (אבידן), או "עיראק היא רק בגדד כל
השאר כפרים עיָרות עדרי-צאן בארות-מים ריקות בררה שוחרת שואה" (אבידן). בשיר
"איך נפלו בני-אלים", שעמד במרכזו של פולמוס קצר לאחר שמנחם בן
סירב להדפיסו במקומון הירושלמי כל העיר, הציג אבידן באופן ברור
את האפשרות המיליטנטית-דמונית בציירו את שבעת טייסי הקואליציה שנפלו בשבי העירקי
כבני אלים שנפלו משמים במרכבת-אש. העירקים הם "שוכני-עפר חפרפרות השדה",
ואילו טייסי הקואליציה מדומים בשיר לסמוראים, לאסטרונאוטים גאים, לילדים רכים
המתאחדים עם בנו הביוגרפי של המשורר העתיד להגן עלינו, בטכנולוגיה ישראלית גבוהה,
כמובן, כשמבצע "סופה במדבר" הוא "עידן חדש בתולדות הלוחמה
המודרנית".
 |
| מלחמת המפרץ. שיגור טילי פטריוט כדי ליירט טילי סקאד ששוגרו מעיראק, מעל שמי תל-אביב. צילום: Alpert Nathan, GPO, 12/2/91 |
3.
עלילות הגבורה קיבלו חיזוק בנוסח הגרסה היהודית-מטאפיזית. אל מול סכנת
הטילים הפכה ההתגוננות לאירוע דתי המשלב נס, נקמה ונבואה. בשירו של ראובן קסֵל
"טילים ותהילים", נשמרה האופוזיציה המוכרת של "אנחנו"
ו"הם". "אנחנו" בשיר באים "בשם פך השמן" - נס של
חנוכה אשר מצטרף לשירו של אבידן "פיוטים לימים נוראים": "הלכו יד
ביד להכות באויב מרדכי והמן" (פורים), כמו גם לאמת הנצחית בשירו של אבידן
"שבועיים לפני המחזור": "שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו/והקדוש
ברוך הוא מצילנו מידם" (פסח), שורות המהדהדות את נאומו של ראש הממשלה שמיר
בימי המלחמה: "יבוא סופו של העריץ המנסה לקום עלינו לכלותנו". מלחמות
בני אור בבני חושך נוסח חגי ישראל, שכיכבו גם במלחמות קודמות, כמו התנקזו אל מלחמת
המפרץ וביססו את מעמדה כסיפור היסטורי נצחי ובלתי נמנע. בשירו של קסֵל, המעבר
מחורבן לנקמה וגאולה נעשה בעזרתו של "בן ישי", כש"אבן הקלע",
כמובן, היא העושה במלאכה. הקריאה בסיום השיר לאלוהי ישראל:
"הפוך עריו כסדום/נְהריו למורש קיפוד/יאכל הארבה את לִבּו/והחֹשך
עיניו [...]", מכוונת, כמובן, לפסח ולמכות מצרים, אבל גם לנבואה על בבל בספר
ישעיהו י"ד, כ"ג: "ושמתיה למורש קפֹּד וְאַגמי-מים וטִיאטֵאתִיהָ
בְּמַטְאֲטֵא הַשְמֵד נאום ה' צבאות".
הסיפור היהודי המשוחזר בתוככי החדר האטום מגיב על המהות המרחבית,
הרוויה בתודעה יהודית של החדר עצמו, ומדמֶה אותו לארון הברית בַבית המסיים את
"ליל מלחמה 7" של אילן שיינפלד:
נעלתי את הדלת, השלתי את טלית הנַיְלון
על כִתְפי הבית, ונרדמתי עם ארבעה צבאות
מלאכים שומרים עלי בין לבני הכרכָר של הדביר.
ליל המלחמה של שיינפלד מתאר את ההסתגרות בחדר האטום כהסתגרות בתוך
ארון הברית, הד לַאזכור הראשון של הארון בספר במדבר י'; שם הוא משמש ככלי מלחמה
ולא כבית קיבול ללוחות הברית, משולב באמירה ריתמית-לוחמנית של משה: "ויהי
בנסֹע הארון ויאמר משה קוּמה ה' ויפוצו אויבך וינוסו משנאיך מפניך"
(ל"ה).
