מבטים קטנים על העיר: על בקצה הרחוב מאת איריס ארגמן

1.

ז'ורז' פרק כותב בספרו: חלל וכו': מבחר מרחבים: "הרחוב הוא חלל, שבשוליו, בדרך כלל בשני צדיו הארוכים יותר, עומדים בתים, הרחוב הוא מה שמפריד בין הבתים, וגם מה שמאפשר לגשת מבית אחד למשנהו". פרק משתעשע בהגדרה פורמלית, אבל, אנחנו יודעים,  ברחובות יש אי סדירויות, פערים, שינויים בצורה ובמקצב, הפתעות ואי הבנות. התחביר העירוני רצוף במשפטי רחוב זרים ומוזרים, קצרים וארוכים, צרים ורחבים. יש רחוב ללא מוצא, יש רחובות מתעקלים, מתפצלים, משתלבים ונעלמים, יש סוגים של שדרות, דרכים וכיכרות, וכולם מספרים לנו סיפור. אבל מה זה אומר להימצא בקצה הרחוב? לכתוב, לספר מן הקצה? האם זה המקום,  הנקודה במרחב ממנה רואים רחוק, רואים ברור? האם הקצה הוא מיקומה של נקודת התצפית הלימינלית המאפשרת מבט אמנותי, חקרני של היות בפנים אבל גם בחוץ, מעורב אבל גם זהיר ובוחן? האם הקצה הוא הפרספקטיבה הילדית, אותו גילוי ראשוני, אותו מבט נקי, תמה, מבט משוחרר מהבנות מקובלות, מסייגים, מבט מחודש על העולם ועל הרחובות שבו?

2.

קצה הרחוב היפה היפה של איריס ארגמן ושל המאייר שחר קובר ממריא לאורך אזורי העיר, לרוחב האיורים, ולעומק שלושה עשר השירים שבו, כמו שטיח קסמים.

מתוך מכלול של סיבות, ספרות הילדים הישראלית, ודאי זו שבשירה, לא פינקה את קוראיה במחשבות או בתיאורים רבים על החוץ העירוני. החלל הביתי, הסביבה הכמו כפרית, ומרחבים פנטסטיים, כמו לא אפשרו למסורת מהודקת להתגבש סביב עולמות פואטיים של רחובות, צמתים, מפגשי אקראי, הצטלבויות של מבטים וחוויות של עיר גדולה.

3.

ומתוך המעט אני מבקש לחלץ איזו תנועה של מילים ושל עיר, איזה קו עדין של מגע עם הרחוב. לאה נאור. שם השיר: "ברחוב":

איש אחד, לא שמן ולא רזה, הולך מהר.

לאן הוא מאחר?

ילדה עומדת לבדה

עם סרט ושמלה.

היא מחכה למישהו,

או סתם עומדת לה?

ילד צועק מתוך חלון

ואף אחד לא שומע אותו.

אולי כואב לו משהו?

אולי הוא קורא לחבר?

ואולי סתם רב עם אחותו?

חתול צהוב מקמר את הגב.

למי הוא אורב?

על מה הוא חושב?

יש עוד המון דברים

שצריך לברר,

אבל אמא מושכת אותי ביד:

"נו, מה אתך? צריך למהר."

במפגש הזה עם הרחוב מתקיימת פעירת עיניים אל הסובב, האזנה ל"מרוץ הקולות שברחוב הפתוח", בלשונו של אלתרמן, איזו קירבה לתרגילי הרחוב של ז'ורז' פרק. אנחנו לא יודעים לראות, כותב פרק. הוא מציע לרשום מה שרואים, לכתוב את המובן מאליו, את הנדוש ביותר. הרחוב: לנסות לתאר אותו, את מרכיביו, המכוניות, הבניינים, החנויות, מה מוכרים בחנויות? אולי כפתורים? אני שואל, אולי יש כבר קרמבו במכולת? האנשים ברחובות, תוהה פרק, מאיפה הם באים? לאיפה הם הולכים? מי הם בכלל? פרק מבקש לגלות קצב כלשהו, לקרוא את הכתוב ברחוב: עמודי מודעות, שלטים של חנויות. הוא מבקש מאתנו להמשיך, לפענח פיסת עיר. הוא מבקש מאתנו לכתוב, להותיר אי-שם תלמים של מילים. במבט הילדי התוהה, החוקר, המשתהה לרגע, בשיר של לאה נאור (אמא מאיצה להזדרז) יש רגע של הולדת, מתקיים גילוי לנוכח החולף והחמקמק שהרחוב מציע, לנוכח התחלות וסופים של סיפורים.

