מקום המכתב: הערות אחדות על סיפורי יעקב שטיינברג

אני כותב: אני שוכן בדף הנייר שלי, אני מקיף אותו, אני חולף עליו.

   ז'ורז' פרק, "חלל וכו': מבחר מרחבים"

1.

במסה מכתב מאוקראינה פותח יעקב שטיינברג את המכתב ההיפותטי של יהודי אוקראינה בתיאור ויזואלי ופלסטי של מכתבם, המשמש כאובייקט פיזי וכייצוג אמנותי כמעט:

המעטפה – ערבוב אפור וצהוב, מזיגת צבעים עמומה המתפרשת מיד לעין כסמל של תוגה מלאה ואנושה [...]. גליון המכתב, הצפון מבפנים, נראה ככמוש מתחילת ברייתו; הוא כולו נייר עוני [...]. הכתב - מעשה דיו כחולה ושקופה, צבע מושאל וזר [...] ונראה כאן כחולה גון, כמחולל, כמפיץ מנפשו נצנוץ בלהות.

בסיפורת של שטיינברג מתבלטת נוכחות של מרכיבים חיצוניים, ג'סטיקולאריים ואף חושיים של המכתב. כך, בסיפור על גבול אוקראינה (1915), מכתב האהבה הבודד ששלחה אננה פבלובנה לפיינברג, ושרק שורותיו האחרונות נחשפות לקורא, הוא מכתב של גזרי נייר צבעוניים הנחים במעטפה כחולה וענוגה. זהו מכתב שנמעך וניטשטש מרוב ימים ושימוש, מכתב נושן וקרוע המוצפן בארגז, אולם ריחו העדין מחלחל מתוכו ומזעזע את עצביו של פיינברג, הנכון לקרוא בו שוב ולצאת לאחר שנים בעקבות אהובתו שנטש. "מגע הנייר שנתרכך מיושן" עולה גם מתיאור צרור המכתבים העתיקים, שתוכנם אינו ידוע לקורא, אולם פּאני ואצלבסקה, האצילה הזקנה בסיפור בחצר אצילים (1923?), קוראת בהם קריאה מטורפת. המכתבים האחוזים בידיה מתחת למטפחת הצמר הם כמו חוט של חיים המעודדים אותה לחפש איזה חוב ישן, הדהוד למכתבים העתיקים, שעשוי לזמן אליה את ברגר היהודי בעל החנות שבקרבתו היא חפצה.

2.

הניתוק מתוכן וממהות טקסטואלית מעמיד באופן נרחב את המכתב בסיפורי שטיינברג כרכיב שאינו מתפרש, על ידי נמען המכתב או הקורא, מתוך המשמעות של הכתוב דווקא, אלא מתוך תנאים אפיסטולריים חיצוניים. אלה מתמקדים בהיבטים של צורה ומראה המכתב, מגע פיזי וחושי, תגובות קריאה, הסתרה והצפנה של מכתב, מיקום והתמקמות שלו, הכרעות וסדירויות אודות משלוח ומסירה, זמני קריאה וגרפיות טקסטואלית.

בתוך מרחב הפעולה האפיסטולרי בסיפורי שטיינברג נעדר הדגם ה"אידיאלי" של מוען ונמען, המשלחים זה אל זה באופן החשוף והגלוי לקורא את איגרותיהם בשלמותם (כמו חליפת המכתבים שבין מנחם מנדל לשיינה שיינדל במנחם מנדל של שלום עליכם).

למעשה, בשורה של סיפורים נזכרת הופעתו של מכתב או אף מתנהלת חליפת מכתבים נרחבת שאינה חושפת באופן ישיר דבר מתוכנם, אך מאפשרת בעקיפין לעמוד על העיקרון של ערוץ ההתקשרות האפיסטולרי שמבטא מערכת של עמדות אישיות, משפחתיות, חברתיות ותרבותיות.

3.