ההתייחסות להקשר ההיסטורי של המלחמה במפרץ מיקמה אותה כשלב נוסף, כמעט
בלתי נמנע, בתולדות העם והמדינה. הדינמיקה של מלחמה או של חורבן כרכיבים בשרשרת
שאינה ניתנת לניתוק העצימה את חוויית המלחמה, הרחיבה את גבולות החדר האטום והעמידה
אותו כשלב נוסף במסע הגיבוש הלאומי. כך, המשוררת סבינה מֶסֶג מסיימת בשירה
"פעמונים ואזעקות" בשורות:
הבהלה קלה;
החדר האטום הוא בן 2,000.
וכל מה שנחיֶה בו חַי אותנו
כמו עוד טבעת
מאותה האבן
באותם
המים.
החדר האטום, אם כן, אינו בן ימים או שבועות, כי אם בן 2000 שנות הגלות
כולן או שנות התקווה. החדר האטום אצל מֶסֶג הוא מצב קיומי, תמידי, אולי גורלי
המשותף לכולנו: "עוד טבעת/מאותה האבן". הישיבה בחדר האטום של שנת 91'
היא עוד שלב שיש בו מהגלות והתקווה של החדר האטום הנצחי.
המלחמה במפרץ שילבה את חוויית החדר האטום, התל-אביבי בעיקרון, אל הרצף
הגדול. המגננה הביתית וספיגת הטילים כמו הפקיעו את תל-אביב מעצמה והכפיפו אותה אל
הסיפור היהודי. בשירו של יונדב קפלון "מירושלים באהבה", תל-אביב היא
הפרֶחה, בתולת בת-ציון, שנתפסה במיטתה בלילה לעיני העולם (צופי הסי-אן-אן, כמובן).
הסקאד והמשגר שלו עשו לה את זה באקט של קדושה, הדומה לערפל הרעמים של מעמד הר
סיני, באקט מיני שבו הסקאד "מסבב-כל-הסיבות-לטובה/צור ישראל וגואלו",
חודר אותה, את תל-אביב הרועדת, ומממש בה אוריינטציה היסטורית.
4.
בתשובה למשאל סופרים על הקשר בין מילים וטילים בזמן המלחמה תיארה
הסופרת יהודית הנדל את תמונת החדר האטום כמטרידה: "זה מראה נורא, לראות
ישראלים במסכות גז. לא העליתי בדעתי שישראלים יישבו פעם בחדר אטום עם מסכות גז. זה
מעורר אצלי אסוציאציות קשות, ואני משערת שקשה הרבה יותר לאנשים שהמילה גז קשורה
בחייהם האישיים [...]. מטריד אותי כיצד העם היהודי, שעבר את הטראומה של השואה ותאי
הגזים, שוב מאוים על ידי גזים, ושוב, מרביתם מתוצרת גרמניה. זה כמו גורל שרודף
אותנו. גורל קשה".
היציאה המנטלית החוצה כתגובה רגשית לאטימותם של חדרי ההגנה, הִבְנְתָה
את השואה כרכיב מרכזי בהקשר ההיסטורי-אסוציאטיבי של המלחמה. השואה בשירים רבים היא
גורם משמעותי בתפיסת משמעות ההווה. המלחמה והשהייה בחדרים שנאטמו בפני גז יצרו
מנגנון של שיבה אל העבר, אל המודחק, בבחינת הפעלתו של "קוד שואה" בלשונו
של משה צוקרמן בספרו שואה בחדר האטום. הכפפתה של השואה לצורכי מלחמת המפרץ
ומגננת החדר האטום, צירוף שהוא הֶטְרונומי מעיקרו למהותה של השואה, שימרה את תפיסת
הקורבן, ואולי אף העמידה אפשרות אופרטיבית לפעולה. בשירו של אבידן "הנסיך
הסעודי בסופר 'אגרון', נוצרת שרשרת אסוציאטיבית המושתתת על מבנה רגשי של חרדה
ונקמה:
בסופר הטוב במדינה סופר "אגרון" בירושלים
נִצול-שואה לחוץ כרטיס-אשראי בין השנים
מסכה בין הרגלים פני-פוקר חתומים
מונה פריטים הוצאות מכין מאגר לשנה
מספר הקפּה זהה למספר שעל הזרוע
והמספר שעל הזרוע הוא השורה התחתונה
של השורה העליונה בפנטאגון בבית-הלבן
במפקדת-שורצקופף בסעודיה בבסיסי חיל-האוויר [...].