4.

והנה תרצה אתר. "ערב בחלון". "נוני אוהב לעמוד בחלון", והנה לקראת סופו של השיר הקסום הזה:

 הוא מביט ברחוב... בכוכב... באישה שעומדת... באיש

שהולך...

 בחושך המלא חלונות של זהב... ואז הוא שואל:

 -אמא,

 איך?...

יעל דר בספרה החדש: דודה של שום איש: קלסיקה וקלסיקונים בספרות הילדים העברית, מפנה את תשומת לבנו לכך שהאם בשיר הזה של תרצה אתר אינה עונה לילד השואל, היא לא אומרת דבר. שתיקתה היא שתיקה לירית אל מול עוצמתו של היפה והמילים נעתקות. הבן והאם מתפעמים ביחד, מתפעמים בשתיקה. מילותיה שך האם מחוץ לסיטואציה הן מילים מגומגמות. הן מילות השיר. 

ואם נוני, אז גם יעל מטיילת של תרצה אתר, והשיר "האיש", שאיריס ארגמן, המודעת היטב למסורת הקטנה הזאת של שירים, מהדהדת, כך נדמה לי, בשיר משלה: "האיש של הספסל". אבל קודם תרצה אתר:

'"אמא, אמא –

הנה איש

לבדו בצד הכביש

לבדו על הספסל

לבדו

בכלל בכלל.

אמא, למה הוא שותק?

למה הוא כזה מסכן

רק יושב

ומפהק

אין לו אמא?

הוא זקן?

אמא אמא יש לו בן?

יש לו אח?

תגידי – כן?

אמא,

למה הוא מסכן?"

גם כאן השאלות נותרות בלא מענה, בחזקת מה הן המילים אם לא שתיקה אל מול צער העולם. איריס ארגמן בשיר שלה, לא יכולה להותיר את האם דוממת אל מול המבט החשוף והשואל. התיווך של האם הוא מינימלי, אבל הוא מעצים את הרחוב. הוא מעצים הרגשות חיוניות שיש בהן בדידות, ויש בהן אמפטיה. והרחוב? גם הוא בית.

האיש של הספסל

מול הבית שלי

עומד ספסל עץ בודד.

לפעמים, בשעות היום,

אנשים יושבים על הספסל.

איש עם כובע קורא עתון,

אשה עם עגלה ותינוק

מנדנדת את העגלה ושרה שירים לתינוק שלה,

שתי חברות מפטפטות על הספסל

ולפעמים גם לוחשות סוד,

אשה מבוגרת יושבת וסורגת אפודה במסרגה אחת.

אבל כשיורד החושך על השכונה

ופנסי הרחוב דולקים ומזמזמים

זמזום חרישי וקצת מעצבן,

אני רואה את האיש של הספסל.

הוא מוציא מתוך שקית

כרית

שמיכה

וסדין

ואז... נשכב על הספסל,

מניח את הראש ועל הכרית ומתכרבל

ונרדם.

אמא אמרה לי שזה איש בלי בית

ושבעצם הרחוב הוא הבית שלו.

אני מסתכל על האיש בלי בית

דרך החלון של הבית שלי

וחושב לעצמי,

מעניין מה מרגיש האיש בלי בית

והאם פעם היה לו בית

ואמא ואבא שכסו אותו בשמיכה

לפני השנה.

אני מסתכל ומסתכל על האיש

ובינתים נעצמות לי העינים

אני סוגר את החלון

וגם את הוילון

והולך לישון

במטה שלי.

האיורים בספר מאת שחר קובר
עיצוב גרפי: מיכל מגן

5.

השירים בבקצה הרחוב, השירים הפרסונליים של דובר ילד, בן (בחירה מעניינת ואולי מפתיעה כשלעצמה) משלחים פנים טובות אל העולם. הם מקיימים תנועה, הם מקיימים שוטטות מושכלת בסמטאותיה של מחשבת העיר.

ג'יין ג'ייקובס בספרה הקלאסי, הביקורתי והמשפיע: מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות, רואה בעיר מערכת מורכבת של ניגודים משתלבים המציעה עושר הזדמנויות אינסופי ומפתיע. המגע הציבורי, היא כותבת, הוא אקראי ועל כולו חולש האדם הנוגע בדבר. הוא בונה את תחושת הזהות הציבורית ויוצר רשת של כבוד ואימון, ועם חלוף הזמן נעשה למשאב של צורך אישי או שכונתי. רחוב טוב, היא אומרת לנו, משיג איזון מופלא בין פרטיות חיונית למידות שונות של מגע. האיזון הזה מורכב מפרטים קטנים ועדינים, המתחלפים באופן אקראי. זו אותה אנונימיות המתוגברת באינטימיות, המציעה, טווח רחב של קשרים אפשריים, של סיכוי לצמוח ולהתפתח, לפגוש את החדש, את הלא-מוכר, את האנונימי, ולשלבם בפמיליאריות מוכרת ובאינטימיות.