באחד מסיפוריו המוקדמים של שטיינברג,  "אידא לינדנפלד" (1908), שהופיע לראשונה בהד הזמן ולא כונס במהדורת כל כתביו משנת 1957, הגיבורה נראית ברחוב מרחוק כשהיא מהלכת בחיפזון ובידה האחת מכתב שמעטפתו קרועה. הבעת הצער שבפניה לצד הידיעה שאהובה הצעיר נדחה על ידי הוריה מוליך אל המסקנה המתבקשת של המספר העד המציין בנחרצות ש"בוודאי קיבלה זה עתה מכתב ממנו. בוודאי מכתב לא נעים". שריפת החנות של האב, עוד באותו הערב, על ידי הבת, אידא לינדנפלד, כמו מייתרת את תוכן המכתב, ומעמידה במרכז את התגובה הקיצונית למקרא תוכנו, הד לאיזה ויכוח מוזר הפותח את הסיפור, האם הנשים היהודיות יכולות לאהוב? בסיפור בת הרב (1915) היוזמה של שרה לכתוב מבלי ידיעת הוריה, ובמקביל להזמנה פורמלית, "מכתב קטן ברוסית" לברל חתנה המיועד שאותו עדיין לא פגשה, מייצר דיסקרטיות כפולה הנובעת מעצם מהות המכתב הפרטי ומאי-מסירת תוכנו. אפשר להניח ש"המכתב הקטן", הקצר בהיקפו אך הקולע באפקטיביות שלו, הוא המוליך את ברל עם הגעתו להושיט את ידו לשרה בגלוי ובניגוד למקובל, לנוכח הרב, אביה של שרה, אשר עושה עצמו אינו רואה. בכתיבת המכתב הקטן ברוסית, שתוכנו אינו ידוע, מנתבת לעצמה שרה דרך עצמאית להתקשרות, כמו שפה חדשה משל עצמה, מרחב אוטונומי העוקף את סמכות ההורים ומעצים את המרחק מהם. אולם בעצם הפעולה של הכתיבה החשאית, העצמאית, המנוגדת באופייה למסורת, חושפת עצמה שרה ליחסים כוחניים מצדו של ברל ולכניעה מוחלטת.

יעקב שטיינברג

4.

הדואליות של המכתב, הסותם מצד תוכנו אך מפרש ומתפענח בדרכי הופעתו, מתקיימת באופן החריף ביותר בסיפור "בבית עניים" (1922). במרכז הסיפור יחסיה של רחל, אשר מגיעה מבית עני, עם יוסף בוריסוביץ' הסוחר האמיד. למרות עוני המשפחה היא פונקה, על פי עדות האח הצעיר, המספר, "כבת אמידים". מתוך עמדה של אגוצנטריות היא דוחה מעליה כל קשר חברתי עם צעירות בנות גילה ועם מחזרים. פגישותיה עם בוריסוביץ' שזורים במערכת ענפה של מכתבים המייצרת מעין רומן מכתבים שאף לא שורה אחת מהם נחשפת בפני הקורא. אמנם המכתבים אינם יכולים להגיע לידיעת המספר האח ומכאן לידיעת הקורא, אולם זהו הסבר פורמלי לנוכחות אינטנסיבית של דרמה המתרחשת כמו מאחורי מסך. העניין מהכתוב מוסט אל הציפייה לקבלת המכתב, אל התגובות של רחל ושל אביה ואף אל ההתעסקות הפיזית במכתב. המכתבים משקפים את הפער בין עמדת האב, המקווה לרווח כלכלי מהקשר של בתו עם בוריסוביץ', לבין רחל השקועה בעיסוקיה הנרקיסיסטיים. "יום אחד עמדה רחל ליד הראי ועשתה את שערותיה" – מספר האח הצעיר – "ואבא בא בחיפזון מן הרחוב ובידו המורמה אגרת חתומה: 'הנה מכתב בשבילך מיוסף בוריסוביץ'!' אחותי קיבלה בידה האחת את המכתב ובשנייה המשיכה לעשות את שערותיה". האב מוסר את המכתבים, מפציר ברחל לקרוא בהם: "קראי סוף-סוף - מה הוא כותב?". כשקשר המכתבים עם בוריסוביץ' עומד בספק ואף מתרופף, האב החרד טרוד בהוראות ובשאלות הנוגעות לסדרה ולרציפותה של ההתכתבות: "כתבי, למען השם, אם רחל מקבלת כסדר מכתבים [...]", "איך ענין המכתבים?", "עד היום כתב מכתבים כסדר?".

