כותב אורח: אודי שרבני | ביום שהחליפו את האבא של סיינפלד מסיינפלד | קטע מתוך "למה אתה לא מחייך"

ביום שהחליפו את האבא של סיינפלד מ'סיינפלד', ראית שלא צריך להתייחס למה שלא צריך להתייחס אליו. הוא היה בסך הכל אבא של דמות ראשית. כמו שאף אחד לא דיבר על זה שהחליפו את השכן מ'שלושה בדירה אחת', שהכול המשיך כאילו כלום; אולי הוא מת ואז כאילו עשו חושבים מה יותר חשוב – הסדרה או השכן האמיתי.

ביום שהחליפו אותו באבא אחר, אף אחד לא דיבר על זה. זה חלף, זה היה כמו העברה בכדורגל המודרני: אין יותר לויאליות, אין יותר אגודה של פעם. יש רק זקנים שאומרים שהכדורגל של היום הוא לא מה שהיה פעם, שהיום זה הכול כסף, שבוכים אם לא מזמינים אותך ליציע הכבוד במשחקים של האגודה שלהם, ואם הם כן מוזמנים ליציע הכבוד, אם הם משכנעים את עצמם בגלל הבורקס שמחולק במחצית ואומרים שאין מה לעשות והכדורגל התקדם וצריך לקבל את זה. מראיינים אותם והם נזכרים שוב ושוב בעברם המפואר, בזמנים שאגודה היתה אגודה, בזמנים שלא שיחררו אותם לקבוצות אחרות, והזמן והרגע רק צוחקים עליהם. אומרים להם ללא שכנוע עצמי שהוא – הסיפור – צדק, אז כשאמר שיבוא יום והם יצחקו על זה שלא שיחררו אותם לקבוצה אחרת, והנה הגיע היום. הוא מחכה להם, הסיפור של הסיפור. מחכה להם בסוף הרחוב, כופה עצמו עליהם, כמו החיים; אתה עוד תצחק על זה.

ישנם אחרים, אמיצים, ששומרים טינה על כך שיו"ר הקבוצה לא שחרר אותם אז, לעתיד אחר. הכול נוזל להם מתווי פנים שלא זוכים להכרה. הם מתעוררים לרחובות עיר ריקים, שם יש עוד רק זקנים עם ותק באגד שעדיין קמים בחמש בבוקר כי ככה הגוף שלהם הורגל ואין להם לֽמה.

כולם מהנהנים בראשם לעבר מוסכם. בצהריים מגיעים להחליף אותם שחקנים צעירים שמנשקים סמלי אגודות על חולצה אחרי שהם מבקיעים גול. הווה תלוש. השחקן הזה, החדש, ממילא יעבור לקבוצה אחרת בשנה הבאה וינשק סמל של מועדון חדש.

לעזאזל, יש שחקנים שאפילו מתבלבלים ומנשקים את הדיאדורה או הפומה או האדידס שלהם שנמצא בצד ימין של החולצה במקום את סמל המועדון, אבל זה רק אני שחושב שזאת יכולה להיות פרסומת סמויה של חברות הלבשה, כי רק לי יש זמן לחשוב על זה, כי אני פצוע, וכולם חוגגים, משתוללים אחרי גולים, עולים על גדרות, יורדים מגדרות, מורידים חולצות. פעם היו חוזרים ישר לחצי בלי חגיגות, אבא סיפר לי. הוא דואג להתרגז כל פעם מחדש כשאנחנו רואים בטלוויזיה השתוללויות של אחרי גול. לפעמים נראה לי שההתרגזות החוזרת שלו היא טקסט שמחה בפני עצמו. שוב. ושוב. ופעם היה יותר טוב, הוא אומר, ואני כבר לא מנסה להגיד לו שיכול להיות מאוד שהוא לא אובייקטיבי, כי כבר למדתי שאין דבר כזה אובייקטיבי, כי הכול ביחס למשהו, ואני, אין לי משהו להיות ביחס אליו. אין לי כלום. בדיוק כמו ביום שהחליפו את האבא של סיינפלד, כלום שלא מצביעים עליו, כמו התוכנית עצמה; היא לא היה תכנית על כלום, אלא רק כששאלו אותם – את הדמויות בתוך הסדרה – על מה הסדרה, כשהם ניסו למכור אותה בפרק ששיחק סטנגה עם עצמו, הם אמרו שזה על כלום. עד אז, כולם סתם נהנו, כל הצופים. אחרי זה כולם התחילו להגיד שהם אוהבים את הסדרה הזאת כי זאת סדרה על כלום. לפעמים אנשים צריכים שגם יגדירו להם כלום, ככה הם מסדרים הכול בראש. לפעמים אנשים צריכים רוורס כדי לדעת דברים. לפעמים אנשים צריכים עלילות, כי הם לא יכולים בלי.

בטח יש סופרים שכותבים ברומנים שלהם משפטים שכאילו נמצאים מחוץ לסיפור שלהם, שמסתכלים על זה מלמעלה, אבל מתקשרים לספר עצמו, לסוג שלו, ולכתיבה שלהם. משם זה מובל למבקרים שנהנים לרכוב על הדוגמה של הכותב עצמו, ולהשתמש בדוגמה שלו עצמו בשביל לתחזק את עצמם. אבל הם לא מבינים שהם סתם מקצרים תהליכים, שהם גולשים בתוך צינורות של גלים ונוגעים עם האצבע במים שעוטפים אותם, שהם חיים על נפילות אסימון. שהם הבקיעו גול, אבל עצמי.

אנשים לא מבינים כלום. באמת. חי אלוהים שבאמת.

לדף הפייסבוק של למה אתה לא מחייך