בספרה של איריס ארגמן, כמו גם ברוזלינדה הנהדר שלה, האנונימיות של הרחוב היא מרחב להתבוננות, להקשבה, לתנועה, לאינטימיות ולמפגש. רק מתוך קשב כה מופלא יכולות לצמוח מילות הסיום בשיר האחרון: "בלילה":

"ביום

הבתים שומעים את הרחוב.

 ובלילה,

 הרחוב שומע את הבתים".

זו גם ההבנה שמציע רוז'ה פול דרואה בספרו: 101 ניסויים: פילוסופיה בחיי היום-יום. בעיר, ללילה אין מידה משותפת עם היום. לא אותם צפנים, ולא אותן תנועות. המחשבות שונות, ולא ברור כלל שהאנשים עצמם הם אותם אנשים.

השיר הפותח: "ספסלים", המהדהד מעט את "גברת עם סלים" של חיה שנהב: "על ספסל אחד [...] על ספסל אחר [...]", על התנועה שבו, על המבנה הכמו קטלוגי ומרפרף שבו, מציע ריבוי פנים, ריבוי תמונות שכולן דמיון קסום מפרספקטיבה של ילד שאין לו מה לעשות. מנגינות המפוחית מטפסות אל צמרת העץ, האוזניים הארוכות של הכלב כמו מאזינות לקריאה הדמומה בספר העבה והמסרגות של האישה הזקנה מרקדות באוויר. הנה, איריס ארגמן כמו מאמצת את הקריאה של נחום גוטמן, שנים רבות לפני ז'ורז' פרק, בהרפתקאות חמור שכולו תכלת, ב"מילים אחדות אל עלם צעיר שמשתעמם": "הדברים המעניינים אינם רק במקום שאינך שם. פקח עיניים! הבט באנשים [...] תן עיניים!  כמה דברים מופלאים תשמע ותדע. הבט דרך החלון [...]".

6.

השיר "ספסלים", כמו גם השירים: "שלוליות", "ציור עיר" ו"כביסה", מציעים מתוך אימת ההחמצה שבעיר, מתוך החשיפות החלקיות, מן השאלות והפערים, מבט הממציא מחדש ובכל רגע את הרחוב, ואת הקריאה בו. הרחוב כמרחב פעולה, כאפשרות ליצירה מסתחרר בשיריה של עוד משוררת, אישה, נורית זרחי. כך ב"פס על כל העיר":

"על הגדרות,

על סורגי המעקה,

על חלונות, שערים מאובקים

כשאני עובר,

אני באצבע אחת פורט

כמו על פסנתר,

לאורך כל העיר

פס דק אני משאיר.

ותישאר המנגינה שציירתי באבק

עד שתבוא הרוח ותמחק".

הסינסתזיה המופלאה: "המנגינה שציירתי באבק", היא כמו פעולה יוצרת  חתרנית, בעיר הגדולה. וכך איריס  ארגמן ב"ציור עיר", קטע בלבד:

"אני הולך ברחוב עם מכחול,

מקשקש ומשרבט לעצמי.

הרחוב הוא כמו דף לבן

ואני ממציא ומוסיף דברים חדשים.

באמצע הרחוב ניצב בנין נטוש

מתקלף ומתפורר וכולו מלא סדקים.

אני משרבט במכחול

פס צבעוני לאורך כל העיר".

מפגש של פסים לאורך כל העיר. והשיר "מילה ברוח" שכמו מהדהד את שתיקותיו של השיר "הו!" המופלא של נורית זרחי, והמילה שעפה לו לאיש אחד מתוך הפה, אולי "הו"? ונוחתת בין שולחנות בית הקפה. וכשאני קורא:

"האיש לקח את המילה בקצה הכפית,

טבל אותה בספל הקפה

ערבב ובחש

ושתה את המילה".

אני לא יכול שלא להיזכר ב"פת שחרית" של ז'ק פרוור. כל כך מפתיע:

"נתן קפה

בספל

נתן חלב

בספל הקפה

נתן סוכר

בקפה-בחלב

בכפית הקטנה

בחש

שתה את הקפה-בחלב

והניח את הספל

בלי לדבר אלי".

המילה ברוח. המילים הטובות על העיר בקצה הרחוב.