במערכת היחסים הקרובה שבין האב לבת, קשר המכתבים הופך למוקד ארוטי המסמן מנגנון של העברה, משלוח או מסירה של הבת לידיו של בוריסוביץ'. הקרבה בין האב לבת טבועה בארוטיקה גלויה. כך, שעה שהוא מתבונן בה, "על עיניו נמתח כעין דוק של רטיבות, הוא נאנח אנחה ממושכת ומניח את כף-ידו הכבדה על צווארה של הבת (את אשתו הוא מלטף בפימת צווארה), ומיד יישמע קול נשיקה רבה – האב והבת משתוחחים זה לזה [...]",ובהמשך: "את אחותי היה אבא מסובב בימים האלה ברוך-משנה, לא עברה שעת-תה מבלי שינשק לה אבא [...]" (הצורה: "מסובב" ודאי אינה תמימה ומרמזת על אקטיביות ארוטית חריגה, כך בירמיהו ל"א, כ"א: "עד-מתי תתחמקין הבת השובבה? כי ברא ה' חדשה בארץ: נקבה תסובב גבר"), וכן: "מדי שכבה, כדרכה, על המיטה הושיטה רחל את ידה לקבל את גיליון הבשורה, ואגב-תנועה נשמט שרוול-החולצה הרחב מעל זרועה הצחורה כשלג, ולמראה זרוע-החמודות אשר לבתו מיהר אבא לנחש את הבשורה: 'מתי יבוא יוסף בוריסוביץ'?'".

המשולש: אב-בת-בוריסוביץ' מתגבש סביב המכתב, אשר הופך כחלק מהמוטיבציה הסקסואלית-כלכלית של האב למסמן ארוטי מובהק. שעה שהבת קוראת במכתב הראשון, האב מביט תחילה בפניה של בתו ואחר כך, כמו מתוך שמירה על דיסקרטיות המותכת במבוכה ארוטית, הוא "נרתע קצת אחורנית", ומכונן את צעדיו הרחק מבתו. הרושם הארוטי של הקריאה במכתב מביא את האב להעביר בימי החורף את המכתבים לבתו באמצעות אחד הילדים. וכך בהמשך, בפסח מעל שולחן הסדר, שעה שהבת קורעת את המעטפה היא אינה מרגישה "איך שאבא נסוג מעט הצדה והרכין את עצמו על ההגדה".

שיאו של המהלך כשרחל שומטת את המכתב מידה ומורידה את ראשה לאט לאט על שכמו של האב. זה נוטל את המכתב ומבלי לקרוא בו מכניס אותו לתוך המעטפה, נותן אותו לבתו ומורה לה להחביא אותו. מכאן כמו מתבצע אקט ארוטי: "את המכתב המקופל תוחבת רחל לבין חגורת השמלה, ולחייה בוערות באש של אדמומית בשעה שהיא סוגרת את שפת החגורה". האם שמתנערת מתרדמה קלה מעירה: "בחרת לעצמך חתן נאה [...]", והבת קמה ושמה את כף ידה על פי אמה שבן רגע אוחזת בה תנומה. המכתב, שהוא מן הסתם מכתב אהבה, מוצפן ונתחב בהוראת האב מתחת לחגורת הבת, אשר פותחת וסוגרת אותה לשם כך ("בשעה שהיא סוגרת את שפת החגורה").

זהו מקום המכתב. The Purloined Letter, המכתב שנועד לחדור אל החלציים (המקום שחוגרים עליו את החגורה) הופכת אותו ליסוד פאלי הפועל באתר המפגש בין הפאלוס לנרתיקו. בכך כמו מצטייר המכתב, הוא המסמך הכתוב של בוריסוביץ, כגירוי ("לחייה בוערות באש של אדמומית") וכמוקד אינסטרומנטלי ששותף לו האב להשגת שליטה המנותבת לאפקטים כלכליים. המעשה האינטימי מוחרף בהדרתה של האם ולמעשה בהרדמתה, בעצימת עיניה.