ניצול השואה בשיר של אבידן אוגר מזון לישיבה ממושכת בחדר האטום. הוא
אינו לוחם רב מעללים, בין שיניו לא נעוצה סכין קומנדו, כי אם כוח קנייה – כרטיס
אשראי – וגברותו מכוסה במסכת אב"כ בין רגליו. אולם המספר שעל זרועו הוא כמו
קוד סודי להפעלת הכוח הצבאי. חרדת המלחמה, השואה ותגובת הקואליציה חד הם.
השואה חודרת אל תוך מרחב החדר האטום ומשתלטת עליו לחלוטין בכמה משירי
המפרץ של אילן שיינפלד. בשיר "ליל מלחמה 4":
ונכנסים למחנה נילון כדי לא למות מגז.
ההִסטוריה חוזרת. המסכה
משחררת. הפטריוט
אינו עוד פרטיזן, כי אם טיל
מגונן.
ובשיר "ליל מלחמה
5":
עכשיו אסתגר למשך ליל בחדר האטום,
עם קולות הרפאים שבאו לבקרני
מן הזמן ששרפנו באושויץ.
הקשר שואה-מפרץ נכח גם במרחב הציבורי כשעל גבי שלטים בחוצות תל-אביב
נכתב: "Saddam! 1945-1991- The real linkage". אילן שיינפלד מודע למערכות ההקשרים והדימויים:
"המלחמה הזאת סובלת מתפרים גסים מדי [...] הכֹל מסחרה", הוא כותב ב
"ליל מלחמה 15". אבל הוא צועד בביטחון אל תוך הנרטיב המוקצן של "עם
לבדד ישכון":
כל האומות-המאוחדות הן זונות של גרמניה.
היטלר מת וחי כפציפיסט
בבונדסטאג
הרייך השלישי לא ימוט, רק
ייכּון לעולם. שישרפו,
כמו שאומרת אִמא שלי. שישרפו כולם.
והם יכולים, אם הם רוצים, לקחת אתם לקבר
גם את ממשלת וישי של פרנסוא מיטראן.
מרדכי גלדמן בשירו "אטילה העיראקי" שואל:
התבקש להמיתני כיהודי
ותקלע את טיליך אל לבו של טלאי צהוב דמיוני
אשר קעקע על לבי המתערער
[...].
אסתר טיכו כותבת: "בצל השואה נהלך"; צביקה שטרנפלד כותב על
זקנות "יונקות שואה", ומלכה נתנזון בשיר "אמרה, אמרתי" מציגה את המשוואה שואה-מפרץ באמצעות דיאלוג של
אם ובתה, ככל הנראה, המתקיים בתוך החדר האטום והמציף את המרחב בזיכרונות שואה
אסוציאטיביים:
אמרה
בכי העולָלים אני שומעת.
סקאד
אמרתי.
מלכֹדת-אש
אמרה [...]
אמרה
עשן.
"שרב כבד"
אמרתי.
בוער הגטו [...].
תגובה מהופכת לציטוט של אושוויץ
שיצרה ההסתגרות בחדר האטום הייתה ההתכנסות בַּפְרָטִי וביומיומי.
אפשרות מעשית מנוגדת הייתה ההתעלמות ממרחבים ומאזורי זמן שאפשרה השהייה בחדרי
המיגון. ההתנתקות מהקשר צבאי-הרואי, מאלפיים שנות ומדחיסת השואה כמרחבי-זמן
אנלוגיים לחדר האטום, יצרה דיבור ביקורתי, פרודי לעתים, ונעדר פאתוס. "לא
בזעם אלא ברכות", כתבה טניה הדר, "הכניסו את התקופה הזו/לתוך מירכאות
[...] עד שיקבלו את הפרופורציות/המתאימות/בתוכנו". אילן שיינפלד ב"ליל
מלחמה 20, ושלום", שירו האחרון במחזור שירי המפרץ, כבר הרבה יותר רגוע, הוא
יכול להשתעשע במיתוס ולגחך עליו: "המן הרשע [...] מקלל בערבית [...] מרדכי
בוש רוכב על מחבט טניס [...] ואסתר שורצקופף [...] מתדרכת מה יעשה באיש שהמלך חפץ
ביקרו [...]".