5.

המכתב בסיפורי שטיינברג נוכח פעמים בצורה חלקית, כמו מתוך מחיקה של הכתוב או אי-מסירה של יחידות אפיסטולריות שלמות. כך בסיפור חוק הברזל: סיפור בארבעה-עשר מכתבים, שפורסם לראשונה בהד הזמן ולא כונס, טכניקת המסירה היא חד-כיוונית, אותנטית במהותה, של הצגת צד אחד בלבד של חליפת המכתבים, צדו של הגבר, אברהם. בכך קולה המחוק של הנמענת, בעלא, מוברר באופן חלקי אך מורכב דרך מכתביו של אברהם. בסיפור בשטנים (1914) הקורא נחשף לשני משפטי מכתב בלבד, משפטים לא רצופים העשויים לשנות את המהלך העלילתי בסיפור, ובעל גבול אוקראינה (1915-1919) נמסרות שורות אחרונות בלבד של מכתב גורלי.

 דומה שגם המכתב הבולט ביותר בסיפורי שטיינברג, מכתבה השלם של ציפורה אל הוריה, המופנה בעיקר אל אמה והמסיים את הסיפור בת ישראל (1922), יש בו משום חסר. המכתב מופנה לפרסונה חוץ-טקסטואלית (אל האם שאינה נוכחת בסיפור). נוסף לכך, הוא חותם את הסיפור כשאין אחריו כל המשך או תגובה. המכתב אינו מותיר מרחב הדהוד כלשהו במערך הטקסטואלי, שכן הוא מונע כל פרספקטיבה ביחס אליו. מכתבה המהמם של ציפורה הוא שיא דרמטי שאחריו "קאט", עוד וריאציה מתוחכמת המייצרת טקסט וידויי המהלך בזהירות מופלגת בין מוקשים אישיים וחברתיים, ולמעשה מוחק ומצנזר ומוסר במה שאינו מוסר.

6.

אספקט מעניין ואפקטיבי של חלקיות המכתב מתקיים בסיפור על חוף הדסנה (1923?). במרכז הסיפור יחסיהן של קרובות המשפחה סוניה לבובנה וסונקה הצעירה ממנה. קריאה בסיפור חושפת את קנאתה של סונקה בסוניה בגלל אהבתו של הסטודנט בוריס שיינפלד. באחד ממפגשיהם סונקה שוכבת עם חתנה המיועד של סוניה ובכך למעשה מגיבה גם לקנאתה בסטודנט הגוזל ממנה את אהבתה של סוניה. האהבה בין השתיים מעוצבת באופן משוכלל ועדין ומסבירה במידה רבה את התמסרותה של סונקה לסטודנט שדרכו היא מנסה להגיע אל סוניה. למעשה, סיפורה של סונקה מתמקד במאבק נואש לעצמיות ולאי-תלות באישיותה של סוניה. מכאן שהתאבדותה של סונקה בסיום הסיפור נובעת מהמסקנה הטרגית שהיא אינה יכולה להיאבק בהזדהות המוחלטת עם בת דודהּ. הרגע המכונן המוביל להכרה הטרגית של סונקה מתרחש לאחר התעלסותם. שיינפלד הסטודנט "אכול החרטה, נסה להקל על עצמו והוציא דיבור של נוחם 'סוניצ'קה'", כינוי החיבה של סוניה. הטעות מביאה אותה להוכיח את הסטודנט: "אל יקרא לי בשם 'סוניצ'קה' – יקרא לי בשמי". המספר מזהה רגע זה ומציין ש"לבה כבר היה לב אובד. דמותה נעשתה שוב משותפת לדמות נערה אחרת". מערכת היחסים המורכבת המתפתחת בין סונקה לסוניה מוטרמת במכתביה של סוניה מקיוב. המכתבים, כמקובל בסיפורי שטיינברג, אינם נמסרים בשלמותם, אולם משפטים שוליים, לכאורה, הנמסרים בכל זאת, מעמידים בהסתכלות בוחנת את המכתב כרכיב מוצפן המאפשר ללמוד משברירי הופעתו את שעתיד להתרחש, או לחילופין מקבע באופן לא מודע את היתכנותם של הדברים. באחד ממכתביה של סוניה נוסף בסיומו המשפט: "דרישת שלום גם ממני להורי סוניה לבבובנה הנכבדים ולסוניה הקטנה. ממני בוריס שיינפלד סט. לרפואה". הטעות שלאחר ההתעלסות כבר הונחה בדרישת השלום של הגבר הזר אל "סוניה הקטנה" ולא אל "סונקה הקטנה". בכך כמו יצר הסטודנט את אותה זהות גורלית בין השתיים, זהות שתזכה לביטוי בהתעלסות ואחריה. אולם לא רק את סונקה החליף הסטודנט בסוניה, אלא גם את עצמו – ובכך העמיד בתוספת שולית באחד המכתבים את גזילתה של סוניה כאפשרות שמקורה אפיסטולרי. במקרה זה הטעות היא גרפית באופייה. סונקה מגלה איזה צירוף טקסטואלי שכמו נעלם בפינת האיגרת ואשר יוצר צירוף מוזר שיש בו ממד של התחפשות או החלפה: "צד אל צד ליד פסוק ההתחלה 'אבא ואמא יקרים' היה רשום באותיות מהופכות: 'שלום וכל טוב! בוריס שיינפלד'". אם כן, סונקה היא סוניה, שיינפלד הוא סוניה, שעשועים אפיסטולריים - דרמה גדולה הנרמזת מתוך התמקמויות טקסטואליות על פני הדף.

7.

המכתב כמסכה, כמרמז על דבר-מה אחר, מתקשר לממדים הקוטביים של המכתב הטעון בסתירות פרדוקסליות. אחד הממדים הקוטביים המשמעותיים של המכתב, אשר מזין גם רבים מהמכתבים בסיפורי שטיינברג, הוא הפער שבין המכתב כגשר למכתב כמחסום. התכונה המתווכת של המכתב הופכת אותו בו-זמנית למכשיר המקשר או לכזה המפריד ומפריע. המכתב כשלב המתווך בין אדישות לאינטימיות משתלב בפעולות נרטיביות המניעות את המתכתבים בין כיוונים מנוגדים, ובכך נוצרת למעשה "פואטיקה של משבר". באחד מסיפוריו המוקדמים, אהבה מגעגועים (1907, פורסם בהזמן, ולא כונס מעולם), הגיבור מצליח לקרב אליו את אידא במכתב שבו הוא מזמין אותה לביתו ומתוודה על אהבתו אליה. בפגישתם אידא חושפת את שקריותו של המכתב ומגלה שלא האהבה היא המקרבת את הגיבור אליה, אלא איזה רגש לא ברור שאותו הוא מכנה "געגועים", רגש שאצל שטיינברג  משמעותו תשוקה או תאווה מינית. עם ההבנה הזאת היא קמה ממקומה ועוזבת. בסיפור המכתבים חוק הברזל בעיה ארוטית של הגיבור והתוודעות לגבר מתחרה מביאים את חליפת המכתבים לדעיכה עד למותו הצפוי של הגיבור. בסיפור אידא לינדנפלד מכתב לא נעים מהאהוב מביא את אידא לינדנפלד לשרוף את חנותו של אביה המתנגד לקשר. מסיפור מוקדם זה ואילך מתבלטת תנועה של מכתבים המשקפים לצד המצב המשברי בזוגיות גם נתק משפחתי ברור. כך בבת הרב, המכתב הקטן ברוסית שכותבת שרה לחתנה המיועד הוא נקודת פתיחה המוליכה להידרדרות הטרגית, מכתב שעוקף את הוריה שאינם ערים לסבלה בהמשך. המכתב המסיים את הסיפור בת ישראל, המהווה שיא למהלך משברי ביחסיה של ציפורה עם זליג, הוא גם כתב אישום נגד הוריה שאפשרו את נישואיה ואינם טורחים לבקרה. המכתבים בבבית עניים מייצרים את הקרבה בין הבת רחל לבוריסוביץ'. הם גם משקפים את המשבר ואת הפרידה ממנו ומתמקמים בתוך תוכה של מערכת היחסים בין האב לבתו.