5.
חזית החדר האטום, דרכי המגננה החדשות והרושם השקרי של שדה המערכה
כריצוד מסכים ירוקים ("גיהנום ירוק", כשם ספרו של דרור אלימלך) אפשרו את
יצירתן של תגובות אנטי-היסטוריות המתייחסות לשסע בדרכי הייצוג הריאליסטי של
מלחמות. "מלחמת המפרץ מעולם לא קרתה", הכריז בודריאר לאחר המלחמה, ואלה
שוחט הראתה כיצד היא שוּוקה לקהל היעד כפרסומת למשחקי ווידאו והכילה את כל סממניה
של האשליה והזיוף, כשהגבולות בין העולם לייצוגו, בין הרפרנט והסימולציה קורסים.
"הבהב המציאות בתוך המדֻמה/ הֻא כאות ארגעה אחרי אות אזעקה", כתב בזמן המלחמה אבות ישורון
בשירו "הבהב המציאות", ובכך יצר את המשוואה החדה שבין מצב האזעקה
לַמדומה.
בשירים מתקיימת ביקורת כלפי ההתנהלות בעורף, ההוראות הסותרות ואמצעי
ההתגוננות. אין אופוריה בנרטיב האישי אלא ספקנות ביחס לכול מתוך איזו תנועה עיקשת
אל עבר נורמליות. קרן אלקלעי בשיר מתורגם מאנגלית "ברוך הבא
לחזית" פותחת בטענה ברורה: "כמה הבדלים: אנחנו לא צבא". זו נקודת
המוצא וניסוח התגובה לַהפלגות הלאומיות מתוככי החדר האטום. המציאות היא של מבוכה,
אין תשובות מושאלות מן ההיסטוריה, אין סמכות, אין קולקטיב:
ובלא מפקד.
מלבד קרין הבי.בי.סי, האומר:
כל אחד לעצמו.
שמרו
את ראשיכם
מרכנים כלפי מטה.
שולמית אפפל פותחת את שירה "סינמה תל אביב רבתי"בשאלה:
"למי להאמין איפה הנחתי את קפקא". המצב אבסורדי ואנחנו חיים בסרט. הכול
נתון במבע כמו קולנועי ("סינימה") מקוטע שאינו מקושר בהכרח לסיפור ברור
או לכיד. הכול בשיר של אפפל הוא בספק ובאופוזיציה: "את מי כינו כאן זמין
וזניח", היא שואלת, וכן: "לאטום ילדים, סליחה, להפך"; "אחרי
המטח/סליחה/ לפני [...]"; "אנחנו מפליגים/לא/אנחנו מבליגים [...]".
אין מנהיגות, ובתוך המרחב הביתי הכול כמו מתוך סרט לילדים: "קח גם אתה
ילד/מכסה של סיר/ותנהג! [...]", היא כותבת. רוני סומק בשירו "כתם הדם על
מצחו של הרצל דוידי" מנסח סיפור אישי, כמעט טריוויאלי, של נפגע סקאדים. אולם
הוא חותר תחת חוויית הטילים אל מציאות מנוטרלת ממלחמה. סומק עושה זאת על ידי משחק
דרך הממד הפיגורטיבי של הטקסט, ובכך מחזיר באופן מעניין את האירוע אל חוף המבטחים
של הנורמליות:
[...] אז [לפני המלחמה], כשאמר טיל, ידענו שהוא מתכוון
לבעיטת שפיץ של אחד
משחקני בני יהודה.
הטיל שבמקור הוא, כמובן, סוג של נשק רלוונטי מאוד באותם ימים, כמו
נקרא לשוב אל משמעותו המטפורית, הבלתי אלימה, היומיומית, הבנאלית, אך גם השפויה כל
כך של "טיל" במשמעות של בעיטה חזקה בכדור. באופן דומה, רמי דיצני בשירו
"אהבה קשת עורף" פועל במרחב הלשוני מתוך הקשר ארוטי שרווח במסגרת
הנרטיבים האישיים של שירת החדר האטום:
תאומי חזה שני טילים מנְחים מפותחים,
האל-עבאס ואל חוסין שלי אקרא להם היא מצטחקת
מיַצבת ראשיהם נגדי תמיד בי מתגרה כאִלו כמו כזה מין מתפנקת:
יא מצפוניסט-יפה, אשף-שלום אביר המחאה –
תפגין תחשוף כבר את הפטריוטיות שלך!