8.

הממד הקוטבי של המכתב טעון בתודעת-הווה במובני זמן ומרחב. מחבר המכתב מעורב במשימה הבלתי אפשרית של הנכחת האירועים והנמען כאחד. הוא מנסה למלא פערים בין מיקומו שלו לזה של הנמען ("כאן" מול "שם") וליצור את אשליית ההווה (עכשיו) על ידי תנועה בין זמנים. היבט הזמן בכל התבטאות אפיסטולרית (בניגוד לדיאלוג דרמטי) עומד ביחס לאינספור רגעים: הזמן שבו הפעולה המתוארת בוצעה; הרגע שבו היא נכתבת במכתב; זמן משלוח המכתב ביחס לאירוע וכתיבתו, זמן קבלת המכתב; זמן הקריאה או הקריאה החוזרת.

המכתב מעמיד בבסיסו היעדר קואורדינציה, אי-הלימה בין זמן החוויה, זמן הקריאה וזמן התגובה. המכתב נותר כמסמך. אפשר לשוב אליו, הוא מהדהד, מחזק או משנה עמדות גם לאחר זמן וניתן לפרשנות דינמית. היעדרה של התאמה המובנית במכתב משתקפת בסיפורת של שטיינברג באי-יכולת ליצור קשר לאורך זמן, באי-היתכנותו של קשר. בסיפורו של שטיינברג על גבול אוקראינה פיינברג היהודי עוזב את אהובתו הרוסייה, אננה פבלובנה. זו מעבירה אליו מכתב ימים ספורים לאחר הפרידה. פיינברג קורא את המכתב עם קבלתו, אולם תוכנו אינו נחשף לקורא. בפרק האחרון ההתוודעות היא עם פיינברג כעבור חמש שנים. המכתב, שכבר נטשטש מרוב ימים ושימוש, שב אל תודעתו של פיינברג ופועל עליו את פעולתו המחודשת: "בידיים רועדות הוציא את גזרי הנייר מתוך המעטפה, אצבעותיו לטפו בלי משים את הגליונות שהצהיבו מרוב זמן, ועיניו השוקקות נצמדו, כמו בפעם האחרונה, אל שורות המכתב הבלות והכתומות [...] ופתאום נראו לו המלים, שהיו כמעט כולן אצורות בזיכרונו, כמחודשות ורעננות". בשלב זה הוא שב לקרוא במכתב ששורותיו האחרונות נחשפות לקורא. קריאה חוזרת במכתב אומדת את השינויים החלים בנמען ביחס לנקודת התצפית שהתקבעה בעבר. עוד קריאה במכתב לאחר חמש שנים של קריאות חוזרות ונשנות מביאות את פיינברג לידי דמעות. וכך בסיפור: "על שפתיו כאילו התחיל מחלחל פתאום מיץ הנשיקות של הנערה מאוקראינה, ותשוקת-נפש ותאוות-בשר התלכדו ברגע זה בלב העלם לגעגועים עזים ולכיליון לב כבד מנשוא". קריאת המכתב מתוך נסיבות חיים חדשות מביאה את פיינברג לנסוע בעקבות אננה פבלובנה. "אני רוצה לנסוע שמה, אני רוצה לראות אותה", הוא מהרהר בינו לבין עצמו, אולם היא כבר נישאה לאחר. המכתב הגיע בזמן אך פעל את פעולתו המכרעת בזמן אחר. מכתב אכן מגיע תמיד ליעדו, לעתים, הוא מגיע מוקדם מדי.