הבחורה בשיר מתגרה באופן מיני בבן-זוגה "יפה הנפש" (את שדיה
היא מכנה בשמות טילי סקאד משופרים) ודורשת ממנו שיפגין ויחשוף בעת מלחמה את
הפטריוטיות שלו. גם כאן הפְּנייה היא אל משמעות מטפורית שהיא היא המשמעות
הנורמלית: "פטריוט" במשמעות של זִקְפָּה, ולא אותה תכונה
"חסרה", לכאורה, של אביר המחאה. הארוס נוכח גם בשירי המפרץ של קרן
אלקלעי, שמחזור שיריה "בין הפגזות-יומן" הוא אנטומיה של שִגרת החדר
האטום. באחד משיריה (שיר 16) היא מאמצת במכוון נקודת מבט שוביניסטית במתכונת של
בדיחה תפלה ומשומשת:
ויש גבר שכותב מכתב תודה
לסדאם חוסין, בעבור שיפור
חיי המין שלו:
עם מסכה על הפנים
הוא לא רואה את פניה, לא מריח את נשימתה.
ואם הוא חוסם את המסנן
היא אֲפִלוּ
זזה קצת.
קרן אלקלעי מפרקת ומרסקת לגמרי בשיר זה כל משמעות "גבוהה"
שהחדר האטום יוצר לכאורה. היא חומקת מהַעֲצָמָה של החדר האטום, ובך תוחמת את
הכאוטי בגבולות חדשים וטריוויאליים של מיאוס. ההתכנסות אל הפרטי בחדר האטום הופכת
אותו למרחב הזדמנות להחזרת האינטימיות. כך, מלכה שקד בשיר "אילו רק זכרנו",
שנכתב כבר למחרת ליל הטילים הראשון (18 בינואר):
אילו אך זכרנו
את סוד הקרבה הרחוק, המתוק,
שידענו מכבר ואיבדנו
בשלל מלחמות,
יכולנו אולי לעשות חגיגה
ממחול הטילים המאיים, המטיֵל
לו מעל לראשינו,
ואת כיסופינו היינו פורשים
כמו שטיח פרסי בחדרנו
במקום את פסי הניר הדביק.
אוטמים היינו את עצמנו כלפי חוץ
ונפתחים שנית.
ההתכנסות בחדר האטום, ההתמקמות בתוככי החוויה הפרטית, היא פוטנציאל
(מוחמץ, אמנם, בשירה של שקד) לנורמליזציה, ואולי אף יותר מכך: לחגיגה מתוקה של
קִרבה. מתיקות החדר האטום מלווה גם את סבינה מסג בשיר המפרץ "בין הקברים לבין
הכוורות":
מעז האזעקות
יוצא מתוק,
אתה רואה?
[...]
הזמן הפך בועה אחת
על שנינו,
כמו בַחֲלום האהבה הראשוני [...].
דליה רביקוביץ אמרה, בין היתר, בשיחה עם סימה קדמון: "כתבתי אז
[במלחמת לבנון] מתוך תחושת אשמה שאני שותפה למעשה עוול. אולי היתרון המפוקפק של
קורבן, זה שהוא פטור מהרגשת אשמה, וזה כמעט נותן תחושה של זחיחות-דעת. ועל
זחיחות-דעת אני כותבת לעתים נדירות". ובכל זאת רביקוביץ כתבה שיר בשם
"בנאליה", שפורסם במסגרת תשובה לשאלה (וכונס לאחר מותה
כ"בנליה" בשנת 2006 בקובץ מים רבים) ובו מצטיירת המלחמה כשעמום
אחד גדול:
ביום העשרים למלחמה
הסתכלתי כה וכה לתוך המהומה
יצרי האכילה התוקפנות והמין
נותרו כשהיו
מי היה מאמין?
כבר טיפסנו על כל הקירות משעמום,
לא היה אוצר בלום בחדר האטום
וגם הכאב האנושי
בלי הפוגה נובע
לפני המלחמה ואחריה.
הנה, משוררות רבות כל כך הן אלה הממלטות את עצמן בגבורה מהוולגריזציה
של מלחמת המפרץ. ודאי לא לכך התכוון אבידן כשכתב על הממד הנשי של החדר האטום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה